"אקסודוס: אלים ומלכים": אורגיה של אפקטים

סרטו של רידלי סקוט הוא בלאגן אחד גדול והחוויה שאנחנו אמורים לעבור – מאכזבת / שי שגב

הסרט "אקסודוס: אלים ומלכים" מייצג את ניסיונו של רידלי סקוט ("הנוסע השמיני", "גלדיאטור", "בלייד ראנר") לחקות את הבמאי ססיל ב. דה-מיל. אי אפשר להימנע, ואולי אף צריך להשוות זאת לסרטו של דה-מיל "עשרת הדיברות". בהתחשב בביקורות המעורבות שבהן זכה הסרט המקורי "עשרת הדיברות" מ-1956, נראה די מפתיע ש"אקסודוס: אלים ומלכים" זוכה לקטילות מכל כיוון, למעט אולי פאר חזותי.

"אקסודוס: אלים ומלכים" - משה בגרסה של ספונטני, רגיש וצנוע

אין ויכוח שסקוט הפיק סעודה מלכים לעיניים (אם כי השימוש בתלת מימד מיותר לחלוטין), אבל התסריט (שנזקף לטובת ארבעה תסריטאים) הוא בלגאן אחד גדול, כשהסרט מתקדם בקצב לא אחיד, המשחק אינו עולה בקנה אחד והחוויה כולה היא אכזבה גמורה. יתכן ששעתיים וחצי של סרט הם מעט מדי כדי לספר כראוי את הסיפור התנ"כי המלא, אבל זה לא מונע מסקוט להאריך סצנות מיותרות, חלקן בלתי נדלות, כמו למשל אנשים מתהלכים לאיטם במדבר.

"אקסודוס: אלים ומלכים" מביא למסך הקולנוע את האירועים המרכזיים שסבבו בעלייתו של משה (כריסטיאן בייל, "חלום אמריקאי") כמנהיג עם ישראל בתקופת העבדות במצרים, במשך עשרת המכות, בעת החלטתו של רעמסס (ג'ואל אדגרטון, "עבירה") לתת לבני ישראל ללכת ובמרדף לים סוף. בראיית מאקרו, יציאת מצרים נאמנה למקור התנ"כי, אבל השטן נמצא בפרטים הקטנים.

ראשית, יש יותר מדי מידע וסיפורי משנה שניתן לדחוס ביעילות במשך 150 דקות. כתוצאה מכך, יש כמה חורים צורמים בעלילה, ולהיפך, מקרים בהם נעים מהר מדי בסרט כדי לזכות ברמה הנכונה של רצינות מצד הצופים. המכות הן דוגמה מושלמת: אלו מוצגים כאורגיה של אפקטים מיוחדים עם התייחסות מאוד דלה להשפעותיה על המין האנושי. לעיתים, כאשר למשל קבוצת תנינים ענקיים מתקיפה בני אדם, נראה כאילו ההפקה עוברת לסרט נשיונל ג'יאוגרפיק הנהנה להראות זוועות. יש גם סצנות שמתנדנדות על גבול הפרודיה (למשל, כאשר משה חוצב את עשרת הדיברות), והצופה הוותיק לא יכול שלא להיזכר בקומדיה הנהדרת של מל ברוקס: "ההיסטוריה המטורפת של העולם".

העולם רוגש ורועש מדוע ההפקה בחרה בשחקנים 'לבנים' בלבד, אבל נושא צבע העור שולי, לעומת שאלות יותר מהותיות כמו הליהוק. בייל, שהוא ללא ספק שם שמוכר כרטיסים בקופות, אינו אמין כמשה. חלק מהבעיה – שהוא מתבקש לגלם דמות שהיא חצי משה / חצי איוב, כאדם הנושא בחששות עמוקים לגבי אמנותו ומכונס בתוך מאגרים עצומים של ספקות עצמיים. מישהו הגדיר זאת כמשה לדור הניהיליסטי. צ'רלטון הסטון, ב"עשרת הדיברות", עם כל הרברבנות הקולנית שלו, הפך את משה לגדול מהחיים, והצופים הזדהו איתו. הקהל שמביט בסרט זה ומקווה שבאיזשהו שלב בייל יצעק בפני רעמסס: 'שלח את עמי', צריך לדעת שהוא לא מכריז כאלו משפטים, אלא הוא אדם מן העם – צנוע, ספונטני ורגיש.

רעמסס של אדגרטון נופל גם הוא קורבן לכתיבה גרועה. הדמות מקבלת מספר סצנות בונות אופי, בהן רעמסס מסור לבנו, אבל בסופו של דבר נצבע כקטנוני ומושחת. חצר המלכות מלאה בנחשים ובפוליטיקאים (מה ההבדל בעצם?), ביניהם סיגורני וויבר ("הנוסע השמיני"), שמרבית הטקסט שלה כנראה הושאר בחדר העריכה. מערכת היחסים, או 'אחוות האחים' בין משה ורעמסס קרה כקרח. אין העמדת פנים ששני אלה דומים זה לזה, ועל כן זה גם לא ממש טרגדיה כשהם בסופו של דבר מתחרים משני צדי המתרס. בין עשרות הדמויות בסרט, וממגוון השחקנים בעלי השם, היחיד שעושה עבודה טובה הוא בן קינגסלי ("איירון מן 3"), והוא נמצא על המסך במשך עשר דקות בלבד. ברוטו.

אולי הצעד המוטעה הגדול ביותר הוא שאלוהים לא מיוצג על ידי קול רועם חסר גוף, אלא על ידי אייזק אנדרוס, בן ה-11. דימויו כאל הכל יכול הוא כל כך אבסורדי, עד שנראה שכמעט בכל סצנה שבה הוא מופיע אפשר להתפקע מצחוק. המסווה של ילד רגזן עם מבטא בריטי – שגור מדי בקולנוע מכדי לעורר יראת כבוד. חובבי התנ"ך יכולים גם להתרגז מההחלטה לפיה ים סוף נפרד בעקבות צונאמי ולא כי משה בקע אותו במטה.

אם יש חסד או סיבה להחזיק מעמד לאורך זמן הריצה האינסופי של "אקסודוס: אלים ומלכים", זה מכיוון שהוא יפה מבחינה ויזואלית. אמנם יש כמה סצנות שבהן האפקטים ברורים ומוגזמים, אולם יש גם כמה רגעים מנקרי עיניים. לא כל הסצנות גדולות או ראוותניות, כמו עשרת המכות או חציית ים סוף, אבל מה שמרשים בעיקר הם תצלומי האוויר מעל מצרים העתיקה.

בסופו של דבר, אין להכחיש כי האיכות הויזואלית של "אקסודוס: אלים ומלכים" הולכת לאיבוד לאורך הסרט, בעקבות תסריט מפוזר ולא אחיד, כמו גם חוסר יכולת להשפיע רגשית על הצופה. בנוסף, דמויות חשובות צצות ונעלמות בסדירות מדאיגה, נקודות מעניינות מן הסיפור התנ"כי אינן נזכרות כלל, רומנטיקה מתומצתת לפחות משתי דקות (זה לא הגזמה), ובמובנים מסוימים, זה בדיוק כמו הסרט "המבול" שיצא לאחרונה, כשפרשנות חילונית יותר של סיפור התנ"ך הביאה לכמה בחירות מוזרות למדי. אבל כאן זה מרושל יותר מאשר "המבול", ועל כן קשה לסלוח, בעיקר מבמאי בעל שיעור קומה כסקוט. "אקסודוס: אלים ומלכים" רחוק מלהיות הסרט הגרוע ביותר של 2014, אבל הוא בהחלט הסרט המאכזב ביותר של השנה.

אקסודוס: אלים ומלכים

___
אקסודוס: אלים ומלכים | Exodus: Gods and Kings
בימוי: רידלי סקוט
תסריט: ביל קולג', אדם קופר, סטיבן זייליאן
שחקנים: כריסטיאן בייל, בן קינגסלי, גואל אדגרטון
מקור: ארה"ב
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 11.12.14
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 142 דקות