רפסודיה בוהמית

נשלח 4 בנוב׳ 2018, 1:06 על ידי Movie Shy   [ עודכן 4 בנוב׳ 2018, 1:07 ]

"רפסודיה בוהמית": ביוגרפיה מוזיקלית ממלכתית של 'קווין'

על אף הופעה חזקה של רמי מאלק, "רפסודיה בוהמית" מופצת כגרסה ממלכתית ונקייה של 'קווין' (מלכה), לעיתים מוגזמת ומלוטשת יתר על המידה, שקצת פוחדת להתמודד עם חייו האמיתיים של מרקורי ואהבת היצירה / שי שגב

"רפסודיה בוהמית", הביוגרפיה המוזיקלית המיוחלת על להקת הרוק הבריטית, 'קווין', ובמיוחד הזמר המוביל – פרדי מרקורי, עברה דרך חתחתים במסעה למסך הגדול. הסרט עבר מספר שינויים בליהוק (במיוחד השחקן בתפקיד הראשי), בטרם רמי מאלק לוהק ("מר רובוט") כמרקורי ו-בריאן סינגר ("החשוד המיידי") מונה כבמאי. צרותיו של הסרט "רפסודיה בוהמית" לא נגמרו שם, כיוון שסינגר פוטר בעיצומה של ההפקה בשל היעדרותו הבלתי מוסברת מסט הצילומים, לאחר שהסתכסך עם הצוות / השחקנים. על כן, התוצאה הסופית הסרט לא בהכרח מצדיקה את כל המהומה שיצרה אותו: על אף הופעה חזקה של מאלק, "רפסודיה בוהמית" מופצת כגרסה ממלכתית ונקייה של 'קווין' (מלכה), לעיתים מוגזמת ומלוטשת יתר על המידה, שקצת פוחדת להתמודד עם חייו האמיתיים של מרקורי ואהבת היצירה.


"רפסודיה בוהמית": רמי מאלק כפרדי מרקורי

התסריט של "רפסודיה בוהמית" מאת אנתוני מקארטן ("התיאוריה של הכל") – נבנה על סיפור שלו ושל פיטר מורגן ("הכתר") – על בסיס נוסחה ביוגרפית אופיינית וצפויה, המאזכרת את האירועים המרכזיים בחייהם של צוות להקת 'קווין' ומרקורי, שהגיעו לשיאם בקונצרט Live Aid ב-1985. ככזה, הסרט עושה עבודה מכובדת ומשרטט את הסיפור המוכר כיום של חברי הלהקה שחורטים את דרכם לתהילה, מתפרקים, מתפייסים, אך לא ממש מספק תובנה אמיתית עליהם כבני אדם. מרבית הסרט מתמקד בחוויותיו של מרקורי, וחושף מעט מאוד על שאר חברי הלהקה – לטוב ולרע. מאחר ש-בריאן מיי ו-רוג'ר טיילור היו יועצים יצירתיים על הסרט, הם עלולים להיות אשמים בכך שהמעיטו מחייהם בסיפור הלהקה (כולל החלקים הלא מחמיאים כל כך), תוך מסווה של 'כיבוד' מרקורי – על ידי התמקדות בדרמה האישית שלו.

אף על פי שסינגר הוא הבמאי היחיד החתום על כתוביות הסיום של "רפסודיה בוהמית" (לפי תקנות איגוד הבמאים האמריקני), נתח משמעותי מהפקת הסרט היה תחת פיקוחו של דקסטר פלטשר ("אדי הנשר"). מאחר שהאחרון עקב אחר מחברותיו של סינגר, הסרט עקבי בצורה אופיינית ומרגיש כאילו הופק על ידי רואה חשבון שעובד על פי כל התקנות והכללים. הבעיה היא, שאין ממש חזון והסרט גם לא אישי, ועל כן מסתמך במידה רבה על טכניקות בסיסיות, כמו מונטאז'ים נוצצים המכסים כמויות עצומות של זמן (במיוחד כאשר להקת 'קווין' בסיור עולמי), ולא ממש מוסיף מידע נוסף על הנרטיב. באופן דומה, "רפסודיה בוהמית" מחקה את ההופעות החיות של 'קווין' בצורה מושלמת, ובאופן זה ניתן ללמוד כיצד הלהקה מיצבה עצמה לפסגת העולם באותה תקופה. הסצינה המחקה את קונצרט 'לייב אייד' היא כנראה הקטע הטוב בסרט, אם כי השימוש בשחזורים דיגיטליים ותקריבים נראה מעט מוגזם.

ההופעה של מאלק כמרקורי היא בקלות רבה גולת הכותרת של "רפסודיה בוהמית", גם כאשר השיניים המזויפות שלו אינן משכנעות, האופן שבו הוא לוכד את התנהגותו המוחצנת של הזמר מפתיעה למדי. ממש כמו בחייו האמיתיים, יש רגע שבו האישיות הנועזת של מרקורי נכשלת להערים על הסובבים אותו, בין אם הוא מופיע על הבמה או נמצא בתחתית חייו – מבחינת קריירה ואישית. לשאר חברי להקת 'קווין' אין הרבה מה לעשות בסרט, בהשוואה, ולכן השחקנים שמאחוריהם מרגישים קצת מבוזבזים פה, למרות ההופעות היפות שלהם. כנ"ל לגבי לוסי בויטון ("מועדון שנות ה-80") כ-מרי אוסטין, שקשריה המסובכים עם מרקורי אינם מפותחים ואינם מותירים הרבה השפעה רגשית. לגבי מייק מאיירס: תפקידו מסתכם בבדיחה מתמשכת על השימוש בשיר 'רפסודיה בוהמית' בסרט "עולמו של וויין".

למרבה הצער, האלמנט שגורר את "רפסודיה בוהמית" מטה הוא התיאור המאכזב על מיניותו של מרקורי, אורח חייו האישיים ונסיגתו כתוצאה ממחלת האיידס. הסרט פשוט עושה עבודה גרועה מבחינת המורכבות בזהותו המינית של מרקורי ויחסיו האישיים המבולגנים, במיוחד עם מנהלו האישי, פול פרנטר (אלן ליץ', "אחוזת דאונטון"). "רפסודיה בוהמית" גם נופל כשמדובר בבחינת הקשיים של הגיבור עם המורשת הפרסית שלו, תוך ניסיונות להמעיט באתניות האמיתית שלו על ידי אימוץ שם הבמה שלו במקום. בקיצור: בשל שאיפת הסרט להפוך את מרקורי לנגיש יותר למיינסטרים, הסרט מאבד אותנטיות, נראה ממורק יתר על המידה ומרגיש מכובס בחום גבוה.

בסופו של דבר, "רפסודיה בוהמית" אינו סרט רע, אלא סרט בינוני מבחינת ביוגרפיות הוליוודיות. ההופעה של מאלק בהחלט עוזרת להרים את הרמה, אבל הסרט מסתכם כדרמטיזציה בטוחה לילדים על החיים של מרקורי, ובדיוק כפי שחברי 'קווין' שהשתתפו בהפקה רצו – לטוב ולרע. הביצועים המוזיקליים של "רפסודה בוהמית" ימשיכו להנעים את אוזני הצופים גם כמה ימים אחרי הצפייה בסרט, וזו כנראה מעלתו הטובה ביותר.

רפסודיה בוהמית

___
רפסודית בוהמית | Bohemian Raphsody
בימוי: בריאן סינגר
תסריט: אנתוני מקארטן, פיטר מורגן
שחקנים: רמי מאלק, מייק מאיירס, אלן ליץ'
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 02.11.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 135 דקות

ג'וני אינגליש 3.0

נשלח 20 בספט׳ 2018, 0:18 על ידי Movie Shy   [ עודכן 20 בספט׳ 2018, 0:19 ]

"ג'וני אינגליש 3.0": המרגל שפספס את המטרה

ביקורת סרט: רואן אטקינסון חוזר כסוכן הסמוי האומלל בעולם בחלק השלישי בסדרת סרטי הריגול המתישה וכביכול משעשעת / שי שגב

בסרט "ג'וני אינגליש 3.0" נקרא הסוכן החשאי הטוב בבריטניה ממשרת פרישה, כדי לפתור בעיית ריגול קשה, ותוך כדי להצחיק את הצופים. אולם מלבד הסלפסטיק של רואן אטקינסון ומתיחת עור פניו עד קצה גבול היכולת, הסרט הוא ניסיון כושל ומיותר בהחייאת המרגל שלא ידע מתי לפרוש.


"ג'וני אינגליש 3.0": המרגל שלא ידע מתי לפרוש

בהתחשב ששני הסרטים הראשונים בסדרה צברו יותר מ-320 מיליון דולר ברחבי העולם, קל לראות מדוע המפיקים רצו להחיות הפארסה המנסה לחקות את סוכן 007, כשבע שנים לאחר יציאת הסרט הקודם. עם זאת, לאור פרודיות הריגול שיצאו בשנים האחרונות, ביניהן "מרגלת" ו-"קינגסמן: שירות חשאי" ועוד, החזרתו למסך של "ג'וני אינגליש" מיותרת לחלוטין.

"ג'וני אינגליש 3.0" (השם בעברית מוצלח יותר אף מהלועזית), מתחדש בהרבה טכנולוגיה ישנה – בניגוד לשמו המקורי של הסרט, ובהיפוך גמור לסרטי ג'יימס בונד. דמותו של אינגליש מתנגדת לטלפונים ניידים או כל טכנולוגיה מתקדמת וזאת כדי להשתמש בטריקים הישנים והמקובלים, שאפיינו את סרטי שנות השמונים. הפעם אינגליש אינו יוצא לתפקיד בשם הוד מלכותה, אלא דווקא בעקבות הוראותיה של ראשת ממשלת בריטניה (אמה תומפסון, שמביאה חן לתפקיד, אך זו אינה דמותה הנעלית ביותר על המסך עד כה).

שחקנים נוספים שמקבלים זמן מסך מכובד הם אולגה קורילנקו ("קירות") בתפקיד הרוסי המקובל והצפוי, ואילו כלעג למייסדי פייסבוק או גוגל, ג'ייק לייסי ("המשרד") מגלם מיליארדר אמריקני שעושה את הונו מטכנולוגיה.

"ג'וני אינגליש 3.0" לא מתקדם יותר מדי בעלילה, וגם פתרון הבעיות אליהם נקלע אינגליש נסמכים על האסונות שגורמים דמותו של אטקינסון. מהתחפשות למלצרים כושלים, התחבאות במעטה שריון של אבירים ועד נהג רכב יוקרתי – אין הרבה דרמה רצינית, אלא אינספור קלישאות צפויות מראש וסצינות שלרגע משעשעות, אך אז נמתחות הרבה מעבר למידת המוגזם.

חשוב לציין, כי אטקינסון לא איבד את כוח המשיכה שלו לצופים, או האנטי-כריזמה שלו על המסך. גם בגיל 63, אטקינסון עדיין גמיש ובהחלט מעלה כמה חיוכים, כמו גם מקרין על הצופים מבחר תנועות ריקודים אקסצנטריים (כנראה החלק הטוב ביותר בסרט). אולם מעבר לאלו, קשה למצוא קטעי הומור או צחוק המתקבל על הדעת בסרט, ששודד מהצופים כל סיכוי לספונטניות.

באופן עצלני לחלוטין ואפילו לא מעורר רגשית, "ג'וני אינגליש 3.0" מכריז בסצינה לפני מתי המכונית אמורה להתקלקל, מתי תהיה נפילה – או בעצם כל אירוע שאמור לקרות – ידוע מראש. בשל כך, התסריט לא רק צפוי ולעוס, אלא גם אם יש פאנצ'ליין, הצופים כבר הסיקו אותו 88 דקות לפני תחילת הסרט.

ג'וני אינגליש 3.0

___
ג'וני אינגליש 3.0 | Johnny English Strikes Again
בימוי: דיוויד קר
תסריט: וויליאם דייוויס
שחקנים: רואן אטקינסון, אולגה קורלינקו, אמה תומפסון
מקור: בריטניה
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 20.09.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 88 דקות

טובת הילד

נשלח 19 בספט׳ 2018, 23:18 על ידי Movie Shy   [ עודכן 19 בספט׳ 2018, 23:19 ]

"טובת הילד": אמה תומפסון נוסקת כשהסרט לא ממריא

ביקורת סרט: הסרט אולי ססגוני, מושקע ומעוטר בשחקנים איכותיים, אך עדיין לא מספיק למלא נפח עלילתי או אף מצדיק את מחיר כרטיס הקולנוע / שי שגב

הכישרון המופלא של אמה תומפסון הוא עיקר ומהות הסרט הבריטי "טובת הילד", סרט ספרותי המתגולל באיטיות ואשר לא מותיר משמעות או משל בקרב הצופים. אחת הבעיות הקשות בסרט היא התעקשותו של הבמאי, איאן מקיואן ("כפרה", "על חוף צ'זיל"), להתעקש ולכתוב את התסריטים לסרטיו, טעות גדולה שהוא חוזר על עצמה – למרות ביקורות בינוניות או רווח מסחרי בקופות.

"טובת הילד": משחק מדהים של אמה תומפסון

גם בסרט "טובת הילד" אין הרבה שינוי או חריגה מטעויות העבר של הבמאי, ונראה כי הסרט אולי ססגוני, מושקע ומעוטר בשחקנים איכותיים, אך עדיין לא מספיק למלא נפח עלילתי או אף מצדיק את מחיר כרטיס הקולנוע.

מי שעושה את העבודה בסרט – וללא ספק ראויה לפרסים, היא תומפסון המביאה ערך מוסף לתפקידה, ומתבלת אותו באופן שישמור את הצופה ערני לכל 105 דקותיו. תומפסון מהפנטת בתפקיד פיונה מיי, שופטת נוקשה בבית המשפט העליון של לונדון, הידועה בהחלטותיה הנבונות ומלאות החסד בכל הקשור לסכסוכים משפחתיים, עד כדי כך שאינה מסוגלת להתמודד עם בעיות בנישואיה הכושלים.

בעלה האמריקני והאוהב, ג'ק (סטנלי טוצ'י), כמעט שלא רואה אותה, והם יחד רק באירועים חברתיים, כאשר הצד הפיזי של היחסים ביניהם התייבש מזמן. אולם גם הזוגיות בסרט צחיחה – אין סקנדל, אין ניאוף מאחורי הקלעים, אין שקרים ואפילו אין גירושין. הכל מוטח בפני הצופים באופן מוזר ולא ממש מרגש.

הסרט מתמקד באירוע משפטי חשוב הקשור לנער בן 17 בשם אדם (פיון וויטהד, "דנקרק") – וזהו כנראה החלק החשוב והמעניין ביותר בסרט. אולם במקום למקד את האינטליגנציה ותחושת ההגינות שלה לבעלה הבודד והמאוכזב בבית, פיונה מקדישה את עצמה לקבל את ההחלטות הנכונות בבית המשפט, ובכל הקשור לנער בן ה-17.

רעיון מרכזי זה נמשך לאורך כל הסרט, ואמנם הקטעים המשפטיים מפולפלים, אך הסיבה למתוח אותם מעבר לאולמות בית המשפט אינה משכנעת. המשחק של תומפסון משובח – והוא הסיבה העיקרית שכדאי לצפות בסרט "טובת הילד", והשאלה המתבקשת היא – מדוע במחצית מהזמן אנו רואים את פיונה יוצאת מהפריים של המצלמה ובורחת לסצינה אחרת, אם זה מבעלה, מבית המשפט, מאירועים שבהם היא משתתפת ואולי בעצם מכל דבר שנדרשת בו מעורבות רגשית. תומפסון היא הדופק של הסרט ומומלץ היה לראות אותה הולכת לכיוון הסצינה / המצלמה, ולא בכיוון ההפוך.

"טובת הילד" נטול כל פעולה פיזית או ריגוש קולנועי, שמוטב היה לצפות בו כהצגת תיאטרון או לקרוא את סיכומי המשפט היבשים – הם קצת יותר מעניינים…

טובת הילד

___
טובת הילד | The Children's Act
בימוי: איאן מקיואן
תסריט: איאן מקיואן
שחקנים: אמה תומפסון, סטנלי טוצ'י, פיון וויטהד
מקור: בריטניה
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 20.09.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 105 דקות

המלאך

נשלח 13 בספט׳ 2018, 3:16 על ידי Movie Shy   [ עודכן 13 בספט׳ 2018, 3:17 ]

"המלאך": פרשת הריגול של אשרף מרואן

האיש שעורר יותר שאלות במותו מאשר בחייו, קם לחיים בסרט המשודר בנטפליקס, פרי יצירתו של הבמאי אריאל ורומן / שי שגב

ב-27 ביוני, 2007, סוחר הנשק והמיליארדר בן ה-63, נפל למותו מהמרפסת של דירתו בקומה הרביעית שבבניין יוקרתי בלב לונדון. במותו, כמו בחייו, השאיר אשרף מרואן שאלות רבות שלא נענו, והחשובה שבהן הייתה: האם הוא החליק, או שמא נדחף? ואם נדחף, אז על ידי מי? עד עצם היום הזה, המקרה נשאר בלתי פתור.

"המלאך": סרט ריגול מסקרן, אם כי לא ממש מותח

השאלה הנוספת הנוגעת לחייו של מרואן: האם אכן היה סוכן 'מוסד' ישראלי – או בכלל סוכן מצרי כפול? יש עדויות התומכות בשתי האפשרויות, ועל כך בדיוק הסרט "המלאך", המבוסס על ספרו של פרופ' אמר' אורי בר-יוסף: 'המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור'.

מרואן תואר לאורך השנים ובכמה מקורות כ'מרגל הגדול ביותר של המאה ה-20', ואכן הוא אחד האנשים שעורר שאלות רבות – בחייו ואחרי מותו. אולי הפרט המעניין ביותר בחייו היה שהוא חתנו של נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל-נאצר, ויועצו המיוחד ואיש סודו של יורשו, אנואר סאדאת. העובדה שחתנו של הגיבור של כלל האומה הערבית באותה תקופה, נאצר, יכול להיות מרגל של 'המוסד' הישראלי, נחשבת לבלתי נתפסת בעיני רבים.

השחקן התוניסאי-הולנדי מלא האנרגיה, מרואן קנזארי ("המומיה", "רצח באוריינט אקספרס"), מגלם את דמותו של מרואן ועושה עבודה נהדרת בהצגת אדם סבוך ומסובך. מותחן הריגול בן השעתיים מבוים על ידי הבמאי הישראלי אריאל ורומן ("קרימינל", "אייסמן") והופק בתקציב צנוע יחסית של 12 מיליון דולר, תוך שאתרי הצילומים כללו את לונדון, בולגריה ומרוקו. הסרט לא הופץ באופן מסחרי בבתי הקולנוע (להוציא הקרנות בודדות בלבד בחו"ל), אלא משודר ישירות בנטפליקס, ואכן מקבל תחושה של סרט טלוויזיה מאשר סרט קולנוע.

מלבד ורומן כבמאי, שובצו גם שחקנים ישראליים, ואפשר לאתר בקלות את ששון גבאי המגלם את סאדאת, ובין השאר גם את צחי הלוי, אורי פפר, ספיר אזולאי, מיקי לאון ועוד. בעוד "המלאך" מסופר מנקודת מבט ישראלית, הסרט מפוכח באופן שבו הוא מעביר את המסר. הקצב האיטי מזכיר יותר סרטי ריגול כמו "החפרפרת", ופחות סרטים מלאי פעולה ומתח, כמו "ג'ייסון בורן", אם כי עדיין מסקרן מספיק בשביל הצפייה. "המלאך" מותיר את הצופים עם הרושם שמרואן הוא גיבור לא רק בישראל, אלא גם במצרים, בכך שהוא חיפש (וללא ספק על הדרך העשיר את עצמו) במטרה להביא שלום למזרח התיכון.

המלאך

___
המלאך | The Angel
בימוי: אריאל ורומן
תסריט: דיוויד אראטה
שחקנים: מרואן קנזארי, ששון גבאי, צחי הלוי
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית, עברית, ערבית
באקרנים בישראל: 14.09.18
הפצה בישראל: נטפליקס | Netflix
זמן: 120 דקות

בקשה מסתורית

נשלח 13 בספט׳ 2018, 0:03 על ידי Movie Shy   [ עודכן 13 בספט׳ 2018, 0:04 ]

"בקשה מסתורית": מותחן קומי עשיר בפיתולים

"בקשה מסתורית" הוא מותחן פסיכולוגי מתפתל להפליא עם משחק מצוין, והרבה הומור אופייני של פול פייג, אם כי עדיין חסר קצת בסיס מוצק והרבה חורים נותרים פעורים / שי שגב

בשנת 2014, דייוויד פינצ'ר עיבד את הספר "נעלמת" של ג'יליאן פלין למסך הגדול. המותחן הפסיכולוגי זכה לאהדת המבקרים, ופינצ'ר ומשתתפי הסרט זכו למנעד פרסים חשובים. מאז, הוליווד ניסתה לנצל עד תום את סוגת המותחנים בהנהגה נשית, כמו "הבחורה על הרכבת" משנת 2016, אם כי אף סרט לא הצליח כמו "נעלמת". עתה, במאי הקומדיות פול פייג ("מכסחות השדים", "מסיבת רווקות", "מרגלת"), אשר ידוע כטווה סיפורים ומעצים נשים בתפקידים הראשיים, לקח את מקל הניצוח על סוגת דרמת המתח עם "בקשה מסתורית", המבוססת על רומן של דארסי בל. "בקשה מסתורית" הוא מותחן פסיכולוגי מתפתל להפליא עם משחק מצוין, והרבה הומור אופייני של פייג, אם כי עדיין חסר קצת בסיס מוצק והרבה חורים נותרים פעורים.


"בקשה מסתורית": מותחן פיתולי בהנהגה נשית

פייג מביים את הסרט מתוך תסריט מאת ג'סיקה שרצר ("משחקי חובה"), ו-"בקשה מסתורית" מאוד מזכיר את "נעלמת" ואף את "הבחורה על הרכבת", בכך שהוא מביא מותחן פסיכולוגי המבוסס על חוויותיהן של הנשים בתפקידים הראשיים. במקרה של "בקשה מסתורית", סטפני סמות'רס (אנה קנדריק, "פיץ' פרפקט") ואמילי נלסון (בלייק לייבלי, "הסיפור של אדליין") הן נשים שונות בתכלית, עם חוויות חיים קיצוניות מאוד, אבל הן חולקות קשר אודות סודות שמעולם לא סיפרו לאף אחד. סודות אלה מספקים את הבסיס לפיתולים רבים לאורך כמעט כל 117 דקות הסרט, והיו בטוחים שיש הרבה מאוד טוויסטים, אם כי לא כולם בהכרח מפתיעים.

סוגת המותחן הפסיכולוגי מוגדרת על ידי פיתולים אלה – האם שיא הסרט חושף משהו שאליו לא ציפו הצופים? כמובן שיש איזון עדין בין שיא הפיתול לאופן חשיפתו, וריווחו על פני זמן עלילה סביר כדי שירגיש הגיוני ושלם, כיוון שאסור לחשוף אותו מוקדם מדי. למרבה הצער, "בקשה מסתורית" משתמש בהרבה קלפים מן הסוגה, וקהל קולנוע ותיק שכבר צפה בכמה מותחנים פסיכולוגיים בחייו, בוודאי יזהה מה מצפה לו. גילויים אחרים נכשלים, כיוון שחלק מהדמויות לא מפותחות מספיק או לא משלימות את סקרנות הצופים (כך למשל תפקידיהם של ג'ין סמארט או רוג'ר דאן). ישנם רגעים אשר אמורים להפתיע, אך בסופו של דבר גורמים לאי-נוחות או זעזוע בקרב הצופים, במקום להשלים ציפיות ולענות על מוטיבים שעולים במערכה קודם לכן.

ליבו של הסרט "בקשה מסתורית" הוא הידידות בין סטפני ואמילי. הודות לתסריט של שרצר והכיוון שלקח פייג, הקשר בין שתי הנשים בתפקידים הראשיים הוא בקלות ההיבט המשכנע ביותר בסרט. לקנדריק וללייבלי יש הרבה כימיה, המאפשרת לדינמיקה של הדמויות להיחלץ מהמסך, במיוחד כשאחת מהן נעלמת והשנייה מחפשת אחריה. הנרי גולדינג ("עשיר בהפתעה") נהדר בתפקיד שון, אבל התסריט לא נותן לו הרבה לעשות מעבר ללכת יחד עם האישה אשר נמצאת בחייו בכל רגע נתון (אם כי זה ללא ספק מכוון והיבט מרכזי של אופיו). "בקשה מסתורית", על פי רוב, מתמקד בשלוש דמויות אלה – למרות ששחקנים כמו אנדרו ראנלס ("בנות"), רופרט פריינד ("הומלנד"), קלי מקורמק ו-אפרנה ננצ'רלה מביאים קטעים קומיים ביותר.

בסך הכל, "בקשה מסתורית" מבדר מספיק כדי לשמור על הצופים ערניים לאורך כמעט שעתיים, אם כי ההתעקשות המתמדת להוסיף עוד נדבכים במערכה השלישית קצת מתישה. יתר על כן, הסרט רוצה לומר לכאורה משהו מהותי על טבען של חברויות נשיות, אבל הוא שקוע מדי בהתרגשות פיתוח המסתורין כדי להעביר את המסר. במקום זאת, "בקשה מסתורית" שוחה בעורק של מותחנים פסיכולוגיים עוקצניים – זו נסיעה מהנה, עם מספיק עומק דמויות, אבל לא באמת מביא תובנה חדשה על הז'אנר.

בקשה מסתורית

___
בקשה מסתורית | Diplomatie
בימוי: פול פייג
תסריט: ג'סיקה שרצר
שחקנים: אנה קנדריק, בלייק לייבלי, הנרי גולדינג
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 13.09.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 127 דקות

מייל 22

נשלח 19 באוג׳ 2018, 4:18 על ידי Movie Shy   [ עודכן 19 באוג׳ 2018, 4:19 ]

"מייל 22": המותחן של מארק וולברג מפספס את המטרה

"מייל 22" יכול היה להיות מותחן איכותי בסגנון ג'ייסון בורן, אם זה לא היה ניסיון מגושם ליצור סדרת סרטים בכיכובו של מארק וולברג / שי שגב

מארק וולברג ו-פיטר ברג מתאחדים שוב, כעת עבור מותחן הפעולה "מייל 22", אולם הפעם הרביעית המשותפת של הצמד-חמד לא מסתיימת עם הקסם הנכון, כפי שקיוו השחקן והבמאי. הצוות עבד יחד על טרילוגיית מותחני הדוקו-דרמה המתמקדים במשימה של חיל הים האמריקני שהשתבשה ("השורד האחרון"), פיצוץ אסדת הנפט של BP במפרץ מקסיקו ("אסון בלב ים") והפיגועים במרתון בוסטון ("הגיבורים של בוסטון"). בעוד שכל אחד מהסרטים הקודמים מבוסס על עובדות ידועות – ולכל סרט מטרה ברורה להעביר לצופים את התרחשות האירועים, "מייל 22" הוא סרט עלילתי קופצני, הסובל מניסיון נואש לשמש כפיילוט מפואר עבור סדרת סרטים עתידיים (כולל סרט המשך, שכבר נכתב). "מייל 22" אינו חסר קטעי פעולה מרשימים, אבל הם מתבלטים בשישים בשל עלילה מבולבלת וניסיון נחפז ליצוק תשתית לסרטי המשך.


"מייל 22": ניסיון ליצור סדרת סרטים עבור מארק וולברג

"מייל 22" הוצג תחילה כסרט פעולה עצמאי, בכיכובו של וולברג, איקו אוואיס ו-רונדה ראוזי – ומבוסס על תסריט של גרהם רולנד – כשהוכרז לראשונה בשנת 2015. עם זאת, שנתיים מאוחר יותר - ברג, וולברג וחברת ההפקה הפתיעו, כי הרעיון נכתב מחדש כדי לשמש כפרק ראשון בטרילוגיה, ומי שחתום כעת על התסריט היא לאה קרפנטר. לרוע המזל, התוצאה הסופית של הסרט נראית כמו אקספוזיציה לבניית עולם ודמויות. באופן דומה, ישנם מספר שחקני משנה, שנראה כאילו התפקיד שלהם הוקטן לטובת הסדרה המלאה שתצא בעתיד, ועל כן תפקידם קצר ולא ממש רלוונטי לסרט זה. כך גם מרבית העלילה (רובה חסרת טעם), שבה מופיע גיבור הסרט כשהוא מתראיין אל מול צללית של אדם בכיר ומסתורי. בסרט זה, לא פותרים את התעלומה...

בעוד ש-"מייל 22" נוגע במספר נושאים חוזרים ונשנים מסרטיו הקודמים של ברג (גבורה והקרבה בשם המדינה), הסרט טובע בפרשנות פוליטית עד גבול הגיחוך. אלמנטים מסויימים (כמו עלילת משנה הקושרת את הממשל הרוסית) מרגישים כאילו הם נמצאים שם כדי להאריך את הסרט, אבל בסופו של דבר נבלעים בבליל הסצינות הקופצניות. "מייל 22" גם מרגיש גס סביב הקצוות, בדיוק כמו הסיפור עצמו – ברג משתמש באותן טכניקות צילום גרילה תזזיתי, כפי שעשה בסרטיו הקודמים, כולל שימוש כבד במצלמות אבטחה, שכביכול מקיפות את התרחשות האירועים. הבמאי וצוותו, כולל הצלם הראשי הקבוע שלו – ז'ק ז'ופרה, והעורכים החוזרים – מליסה לוסון ו-קולבי פרקר ג'וניור – מספקים קטעי פעולה שמרגישים מבולגנים, ולא מורטי עצבים או אינטנסיביים כפי שניתן היה ליצור אותם.

וולברג מגלם את הדמות הראשית כגיבור 'ריאליסטי' (ומזכיר את בן אפלק בסרט "רואה החשבון"), אולם התוצאה היא שילוב בין קצין זועף לבין גאון סוציופת. בניגוד לסרט של אפלק, חסר בו שנינות או טיפה אחת של אנושיות מתחת לקליפה קשה זו. עוד מפתיע כי רוב הדמויות כאן מפותחות באמצעות דיאלוגים המתארים את הרקע שלהם ולא בזכות ההתנהגות או המעשים שלהם. לורן כהן מגלמת דמות משנה מעניינת הנאבקת לחפש השפעה רגשית גם אצל הצופים - אבל גם פה, לא ממצים את הנושא. בין שחקני המשנה הנוספים אפשר למצוא את ראוזי ככוכב פעולה מעניין, אולם דווקא אוואיס גונב את תשומת הלב במרבית הסרט. השחקן / אמן הלחימה עשה לעצמו שם בשני הסרטים המרשימים: "הפשיטה", ומסתבר שבסרט "מייל 22" אף יצר לעצמו את קטעי הכוראוגרפיה.

"מייל 22" יכול היה להיות מותחן איכותי בסגנון ג'ייסון בורן, אם זה לא היה ניסיון מגושם ליצור סדרת סרטים בכיכובו של וולברג. בעוד חלק מן ההיבטים כן עובדים בסרט, באופן כללי אפשר לראות כאן בלאגן וירידה באיכות מן הסרטים הקודמים של ברג. עם זאת, חשוב לציין, כי "מייל 22" איכותי יותר מרוב סרטי הפעולה שיצאו בקיץ האחרון, אף על פי שגם הרף לא היה גבוה מדי השנה... בסופו של דבר, מודדים את ה-"מייל 22" בקופות הקולנוע.

מייל 22

___
מייל 22 | Mile 22
בימוי: פיטר ברג
תסריט: לנה קרפנטר
שחקנים: מארק וולברג, רונדה ראוזי, איקו אוואיס
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 16.08.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 95 דקות

אי הכלבים

נשלח 12 באוג׳ 2018, 8:32 על ידי Movie Shy   [ עודכן 12 באוג׳ 2018, 8:32 ]

"אי הכלבים": ווס אנדרסון יצר אגדה משעשעת ומחממת לב

התסריטאי והבמאי ווס אנדרסון חוזר בסרט מקורי, מצחיק ומעורר השראה על נער וכלבו / שי שגב

התסריטאי והבמאי ווס אנדרסון יצר לעצמו שם עם סרט הבכורה שלו: "פשיעות קטנות" מ-1996. בשני העשורים מאז, אנדרסון המשיך לפתח את סגנון הבימוי הייחודי שלו עם הרבה הומור, השראה ומקוריות. עם כמה סרטים מצליחים ואיכותיים במיוחד, כמו "משפחת טננבאום", "רכבת לדארג'ילינג", "ממלכת אור הירח" ו-"מלון גרנד בודפשט", אנדרסון חוזר עתה עם סרט מונפש בסגנון סטופ-מושן: "אי הכלבים". בעבר, הוא העזר להתנסות בהנפשה מסוג זה, עם "מר שועל המהולל" משנת 2009, שגם זכה לביקורות חיוביות להפליא – כמו סרט זה. "אי הכלבים" הוא סרט חכם, מקורי, משעשע ובעיקר מחמם לב על נער וכלבו.


"אי הכלבים": יצירה משעשעת ומקורית של ווס אנדרסון

בהמשך לקריירה שלו כיוצר עצמאי, אנדרסון כתב וביים את "אי הכלבים" על סמך סיפור שהוא יצר עם משתפי פעולה תכופים, כמו רומן קופולה, ג'ייסון שוורצמן וכן קוניצ'י נומורה. העלילה של הסרט לפעמים קצת מסובכת, אך היא מושרשת בסיפור הקלאסי על ילד וכלבו. כמובן, מה שהופך את הסרט של אנדרסון לכל כך ייחודי הוא האווירה הדיסטופית העתידית שבו הוא מתרחש, והשימוש בסטופ-מושן כדי להביא לחיים את הכלבים. שילוב של כלבי רחוב עם כלבי מחמד, שנדחקו כולם לאי מלא זבל, נשמע קודר למדי, אך זוכים לנימה חיה ומקורית בזכות הציניות החדה והמתוחכמת של אנדרסון. השכבה הנוספת בסיפור, אשר עוסקת בשחיתות פוליטית, נרקמת להפליא אל תוך קו העלילה שבו גיבור הסרט, אטארי, מחפש אחר כלבו, ועובדה זו מציעה עומק ועניין, ועל כן הסרט יכול להתאים למבוגרים ולצעירים ברוחם (אם כי לא לילדים קטנים).

מה שעוד מקפיץ את העלילה בסרט "אי הכלבים" הוא העושר הוויזואלי בעולם המונפש של אנדרסון. יש הרבה פרטים שהבמאי הכניס, ולא רק הדמויות המונפשות מתעוררות לחיים באופן נפלא, אלא גם ההיסטוריה הנרחבת של מגסאקי – העיר שבה מתרחשת העלילה. כאמור, יש אינספור פרטים, שפע עובדות היסטוריות בדיוניות, הצופים עלולים ללכת לאיבוד בזמנים השונים המתוארים בסרט, אבל כל אלו מסייעים להביא עוד שכבות של עניין וצבע לסרט. לרבות מן הדמויות הראשיות, הן הכלבים והן בני האדם, יש רקע מפותח לאורך הסרט, ולכל דמות יש אופי ועניין. בהתאם לאופי, קולות הרקע והדיבוב של דמויות הסרט הותאמו על ידי שחקני צמרת, עובדה נוספת שמביאה חלומיות וקסם לכל הסיפור.

כבר בכתוביות הפתיחה אפשר לקרוא במהירות את רשימת השחקנים המרשימים שהעניקו את כולם לדמויות הסרט, ביניהם: סקרלט ג'והנסון, ביל מארי, ג'ף גולדבלום, אדוארד נורטון, בריאן קרנסטון, טילדה סווינטון, ליב שרייבר, פרנסס מקדורמנד, פ. מארי אברהם, הארווי קייטל, יוקו אונו ועוד ועוד. חלק מדובבים כלבים וחלק בני אדם - אך לכל מדובבת ומדובב יש האופי הייחודי שלו.

"אי הכלבים" הוא עוד מיזם סטופ-מושן מוצלח למדי של אנדרסון, שבו הוא מביא את הסגנון הייחודי שלו בסיפור מחמם לב, שבוודאי ישמח את המעריצים הוותיקים, וילהיב צופים חדשים. סבירות גבוהה כי "אי הכלבים" יגרוף כמה פרסים מכובדים עם פתיחת עונת הפסטיבלים המתקרבת, אך מעבר לצד האמנותי,  גם אם אינכם חובבי כלבים - בוודאי תאהבו את הסרט, כיוון שהוא מלא הומור ומתאר הרפתקה נהדרת לכל אורכו.

אי הכלבים

___
אי הכלבים | Isle of Dogs
בימוי: ווס אנדרסון
תסריט: ווס אנדרסון
שחקנים: ביל מארי, אדוארד נורטון, ג'ף גולדבלום
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית / יפנית
באקרנים בישראל: 09.08.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 105 דקות

שחור על לבן

נשלח 11 באוג׳ 2018, 0:58 על ידי Movie Shy   [ עודכן 11 באוג׳ 2018, 0:59 ]

"שחור על לבן": ספייק לי חוזר עם מסר חזק וברור

סרטו החדש של הבמאי האפרו-אמריקני הוותיק, ספייק לי, מביא למסך אירועים אמיתיים, תוך הוספת הרבה סמלים ומוטיבים על הגזענות המכה כיום בארצות הברית / שי שגב

לבמאי ספייק לי יש הרבה מה להגיד על המצב הפוליטי והחברתי בארצות הברית, והוא אכן אומר זאת בקול רם בסרטו החדש: "שחור על לבן". הבמאי האפרו-אמריקני הוותיק שיצר, בין השאר, את "עשה את הדבר הנכון" ו-מלקולם אקס" מעולם לא התבייש במחשבותיו הפוליטיות, והעיבוד שלו לספר הזיכרונות של רון סטלוורת', נותן לו הזדמנות להתייחס למצב הגזענות באמריקה בעידן של הנשיא דונלד טראמפ.


"שחור על לבן": מסר חזק וברור של ספייק לי

לצד צוות נהדר של תסריטאים, כולל קווין ווילמוט, דייוויד רבינוויץ ו-צ'ארלי ווצטל, לי משתמש בסיפור של סטולוורת' כדי לטפל בנושאים הכי חמים היום בדמוגרפיה האמריקנית. "שחור על לבן" הוא דרמטיזציה בעלת מבנה טוב של אירועים אמיתיים ואחד מן הסיפורים החשובים ביותר של לי מן השנים האחרונות.

בדומה לכך, לי אינו נמנע מלצייר קווים מקבילים בין אורח החיים של המתרחש בסרט לפני כ-40 שנה, למציאות המתרחשת בהווה. בפרט, הסרט בוחן את תפקידה של התקשורת ההמונית בהנצחת עמדות גזעניות לאורך השנים, החל מפתיחת הסרט בקרב על אטלנטה מהסרט "חלף עם הרוח". לי בוחן את ההשפעה המתמשכת של הסרט "לידתה של אומה" על התרבות האמריקנית ומשקף הן את האיקונוגרפיה החיובית והן את האיקונוגרפיה הקולנועית הקלאסית של סרטי הבלאקספלוטיישן, תוך שילוב הפריחה הקולנועית של שנות השבעים (לדוגמה מסכים חצויים) למטרות הדגשת העלילה. אם כל זה לא מספיק, הבלאקספלוטיישן מרחיב את מבטו עוד יותר בהדגשת כוחו של חברי כנופיית ה-KKK, ברוטאליות משטרתית, וברגעים אחרים, חיבור הסיפור לאירועים האחרונים, כמו עצרת 'העליונים הלבנים' בשארלוטסוויל.

קיים הרבה מידע ומסרים בשביל סרט אחד, ו-"שחור על לבן" נראה מעט ארוך (135 דקות) בניסיון לכסות מנעד נושאים, תוך הדגשת הסיפור של סטולוורת'. עבודת הבימוי של לי מעודנת כתמיד, ומסייעת להחליק חלק מהקמטים הללו באמצעות הצילומים המדהימים של הצלם קייס ארווין וכמה קטעים מוזיקליים של המלחין הקבוע של לי, טרנס בלנשארד.

"שחור על לבן" גם לא מבלה יותר מדי זמן בחשיפת עומק הדמויות, ומתעניין יותר בהתבוננות באידיאלים שלהם – וכיצד הם מתפתחים בסרט. ג'ון דיוויד וושינגטון ("בולרז"), שהוא הבן של אחד השחקנים המובילים בסרטיו של לי – דנזל וושינגטון, נמהל בתפקיד באופן מושלם כגיבור הסרט ויש לו כימיה מוצקה עם השחקנים שסביבו, מה שעושה את הסיפור שלו מעניין עוד יותר. שחקני המשנה של הסרט חזקים גם הם, אם זה אדם דרייבר ("מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר") כשוטר יהודי, ועד יאספר פוקנן ("לב של אריה") ו-טופר גרייס ("מופע שנות ה-70") כחברי ה-KKK.

"שחור על לבן" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שלי לי בשנים האחרונות, למרות השאפתנות יתר על המידה לבחון את המציאות העכשווית. חשוב לציין, כי הסרט אינו נרתע מלהראות את הזוועות האכזריות של קנאות על רקע גזעני, וגם השימוש ברגשות השחקנים ובמבטאים שלהם מודגשים עד כדי הגזמה. סיפורו של סטלוורת' בהחלט שווה את המסך הקולנועי, והצופים צריכים להכין את עצמם נפשית שהם מגיעים לסרט ארוך, מאתגר, אבל בהחלט משתלם בלא מובן המילה.

שחור על לבן

___
שחור על לבן | Blackkklansman
בימוי: ספייק לי
תסריט: קווין ווילמוט, דייוויד רבינוויץ', צ'ארלי ווצטל
שחקנים: ג'ון דיוויד וושינגטון, אדם דרייבר, טופר גרייס
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 09.08.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 84 דקות

כוח הטיטאנים – חיים בסרט

נשלח 2 באוג׳ 2018, 3:08 על ידי Movie Shy   [ עודכן 2 באוג׳ 2018, 3:08 ]

"כוח הטיטאנים – חיים בסרט": לצחוק על סוגת גיבורי העל

סרט אנימציה מבריק, הנע בקצב מהיר ובעיקר מאוד מאוד מצחיק / שי שגב

ההומור בסוגת סרטי גיבורי העל כבר מזמן עבר לכיוון ההתייחסות העצמית, ורוב הסרטים מז'אנר זה ספוגים באירוניה הלועגת ליקומים אלו, ליוצרים וכמובן לדמויות. בדיוק באופן זה נכתב "כוח הטיטאנים – חיים בסרט", שצוחק על אובססיית המעריצים לסרטי גיבורים, בעוד שהוא מנסה בעצמו להיות סרט גיבורי על.


"כוח הטיטאנים – חיים בסרט": רובין מחפש תהילה קולנועית

יש שיקראו לסרט "דדפול" לילדים, ועל אף ש-"כוח הטיטאנים – חיים בסרט" נמצא תחת היקום של DC, אין לו שום בעיה לצחוק ולהריץ בדיחות על "דדפול", שכאמור מופק על ידי האולפנים היריבים – מארוול קומיקס. אפילו סטן לי (ממייסדי מארוול) מבצע גיחה מונפשת, כיוון שהכל על השולחן ובעצם מותר לצחוק על הכל, כולל דמויות אחרות של DC, חשיבות עצמית של גיבורי-על והסוגה בכללותה.

"כוח הטיטאנים – חיים בסרט", בבימוי של ארון הורוואת', מבוסס על הסדרה המונפשת "כוח הטיטאנים" של ערוץ Cartoon Network, שהחלה את דרכה בשנת 2013, ומאז הפכה לסוג של "החבובות" של עולם גיבורי העל.

לעוזר של באטמן, הלא הוא רובין (בלועזית קולו של סקוט מנוויל), נמאס לחיות לנצח בצלו של באטמן, והוא תוהה מדוע לכל גיבור על יש סרט משלו, ולכן הוא יוצא עם חבריו: סייבורג, ביסט-בוי, רייבן וסטאר-פייר, לנסות ולפתור סוגיה זו. הם פורצים לאולפני האחים וורנר ודורשים סרט משלהם, שמוביל לשיעור על אגו וחשיבות עצמית, כשכל זה מלווה בבדיחות פיפי-קקי לקטנטנים, בדיוק כמו בסדרת הטלוויזיה.

לצד שחקנים נוספים שתורמים את קולם לסרט בגרסה הלועזית, כמו ניקולאס קייג', כריסטין בייל ו-ג'ימי קימל, "כוח הטיטאנים – חיים בסרט" הוא סרט אנימציה מבריק, הנע בקצב מהיר ובעיקר מאוד מאוד מצחיק. אמנם העלילה מכוונת אל תלמידי בתי הספר היסודיים, אבל היא חדה וקלילה מספיק, כך שכל אוהדי סוגת גיבורי העל ייהנו מהשתלטות על היקום הקומי ועל הדכדוך במוסכמות גיבורי העל. המסר כביכול, כיוון שזה העולם שבו אנו חיים כיום, כדאי גם ליהנות ממנו… ו-"כוח הטיטאנים – חיים בסרט" הוא בהחלט הסרט המונפש הטוב ביותר של הקיץ.

כוח הטיטאנים - חיים בסרט

___
כוח הטיטאנים - חיים בסרט | Teen Titans Go! To the Movies
בימוי: פיטר רידה מיכאיל, ארון הורוואת
דיבוב: ניקלואס קייג', טרה סטרונג, גרג סיפס
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית / עברית
באקרנים בישראל: 02.08.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 92 דקות

משפחת סופר על 2

נשלח 14 ביוני 2018, 1:25 על ידי Shy K. Segev   [ עודכן 14 ביוני 2018, 1:25 ]

"משפחת סופר על 2": סרט חמוד, אבל מיושן

הסרט החדש של חברת פיקסאר הוא כייפי, מצחיק ומתוק, אולם מרגיש עלילתית מעט מיושן, ביחס לסרטים המונפשים שיצאו בשנים האחרונות / שי שגב

"משפחת סופר על 2" הוא סרט ההמשך המיוחל של דיסני-פיקסאר, לאחר "משפחת סופר על" – סרט גיבורי העל המונפש שנכתב ובוים על ידי בראד בירד. הסרט החדש מנסה להמשיך מאותו מקום שהסתיים הסרט הראשון בשנת 2004, ועל כן "משפחת סופר על 2" הוא כייפי, מצחיק ומתוק כמו הסרט הראשון, אולם מרגיש עלילתית מעט מיושן ביחס לסרטים המונפשים ולסרטי גיבורי העל שיצאו בשנים האחרונות.


"משפחת סופר על 2": המשפחה לא התקדמה 14 שנה

למרות שההמשכון מגיע 14 שנים לאחר הסרט המקורי, הבמאי חזר לכתוב ולביים את סרט ההמשך, כשבוודאות נדרש מהצופים להשלים / לראות שוב את הסרט הקודם טרם הגעתם לצפות בסרט הנוכחי. מרבית העלילה מתרחשת באותו קו עלילה שהתרחש הסרט "משפחת סופר על" המקורי, תוך שאיבת רעיונות מהסרט הקודם, ובמקביל, הצגת גיבורי-על חדשים: ווייד (סופיה בוש), קרוזהאוזר וכן אלקטריקס (שניהם בקולו של פיל להמאר) – ואלו רק מעט מהמצטרפים החדשים.

חלק גדול מהדינמיקה שהשתררה במשפחת גיבורי העל נראית מעט מיושנת היום. בעוד הסרט "משפחת סופר על 2" מנסה לקחת צעד קדימה ולהנגיש דווקא את הדמויות הנשיות בסרט, הסיפור עדיין נבלע בסטראוטיפים עייפים, ולמעשה לוקח את הסרט שלושה צעדים אחורה. חלק גדול מהסרט בוחן כיצד דמות האם, הלן פאר – נערת הגומי (הולי האנטר) נאבקת ברעים, ואילו האב, בוב פאר –  (קרייג טי. נלסון) נשאר מאחור לטפל במשפחה – כפי שחווינו כבר בלא מעט סרטים.

במהלך הסרט יש לא מעט סצינות הרפתקאות שהצופים ייהנו מהם, וגם ההנפשה של פיקסאר היא משובחת להפליא, תוך מחווה לא קטנה גם לסגנון ההנפשה מהסרט הישן. ישנם גם מספר קטעי פעולה מרגשים שבהם ילדי משפחת פאר: ויולט (שרה ווול), דאש (האק מילנר) והתינוק ג'ק ג'ק, רוצים להפגין עוצמה חזותית משכנעת משלהם, והנפשה זו בהחלט מעניקה להם הזדמנות משעשעת.

בסופו של דבר, "משפחת סופר על 2" מספק לאוהדי הסרט המקורי עוד הרפתקה מרגשת על משפחת גיבורי העל. אולם ביער העצום של סרטי הנפשה או סרטי גיבורי-על שמנפיקה הוליווד בשנים האחרונות, "משפחת סופר על 2" מרגיש מנותק ומיושן מהקהל המודרני. סרט ההמשך מנסה לטפלל יותר מדי סטראוטיפים עייפים כדי שירגיש באמת טרי, ואינו מציע דינמיקה משפחתית חזקה שמשלימה את האפקטים החזותיים המדהימים. זהו סרט קיץ משפחתי מהנה ומשעשע, אם כי אורכו נמתח כמעט שעתיים, ועשוי לעייף קצת את הקטנטנים (חשוב להדגיש שיש גם סצינה מעט מפחידה באמצע הדרך, וגם סרט מקדים משעשע בן 7 דקות). בהתחשב בסך הסרטים שהפיקה פיקסאר בשנים האחרונות, "משפחת סופר על 2" הוא המשכון שמגיע 13 שנים מאוחר מדי.

משפחת סופר על 2

___
משפחת סופר על 2 | The Incredibles 2
בימוי: בראד בירד
תסריט: בראד בירד
שחקנים: קרייג טי. נלסון, הולי האנטר, סופיה בוש
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 14.06.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 117 דקות

1-10 of 74