משפחת סופר על 2

נשלח 14 ביוני 2018, 1:25 על ידי Shy K. Segev   [ עודכן 14 ביוני 2018, 1:25 ]

"משפחת סופר על 2": סרט חמוד, אבל מיושן

הסרט החדש של חברת פיקסאר הוא כייפי, מצחיק ומתוק, אולם מרגיש עלילתית מעט מיושן, ביחס לסרטים המונפשים שיצאו בשנים האחרונות / שי שגב

"משפחת סופר על 2" הוא סרט ההמשך המיוחל של דיסני-פיקסאר, לאחר "משפחת סופר על" – סרט גיבורי העל המונפש שנכתב ובוים על ידי בראד בירד. הסרט החדש מנסה להמשיך מאותו מקום שהסתיים הסרט הראשון בשנת 2004, ועל כן "משפחת סופר על 2" הוא כייפי, מצחיק ומתוק כמו הסרט הראשון, אולם מרגיש עלילתית מעט מיושן ביחס לסרטים המונפשים ולסרטי גיבורי העל שיצאו בשנים האחרונות.


"משפחת סופר על 2": המשפחה לא התקדמה 14 שנה

למרות שההמשכון מגיע 14 שנים לאחר הסרט המקורי, הבמאי חזר לכתוב ולביים את סרט ההמשך, כשבוודאות נדרש מהצופים להשלים / לראות שוב את הסרט הקודם טרם הגעתם לצפות בסרט הנוכחי. מרבית העלילה מתרחשת באותו קו עלילה שהתרחש הסרט "משפחת סופר על" המקורי, תוך שאיבת רעיונות מהסרט הקודם, ובמקביל, הצגת גיבורי-על חדשים: ווייד (סופיה בוש), קרוזהאוזר וכן אלקטריקס (שניהם בקולו של פיל להמאר) – ואלו רק מעט מהמצטרפים החדשים.

חלק גדול מהדינמיקה שהשתררה במשפחת גיבורי העל נראית מעט מיושנת היום. בעוד הסרט "משפחת סופר על 2" מנסה לקחת צעד קדימה ולהנגיש דווקא את הדמויות הנשיות בסרט, הסיפור עדיין נבלע בסטראוטיפים עייפים, ולמעשה לוקח את הסרט שלושה צעדים אחורה. חלק גדול מהסרט בוחן כיצד דמות האם, הלן פאר – נערת הגומי (הולי האנטר) נאבקת ברעים, ואילו האב, בוב פאר –  (קרייג טי. נלסון) נשאר מאחור לטפל במשפחה – כפי שחווינו כבר בלא מעט סרטים.

במהלך הסרט יש לא מעט סצינות הרפתקאות שהצופים ייהנו מהם, וגם ההנפשה של פיקסאר היא משובחת להפליא, תוך מחווה לא קטנה גם לסגנון ההנפשה מהסרט הישן. ישנם גם מספר קטעי פעולה מרגשים שבהם ילדי משפחת פאר: ויולט (שרה ווול), דאש (האק מילנר) והתינוק ג'ק ג'ק, רוצים להפגין עוצמה חזותית משכנעת משלהם, והנפשה זו בהחלט מעניקה להם הזדמנות משעשעת.

בסופו של דבר, "משפחת סופר על 2" מספק לאוהדי הסרט המקורי עוד הרפתקה מרגשת על משפחת גיבורי העל. אולם ביער העצום של סרטי הנפשה או סרטי גיבורי-על שמנפיקה הוליווד בשנים האחרונות, "משפחת סופר על 2" מרגיש מנותק ומיושן מהקהל המודרני. סרט ההמשך מנסה לטפלל יותר מדי סטראוטיפים עייפים כדי שירגיש באמת טרי, ואינו מציע דינמיקה משפחתית חזקה שמשלימה את האפקטים החזותיים המדהימים. זהו סרט קיץ משפחתי מהנה ומשעשע, אם כי אורכו נמתח כמעט שעתיים, ועשוי לעייף קצת את הקטנטנים (חשוב להדגיש שיש גם סצינה מעט מפחידה באמצע הדרך, וגם סרט מקדים משעשע בן 7 דקות). בהתחשב בסך הסרטים שהפיקה פיקסאר בשנים האחרונות, "משפחת סופר על 2" הוא המשכון שמגיע 13 שנים מאוחר מדי.

משפחת סופר על 2

___
משפחת סופר על 2 | The Incredibles 2
בימוי: בראד בירד
תסריט: בראד בירד
שחקנים: קרייג טי. נלסון, הולי האנטר, סופיה בוש
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 14.06.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 117 דקות

עולם היורה: נפילת הממלכה

נשלח 7 ביוני 2018, 0:42 על ידי Movie Shy   [ עודכן 7 ביוני 2018, 0:50 ]

"עולם היורה: נפילת הממלכה": פרק חדש ומותח

סרט הרפתקאות מלא דינוזאורים, כיף, הקפצות והפחדות, שיוצר מיתולוגיה אלמותית לפארק היורה ולכל הסרטים שיבואו אחריו / שי שגב

בשנת 1993, "פארק היורה" של סטיבן שפילברג הופץ בבתי הקולנוע והפך באופן מיידי לקלאסיקת מדע בדיוני אהובה על ידי צעירים ומבוגרים. הסרט הביא אחריו שני סרט המשך מצליחים – שפילברג חזר להפיק את העולם הקדמוני בסרט "פארק היורה: העולם האבוד" (1997) וכן "פארק היורה 3" בבימויו של ג'ו ג'ונסטון (2001). הדינוזאורים אולי נכחדו, אך סדרת הסרטים חזרה שוב בשנת 2015. "עולם היורה" של הבמאי קולין טרוורו לקח את הרעיון המקורי עם הדמויות מהסרטים הקודמים ויצר פארק שעשועים לדינוזאורים. כעת, הבמאי חואן אנטוניו ביונה לוקח את המושכות עבור הפרק הבא בסדרה ובונה מיתולוגיה מפחידה, מקפיצה, אך משעשעת, לדינוזאורים האלמותיים.


"עולם היורה: נפילת הממלכה": מתח והקפצות

בסרט "עולם היורה: נפילת הממלכה", ביונה עובד מתוך תסריט שכתב טרוורו ושותפו ל-"עולם היורה", דרק קונולי. לאחר שבעבר יצר סרט אימה מעולה המתרחש בבית יתומים ספרדי, סרט האסונות "הבלתי אפשרי" וכן דרמת הפנטזיה: "7 דקות אחרי חצות", בין סרטים אחרים, לביונה יש מיומנות ייחודית, וב-"עולם היורה: נפילת הממלכה" מאזן אימה עם קטעי פעולה והרפתקאות מרשימים במיוחד. הבמאי מצליח לסחוט מתח ולשמור על הצופים על קצה מושבם – תוך הפתעות ופיתולים כאחד. יתר על כן, ביונה מפזר הרבה קטעי פנטזיה, לצד דימויים מוכרים מעולם האימה, המתמזגים יחד בצילומים חזותיים יפים, תוך ניצול מקסימלי של רגש הצופים בכל סצינה.

עם זאת, כמו בסרט "עולם היורה", אחד ההיבטים החלשים של "עולם היורה: נפילת הממלכה" הוא היחסים בין שתי הדמויות הראשיות בסרט. הרומן ההולך, נעלם וחוזר שוב בין הדמויות של קלייר (ברייס דאלאס הווארד) ואואן (כריס פראט) מרגיש מאולץ וכאילו הוחדר בכוח לתסריט, רק כי אחד המפיקים החליט שחייב להיות אלמנט רומנטי. מבחינת השחקנים, פראט מביא את אותה כמות של ציניות וקסם לדמות של אואן כמו בסרט "עולם היורה", בעוד הווארד מגלמת את קלייר באופן דינמי ובוגר יותר. שחקני המשנה מספקים כמות שוות של הקלה קומית, כמו גם מבצעים את תפקידם בקידום העלילה. אולי ההפתעה הגדולה ביותר מגיעה מאיכות המשחק של איזבלה סרמון בדמותה של מייזי הצעירה, שמתברר כתוספת משכנעת ואמיצה לסרט. כמובן, אי אפשר לפסוח על ג'ף גולדבלום שדואג לחזור בכל הסרטים, וגם כאן בתפקיד קל למדי – בעודו נושא נאום שכנוע.

חשוב לציין, כי בסרט "עולם היורה: נפילת הממלכה" חוזרים רעיונות ומוטיבים מסרטים קודמים בסדרה, החל מאופי הרעים הצפוי למדי ועד לאינטליגנציה המוסווית של הדינוזאורים. התסריט מתפצל למספר גדול של נושאים מעניינים, ונאבק במקצת כדי למשוך ולטוות את הכל יחד לקראת סיום המערכה השלישית. ובכל זאת, הסרט מותיר טעם של עוד, וברור כי יעשו עוד סרטים רבים בסדרה.

בסופו של דבר, "עולם היורה: נפילת המלכה" מספק את ההרפתקה והכיף שנדרשים מסרט קולנוע עכשווי, המתובל בלא מעט קטעי אימה, אם כי נחסכים מהצופים רגעי הזוועה. יתר על כן, המושגים והרעיונות שעולים בסרט גורמים לצופים לחשוב במונחים של ההשפעה האמיתית של תושבי כדור הארץ בכל הנוגע לזנים נכחדים ומצבו הסביבתי של העולם. אמנם התלת מימד אינו תוספת חובה לסרט, אך הוא הזדמנות נפלאה לצפייה ב-IMAX, ובהחלט אפשרות נהדרת לצפייה קולנועית ממוזגת ביום קיץ חם.

עולם היורה: נפילת הממלכה

___
עולם היורה: נפילת הממלכה | Jurassic Park: Fallen Kingdom
בימוי: חואן אנטוניו ביונה
תסריט: קולין טרוורו, דרק קונולי
שחקנים: כריס פראט, ברייס דאלאס הווארד, ג'ף גולדבלום
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 07.06.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 128 דקות

משום מקום

נשלח 5 במאי 2018, 22:32 על ידי Movie Shy   [ עודכן 5 במאי 2018, 22:34 ]

"משום מקום": טרגדיה בשלוש מערכות

המותחן של פאטי אקין מוכיח שאין דבר מסוכן יותר מאדם שאיבד הכל, והשחקנית דיאן קרוגר מעצימה תפקיד זה באמצעות משחק מרתק, שלא מותיר עין יבשה באולם הקולנוע / שי שגב

לאחר סרט המסע הדרמה קומי אודות בני נוער, "להתראות בברלין", הבמאי פאטי אקין בן ה-44 לוקח את הצופים למסע הרבה יותר רגשי בסרט "משום מקום", אשר זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, כמו גם היה מועמד גרמניה לפרס האוסקר. בסרט מבקש הבמאי לחוות את מה שכולנו מכירים מפיגועי טרור, ובכוונה מסיט את צורה המחשבה לכיוונים חדשים ובלתי צפויים.


"משום מקום": דיאן קרוגר במסע מלא רגש ונקמה

הסרט מאוד חסכוני בתיאורי זמן, ומעניק מידע מאוד חלקי, שבו הצופים צריכים להשלים את החסר ולהסיק מסקנות על נורי (נומן אקר, "הומלנד") ואשתו קטיה (דיאן קרוגר). תחילה רואים אותם מתחתנים – כשהוא יוצא מהכלא במיוחד לאירוע זה. לאחר כמה שנים, רואים שהמשפחה המאושרת התרחבה לשלושה, כשמגיע הבן, רוקו, והוא עתה בן חמש.

אושר בסרטים בסוגה זו – הוא תמיד זמני, כיוון שאירוע מחולל קורע את חיי המשפחה, ומותיר את קטיה מסוחררת. מנקודה זו, הסרט מתואר דרך עיניה של קטיה, וכולל בתוכו לא מעט הליכים משפטיים, מעט עבודת בילוש וקטעי מתח המורכבים בעיקר מדיאלוגים וממבטים שקטים. קטעי חמלה מתגלים במקומות בלתי צפויים, בטח שלא ממשפחתה של קטיה ולא ממשפחתו של נורי, אולם גורל כולם נעטף באירוע המחולל, כשדווקא קטיה מקבלת תמיכה ממקור מפתיע.

אין זה משנה מעלותיו וחולשותיו של התסריט, מה שחשוב הוא שקרוגר ממלאת את תפקידה באופן נפלא. שחקנית בעלת יכולות לשוניות רבות (רהוטה בצרפתית, אנגלית וכמובן גרמנית), אשר שימשה בעבר בתפקידים חשובים מאין כמותם, בסרטים כמו "אוצר לאומי", "ממזרים חסרי כבוד" וכמובן סדרת הטלוויזיה של רשת FX, "הגשר". בסרט "משום מקום", היא מעבירה טווח רגשי גדול יותר מבעבר, עובדה שהוכרה בפסטיבל הסרטים של קאן, עת זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. הסרט תלוי כולו במשחק שלה, שהוא גולמי וחזק כאחד.

אקין תמיד נמשך בסרטיו לבעיות מסוג אלו, כפי שאפשר היה לראות בסרט "בקצה גן עדן", שבו אדם צריך להגשים את משאלת ערש הדווי של אביו. בסרט זה, הבמאי מתמקד בבעיות גרמניות ואירופאיות בכלל, כמו גם מזכיר את הפחד מדת האסלאם ביבשת זו, אולם גם שואל שאלות על מערכת המשפט הגרמנית ומעלה קושיות פילוסופיות חשובות על משמעות הנקם.

משום מקום

___
משום מקום | In the Fade
בימוי: פאטי אקין
תסריט: פאטי אקין
שחקנים: דיאן קרוגר, דניס מוסצ'יטו, נומן אקר
מקור: גרמניה, צרפת
שפה: גרמנית
באקרנים בישראל: 03.05.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 106 דקות

הנוקמים: מלחמת האינסוף

נשלח 25 באפר׳ 2018, 23:28 על ידי Movie Shy   [ עודכן 25 באפר׳ 2018, 23:29 ]

"הנוקמים: מלחמת האינסוף": פעולה מבדרת עם טעם של עוד

הסרט "הנוקמים: מלחמת האינסוף" מציג באופן שווה ומאוזן את שלל גיבורי-העל הנלחמים באויב המסוכן אי פעם, כשהתוצאה היא שובר קופות מבדר, מלא רגש ואשר מאוד מודע לעוצמתו / שי שגב

הסרט "הנוקמים: מלחמת האינסוף" יוצא לבצע הישג חסר תקדים בהוליווד: להפגיש את כל גיבורי-העל הקולנועיים של מארוול עד כה, תוך תפירה של אירוע קולנועי המצדיק 10 שנים ו-18 סרטים מקדימים. השאלה היא אם יו"ר אולפני מארוול, קויין פייג', והבמאים של הסרט: אנתוני רוסו ו-ג'ו רוסו, עומדים בכל הציפיות וההבטחות? ובכן, "הנוקמים: מלחמת האינסוף" עשיר, מנופח, עוצמתי, אך גם מבדר, מלא הומור, אפקטים מרשימים ובהחלט מותיר טעם לעוד.


"הנוקמים: מלחמת האינסוף": 10 שנים ו-18 סרטים מקדימים מאוגדים לעלילה אחת

המשימה של איזון כל כך הרבה דמויות של גיבורי-על, בנוסף לפיתוח דמותו של נבל הסרט – תנוס (מעבר להופעותיו הקצרות בסרטים הקודמים), נראית כמשימה בלתי אפשרית. עם זאת, התסריטאים כריסטופר מרקוס ו-סטיפן מספילי מתמקדים בעיקר בגיבורי-על מסוימים, אלו עם תכונות המשרתות את סיפור הרקע של הנבל. בקשר לשאר הדמויות, התסריטאים וידאו כי גם אם לא קיבלו קשת עלילתית רחבה, הנוכחות שלהם מורגשת – בין אם באמצעות פיסות דיאלוג משמעותיות או בעזרת קטעי פעולה מלהיבים.

"הנוקמים: מלחמת האינסוף" מנסה לאזן כל כך הרבה דמויות ולהעניק להם סיפורים מרתקים, כשהכל מוכתב על ידי קצב קבוע של קטעי פעולה אל מול התפתחות רגשית ודרמטית. יתר על כן, "הנוקמים: מלחמת האינסוף" קופץ בין סיפורים שונים ובין קבוצות שונות של גיבורי-על, כשהשינוי בין המיקום והגוונים המצולמים לעיתים זורם ולפעמים צורם. למעשה, יש רגע שאמור להיות חריף ורגשי במיוחד, עם מוזיקה גורפת שמעצימה את משמעותו, אולם בהמשך לבדיחה שנשמעת ברקע, העוצמה הרגשית נקטעת בהרף והסרט חותך לסצינה אחרת. כיוון שהצופים לא זוכים לזמן רב לעבד התפתחויות מסוימות, בטרם עוברים לסיפור הבא, קצת קשה לעכל את מכלול הרגשות או את משקלה של כל סצינה.

אחת הבעיות שנוצרות בסרט מסוג זה, היא שצופים חדשים לעולם הקולנועי של מארוול לא יתחברו רגשית לדמויות מסוימות, כיוון ש"הנוקמים: מלחמת האינסוף" חוסך בפיתוח דמויות, מאחר שהוא בונה על העובדה שבאי בית הקולנוע צפו בכל הסרטים הקודמים, ומניח שהם גם זוכרים את שלל היחסים שנרקמו בין הדמויות ומה ההיסטוריה שלהם. עובדה זו, מצד אחר, מסייעת לסרט זה לשמור על קצב מהיר ולהכניס מספר עצום של עלילות משנה ומנעד עולמות המצולמים בלוקיישנים שונים אל תוך 149 דקות של סרט.

בהתאם למתואר לעיל, האחים רוסו ואולפני מארוול עמדו בהבטחה שלהם, והביאו את הפינות השונות והמרוחקות ביותר של גיבורי-העל, בעוד כולם נלחמים יחד בקרב מול תנוס, תוך שהם שומרים על אמינות הדמויות והרקע שיצרו לעצמם. התשובה לשאלה, האם "הנוקמים: מלחמת האינסוף" יעמוד בהייפ הגדול וברף הציפיות הגדול, שלכאורה נוצקו בסרט הקולנועי היקר ביותר אי פעם? ובכן, התוצאה היא סרט משעשע ומבדר, שבוודאי מותיר את הצופים עם טעם לעוד. יחד עם זאת, מאוד קשה לנבא כיצד התסריטאים והבמאים יפתרו את כל הבעיות שמתעוררות בסרט זה. למרבה המזל, הסרט הבא בסדרה 'הנוקמים' כבר צולם מראש, ויש לצפות להמשכו אי-מתי במהלך 2019.

הנוקמים: מלחמת האינסוף

___
הנוקמים: מלחמת האינסוף | Avengers: Infinity War
בימוי: אנתוני רוסו, ג'ו רוסו
תסריט: כריסטופר מרקוס, סטיפן מספילי
שחקנים: ג'וש ברולין, רוברט דאוני ג'וניור, כריס פראט
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 26.04.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 149 דקות

העולם שאחרי: הכחדה

נשלח 11 במרץ 2018, 23:56 על ידי Movie Shy   [ עודכן 12 במרץ 2018, 0:06 ]

"העולם שאחרי: הכחדה": מדע בדיוני שוטף עיניים

העולם שאחרי: הכחדה" מעורר מחשבה על מהות האנושיות, תוך שהוא מספק ריגוש אימתני, הרבה מדע בדיוני וללא ספק משחק נשי משובח / שי שגב

הספר עם השם הזהה בלועזית, "העולם שאחרי: הכחדה", שכתב ג'ף ונדרמיר – הראשון בטרילוגיית 'Southern Reach' – הוא גם סרטו השני למסך הגדול של הבמאי אלכס גרלנד. גרלנד יצר לעצמו שם בהוליווד, כשעבד על מספר תסריטי מדע-בדיוני איכותיים, וביניהם "28 ימים אחרי", "שמש" ו-"השופט דרד". סרט הבכורה שלו היה סרט המדע בדיוני / המותחן העצמאי והמצוין: "אקס מאכינה", אשר זיכה את גרלנד בפרס האוסקר עבור תסריט מקורי. כעת, התסריטאי-במאי חוזר עם רעיון נוסף למדע בדיוני מתוחכם, ומשלב ויזואליות עוצרת נשימה אל תוך קורטוב של אימה, אולם החלק המרגש הוא הליהוק של צוות השחקניות המשובחות.


"העולם שאחרי: הכחדה": מסע ויזואלי להגדרת האנושות והנשיות

למרות שזהו המיזם הראשון של גרלנד לאחר "אקס מאכינה", הסרט "העולם שאחרי: הכחדה" עבר דרך חתחתים בדרך לאקרנים. לאחר הסכם הפצה בין מפיץ הסרט -  פרמאונט, ובין חברת התוכן – נטפליקס, "העולם שאחרי: הכחדה" מופץ ברוב מדינות העולם בסטרימינג, בעוד שהוא עדיין מופיע בבתי הקולנוע בארצות הברית, בקנדה ובסין. על פי הדיווחים, העסקה נכנסה לתוקף לאחר שמנכ"ל אולפני סקיי-דאנס ומפיק "העולם שאחרי: הכחדה", דיוויד אליסון, הביעו חששות שהסרט 'אינטלקטואלי מדי', 'מסובך מדי' וכי דמותה של נטלי פורטמן אינה חביבה מספיק. יחד עם זאת, המפיק בפועל – דיוויד רובין, הגן על היצירה החזותית של גרלנד, תוך שקיבל את הזכויות למילה האחרונה בכל הקשור לפיינל-קאט (הצורה הסופית שבה נערך הסרט). הסכם זה לא מפריע, כיוון ש-"העולם שאחרי: הכחדה" נותר כסרט מדע בדיוני המציע חוויה אינטלקטואלית, וזו בדיוק טביעת האצבע של גרלנד בעולם הקולנוע: סרט מרגש ומפחיד קלות, המותיר את הצופים במחשבות רבות לאחר כותרות הסיום.

התסריט של גרלנד ל-"העולם שאחרי: הכחדה" מבוסס על האופי החלומי והסוראליסטי של הנובלה של ונדרמיר, ומתאר את אותו סיפור, אך לא באופן לינארי, ועל כן קופץ בין מספר נקודות זמן במטרה לשמור על קהות חושים מבולבלת, בדיוק כמו הדמויות בסרט. עבודתו של גרלנד מאחורי המצלמה מאפשרת לסרטו היפה והברוטלי להתעורר לחיים, גם בעזרתו של צלם הקולנוע המוכשר, רוב הארדי. קיימת דיכוטומיה בין האימה ובין היופי שב'נצנוץ' שבסרט, והבימוי של גרלנד מסייע לסרט לנוע בקלות בין הסצינות. למעט אלמנטים מסויימים של אפקטים שלא עובדו עד הסוף במערכה השלישית, העיצוב החזותי של "העולם שאחרי: הכחדה" מוגדר כנוף מתעתע המעוגן באפקטים עוצרי נשימה, ומסייע לצופים לשקוע אל תוך עולם דמיוני זה.

מי שמוביל את הצופים ביער ויזואלי זה הן פורטמן, ג'ניפר ג'ייסון ליטסה תומפסון, ג'ינה רודריגז ו-טובה נובוטני – חמש הכוכבות הנשיות שעליהן מתנוססת התפיסה הרגשית של "העולם שאחרי: הכחדה". פורטמן, כמובן, היא הכוכבת הראשית של הסרט ומספקת משחק מורכב כמדענית המוקסמת מה'נצנוץ' וכאשה המקריבה עצמה למען בעלה (אוסקר אייזק). דמותה אינה מושלמת, כפי שהיא מוצגת בסרט, אולם לומדים במהלך המסע לא מעט אודותיה. לי מגלמת היטב דמותה של פסיכולוגית מדוכאת, אולם עומק הדמות מוסבר על ידי דמויות נוספות ולאו דווקא באמצעות הופעתה של השחקנית. תומפסון, רודריגז ונובוטני מספקות גם הן דמויות חזקות – וכל אחת מקבלת כמה רגעי זוהר. אולם כמו לי, דמויותיהן אינן מקבלות מספיק זמן תסריט, ברם כל אחת מרשימה בתורה.

"העולם שאחרי: הכחדה" הוא סרט ז'אנר מעורר מחשבה על מהות האנושיות, תוך שהוא מספק ריגוש אימתני והרבה מדע בדיוני. גרלנד מביא את 'הנצנוץ' ואת הנובלה של ונדרמיר לחיים עם חזות מלחיצת קרביים, גם כאשר הסרט נכנס אל תוך מושגים פילוסופיים מורכבים יותר ממה שהם – ומסביר רק מעט ממה שקורה בסרט וכיצד ישפיע על האנושות – ונותן לצופים לחשוב על המשמעויות, אם כי חלקן גם צפויות עבור צופים וותיקים. לאורך כל הסרט, גרלנד משלב את ההרפתקה עם שאלות אינטלקטואליות שבשורש הסיפור, באופן המדחיק את גבולות סוגת המדע בדיוני. בזכות משחק נשי איכותי במיוחד – "העולם שאחרי: הכחדה" הוא סרט מדע בדיוני נכון וחכם לעידן המודרני, ולמי שניתנת ההזדמנות, עדיף לצפות בו על המסך הגדול.

העולם שאחרי: הכחדה

___
העולם שאחרי: הכחדה | Annihilation
בימוי: אלכס גרלנד
תסריט: אלכס גרלנד
שחקנים: נטלי פורטמן, ג'ניפר ג'ייסון לי, ג'ינה רודריגז
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 12.03.18
הפצה בישראל: נטפליקס
זמן: 120 דקות

אויבים

נשלח 25 בפבר׳ 2018, 4:13 על ידי Movie Shy   [ עודכן 1 במרץ 2018, 10:32 ]

"אויבים": החיים הקצרים והקשים מנשוא במערב הפרוע

"אויבים" קודר מאוד ומתפתח באיטיות, בעת שהוא מציג את המורשת האלימה של המערב הפרוע של ארצות הברית, אולם איכות המשחק היא שמותירה את הרושם הגדול / שי שגב

המערבון המהפכני, "אויבים", מבוסס על פיסת טקסט של התסריטאי זוכה האוסקר, דונלד אי. סטיוארט ("המרדף אחר אוקטובר האדום", "סכנה ברורה ומיידית"), כפי שכתב לפני מותו ב-1999. "אויבים" מאחד מחדש את זוכה האוסקר, כריסטיאן בייל עם במאי הסרט "אחים בדם", סקוט קופר. הבמאי יצר לעצמו מוניטין כבר בשנת 2009, עם הדרמה המוזיקלית: "לב לא שפוי" (שהביאה ל-ג'ף ברידג'ס פרס אוסקר משלו), בטרם יצר לעצמו שם כמספר סיפורים מסקרן המובל מאיכות שחקניו, במותחן הדרמטי "חוקי הפשע". בעוד קופר לא מצליח להתעלות על סרטיו הקודמים עם "אויבים", הוא עדיין יכול להיחשב כאפוס קולנועי מרשים בעוצמתו. "אויבים" קודר מאוד ומתפתח באיטיות, בעת שהוא מציג את המורשת האלימה של המערב הפרוע של ארצות הברית, אולם איכות המשחק היא שמותירה את הרושם הגדול.


"אויבים": כריסטיאן בייל עגמומי מתמיד

בדיוק כפי שתוארו חיי העליבות והעוני בסרט "אחים בדם", או הפשע והאלימות של דרום בוסטון בסרט "חוקי הפשע", גם המערב הפרוע זוכה לתחושה עגמומית עוינת בסרט "אויבים". קופר והצלם הראשי, מסנובו טאקיאנגי (שעבד עמו גם בשני סרטיו האחרונים), מציירים דיוקן מרשים, אלים ואכזרי, של הנוף במדינות מערב ארצות הברית, תוך שהם שמים דגש על צילומים ארוכים של נופים שוממים או תקריבים של מצוקה אנושית, כדי ליצור את מצב הרוח הקודר של הסרט. "אויבים", כפי שצוין קודם לכן, מתמקד יותר מדי ביצירה ובשמירה על מצב רוח צורם, וזאת על חשבון התפתחות נושאית ותחושת קצב. התוצאה הסופית: "אויבים" הוא אפוס יפהפה, ארוך ומאמלל בכוונה תחילה, המרגיש נמתח עד קצה גבול היכולת, משום שהוא מעדיף אווירה על פני עומק ומומנטום.

במקביל, לקופר (שגם כתב את התסריט) מגיע קרדיט על כך שהוא לא מספק פתרון קל או תשובות לבעיות השונות בעלילה. הסרט יכול היה לתאר סיפור גאולה קונבנציונלי עבור הדמות הראשית, אבל הוא נמנע מללכת בתוואי זה ומכיר בהיסטוריה האלימה של הגיבור – ונראה כי היא מסובכת מדי ולא ניתן לכפר עליה. ל"-אויבים" יש פחות הצלחה בהבאת הסיפור של המערב באותה תקופה או הדגשת רצח העם של האינדיאנים, יתכן כיוון שמשפחת האינדיאנים המובאים בסרט אינה מקבלת את אותו פיתוח אופי כמו רוב הדמויות הלבנות בסרט. באופן דומה, עלילת המשנה המתארת מדוע הדמות הראשית מסכימה ללוות חייל צבא שסרח והפך לפושע, מסיחה מן הסיפור הראשי, מאשר מעצימה אותו.

למרבה המזל, בייל ו-רוזמונד פייק נהדרים כמו תמיד, והמשחק שלהם משכנע מספיק כדי להוביל את "אויבים" גם בדרך החתחתים שהם עוברים. דמויותיהם הם של אנשים פגועים וטראומטיים מסיבות שונות מאוד, אבל השחקנים גורמים לאבל שלהם להרגיש מוחשי, והקשר שנוצר ביניהם במהלך הנרטיב אמין ביותר. בעוד שהסצינות החזקות באופן דרמטי נושאות במטען מאוד רגשי, דווקא הרגעים הקטנים והעדינים יותר בין השניים ראויים להכרה.

וס סטודיאדם ביאץ' ו-קוריאנקה קילצ'ר המגלמים דמויות אינדיאניות מקבלים את הרגעים שלהם לזהור ב-"אויבים", למרות המסע הרגשי של הדמויות שלהם. כנ"ל לגבי שחקנים תומכים, כמו בן פוסטרג'סי פלמונס ו-רורי קוקריין, אשר מגלמים את חייליו של הדמות הראשית. למרבה הצער, שחקני משנה אחרים, כמו סטיבן לאנגפיטר מולאן, והשחקן הפורץ המועמד לאוסקר, טימות'י שאלמה, מרגישים מבוזבזים בתפקידים שלהם.

"אויבים" החל לגרוף כמה פרסים השנה בעקבות הבכורה שלה בכמה פסטיבלי סרטים, אך מאז נפל שדוד מאחורי הסרטים המתחרים. בעוד שהישגיו של הסרט עולים על אחיזתו בכל הנוגע לפירוק ז'אנר המערבון ותולדות החיים האמיתיים באותה עת, "אויבים" בכל זאת מקבל קרדיט מכובד, עבור השחקנים בתפקידים הראשיים. האוהדים של יצירותיו הקודמות של קופר ירצו להעניק לסרט הזדמנות, וגם חובבי קולנוע שמעוניינים לראות מה יש לסרט זה להוסיף לטרנד של העשור האחרון, המביא מערבון מהפכני ויוצא דופן ממה שצפינו עד כה.

אויבים

___
אויבים | Hostiles
בימוי: סקוט קופר
תסריט: סקוט קופר
שחקנים: כריסטיאן בייל, רוזמונד פייק, וס סטודי
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 22.02.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 135 דקות

קרא לי בשמך

נשלח 28 בינו׳ 2018, 9:08 על ידי Movie Shy   [ עודכן 28 בינו׳ 2018, 9:09 ]

"קרא לי בשמך": דיוקן מרגש על אהבה ראשונה

"קרא לי בשמך" הוא סרט התבגרות עוצמתי ויפה, השזור בסיפור אהבה, הנהנה ממשחק מרשים של ארמי האמר וטימותי שאלמה / שי שגב

סרט הקולנוע "קרא לי בשמך" של הבמאי האיטלקי, לוקה גואדאנינו, הוא עיבוד ויזואלי לספר של אנדרה אסימן, ומי שאמון על התסריט הוא ג'יימס אייבורי("זיכרונות אהבה מפירנצה"). גואדאנינו החל את הקריירה שלו בשנת 1999 עם הסרט העצמאי "The Protagonists", אולם עלה לגדולה בשנת 2005 עם סרטו "מליסה פ.". מאז יצר את הדרמה הפסיכולוגית "גלים גבוהים" (2015), המשמשת כשנייה בטרילוגיית סרטי התשוקה של הבמאי, כשהראשון היה "אני אהבה" מ-2009 והאחרון הוא "קרא לי בשמך", שיוצא זה עתה לאקרנים (אם כי יש שמועות על המשכון לסרט זה). עבור הסרט "קרא לי בשמך", גואדאנינו חבר לצלם הקולנוע סיומבו מוקדיפרום ("אנטוניה") ואמן הסאונד סופיאן סטיבנס. "קרא לי בשמך" הוא סרט התבגרות עוצמתי ויפה, השזור בסיפור אהבה הנהנה ממשחק מרשים של ארמי האמר ו-טימותי שאלמה.


"קרא לי בשמך": טימותי שאלמה מנגן בפסנתר וארמי האמר מקשיב ברקע

המוזיקה משחקת תפקיד חשוב בסרט "קרא לי בשמך", במיוחד שהגיבור, אֶליו (שאלמה), הוא מוזיקאי. הוריו מבקשים ממנו לעיתים קרובות לנגן בפסנתר כאשר יש להם אורחים לארוחת ערב – והוא גם משקיע את זמנו בשכתוב מוזיקה שהוא שומע על גבי רשמקול. בין אם זה מוזיקה פסיכדלית או שירים של סטיבנס, "קרא לי בשמך" משתמש בפסקול כדי להדגיש את הרגש בכל סצינה. במקום להיעלם ברקע, המוזיקה בסרט זוכה ללא מעט תשומת לב בפני עצמה, אבל באופן כזה שלא מסיח את הדעת. נהפוך הוא, היא אף מסייעת לכוון את הקשר שבין אליו ואוליבר (האמר), מבלי להאפיל על הסיפור.

יתר על כן, גם הצד החזותי בסרט "קרא לי בשמך", אשר צולם על גבי פילם 35 מ"מ, הוא יפהפה. הסרט עושה שימוש רב ברקע שבו הוא מצולם באיטליה, ומתענג על חזות מרשימה של אזורים כפריים בצפון איטליה ובשוטים ארוכים שמאפשרים לצופים להישאב אל תוך הנוף. הבמאי והצלם אף משתמשים בתבונה בצילומי הווילה של משפחתו של אליו, ומאפשרים לצופים לחקור בעיניהם אחר חדר סודיים, בדיוק כמו שאליו ואוליבר חוקרים האחד את האחר.

על אף הנופים המרשימים והמוזיקה המענגת, ההצלחה של "קרא לי בשמך" נישאת על כתפיהם של האמר ושאלמה. למרבה המזל, שני השחקנים מייצרים דמויות משכנעות ומלאות רגש. שאלמה מגלם את הנער המתבגר הלומד את מיניותו, ואילו האמר הוא אדם מבוגר ובוגר יותר, אך מלא קונפליקטים, הבוחן את רגשותיו. הזוג נעזר בתסריט של אייבורי, אולם דווקא הרגעים השקטים בין שאלמה והאמר – הנוכחות הזוגית ביניהם – היא שמשכנעת שסיפור האהבה תקף ואמיתי. "קרא לי בשמך" הוא ניצחון עצום לשני השחקנים, ועל כן הם מועמדים לפרסים יוקרתיים השנה (שאלמה אף מועמד לאוסקר לשחקן הטוב ביותר).

כמובן, שהמשחק של שני גיבורי הסרט אינו העוצמה האחרונה של "קרא לי בשמך". למעשה, מייקל סטולברג ("המפגש") מביא תפקיד מלא חן ורגש כאביו של אליו. על אף שהוריו של אליו נמצאים ברקע ברוב הסרט, סטולברג מקבל מונולוג בסצינה אחת, שממצה את כל רגעי השקט האחרים שלו.

מערכת היחסים בין אליו ואוליבר עשויה להיות חדשה מעט לחלק מהצופים, בעוד אחרים יראו זאת כחדירה לפרטיות בין אוהבים, אולם הלב של "קרא לי בשמך" הוא שזה סיפור אוניברסלי, על אדם שחווה אהבה ראשונה, על בגרות בעולם חלומי, לפני עשורים אחדים. בעוד הדמויות הסרט אינן אופייניות לסרט ההוליוודי הקלאסי, הסרט של גואדאנינו סוחף ויפה ויזואלית, ויחד עם הפסקול המקסים ברקע, "קרא לי בשמך" הוא חוויה קולנועית ייחודית ומרגשת.

קרא לי בשמך

___
קרא לי בשמך | Call Me By Your Name
בימוי: לוקה גואדאנינו
תסריט: ג'יימס אייבורי
שחקנים: ארמי האמר, טימותי שאלמה, מייקל סטולברג
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית, איטלקית
באקרנים בישראל: 25.01.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 132 דקות

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

נשלח 18 בינו׳ 2018, 7:48 על ידי Movie Shy   [ עודכן 18 בינו׳ 2018, 7:49 ]

"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי": קולע, קודר ובעיקר קורע

"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" נע בלי הרף בין הקומדיה לטרגדיה, מבוים בקפידה ובחוכמה, וזוכה לשחקנים משובחים המופיעים באופן משעשע ונועז / שי שגב

הסרט השלישי באורך מלא של הבמאי האירי זוכה האוסקר, מרטין מקדונה, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", הוא יצירה מקורית גאונית המאזנת בין פאתוס מלא עוצמה ובין קומדיה שחורה, בדיוק כמו שמקדונה יצר בסרטו המפתיע והאלים: "ברוז'", ובקומדיית הפשע ההוליוודית: "שבעה פסיכופטים". הסרטים הקודמים של מקדונה נחשבים כיום כסרטי פולחן, והסרט "ברוז'" אף זכה בכמה פרסים יוקרתיים, ולכן הבמאי הציב לעצמו רף הפקה גבוה וטיפס מעבר לו. סרטו החדש הוא אחת היצירות הייחודיות ביותר השנה, ו-"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" נע בלי הרף בין הקומדיה לטרגדיה, מבוים בקפידה ובחוכמה, וזוכה לשחקנים משובחים המופיעים באופן משעשע ונועז.

"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי": מקדורמנד ורוקוול בהופעה משעשעת ומנצחת

התסריט של "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", כמו התסריטים הקודמים של מקדונה, מזכירים מאוד את בדיחות הדעת של האחים כהן – הומור קודר אל מול דרמה גולמית כתובה היטב. מקדונה אף מצליח ליצור אמפתיה נהדרת לדמויות השונות, אשר רובן – הטובות והרעות, אף מרגשות. הסרט מטפל באינספור נושאים, אם זה ענף הפרסום הכושל, יחסים פוליטיים בארצות הברית (שמאל קיצוני אל מול ימין גזעני), יושר משטרתי ועוד, והעלילה המרכזית מתייחסת למנעד ההשפעות של אירוע מחריד שקרה עוד טרם החלה עלילת הסרט. ההצלחה הגדולה בסיפור היא הדמויות ועומקן, המצליחות להיכנס ללב הצופים לצופים, גם אם הדמויות אבסורדיות ביותר.

פרנסס מקדורמנד ("פארגו") ו-סם רוקוול ("הגבר המושלם") יצרו הרבה באזז בשל איכות המשחק שלהם ב-"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", וההייפ בהחלט במקומו. הדמויות שלהן פגומות ומאוד לא עגולות, ודמותה של מקדורמנד היא תוצאה של הזנחה וכעס, ואילו דמותו של רוקוול היא בלגן של גבריות רעילה כבן בוגר החי עם אמו המזדקנת. תפקידים אלה מאפשרים רגעים של אושר וקדרות כאחד, ושני השחקנים מתמודדים במיומנות במושג החסד, ומביאים לחיים שתי דמויות עוצמתיות, כריזמטיות ומרשימות ביותר.

דמויות המשנה ב-"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" חזקות גם הן, אם כי לא השתמשו בהן עד הסוף. דמותו של וודי הרלסון ("משחקי הרעב") כשריף העיירה היא המפותחת ביותר, להוציא התפקידים הראשיים בסרט, אבל החיים האישיים שלו לא מודגשים עד הסוף, למרות המשחק המצוין שלו. שחקני משנה נוספים ראויים לציון הם פיטר דינקלג' ("משחקי הכס") ו-קיילב לנדרי ג'ונס ("תברח") כתושבי העיירה אבינג, יחד עם שחקנים מיומנים נוספים, כמוג'ון הוקס ו-אבי קורניש. למקדונה בהחלט מגיע קרדיט על שילוב נכון של שחקנים מגוונים אל מול עלילות משנה, חלקן משעשעות ואחרות פשוט מגוחכות.

עוד קרדיט מגיע למקדונה שהצליח ליצור תחושה נכונה של זמן ומקום עם דימויה של עיר דרומית במיזורי (אם כי הסרט צולם בכלל בצפון קרולינה). הנופים אמנם אינם יפים כמו בסרט "ברוז", אבל הצלם של מקדונה, בן דיוויס ("שבעה פסיכופטים"), מצליח להביא תמונות יפות ועדיין שומר על סרט אינטימי בהיקפו ובמיקודו. בדיוק כמו שהוא עשה בסרט "ברוז'", המלחין קרטר בורוול משפר את המצב רוח בסרט עם פסקול נהדר, ומשלב צלילים כפריים עם מוטיבים קלאסיים.

"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" מנציח את מקדונה כמספר סיפורים נהדר עם חותמת אישית, וזהו סרטו הטוב ביותר עד היום, ולמקדורמנד ורוקוול בהחלט מגיע האוסקר על המשחק המצוין שלהם. זהו אמנם אינו סרט פרסים טיפוסי, אבל כיוון שיצא בעונה זו, סביר להניח שיגרוף כמה פרסי אוסקר, והקריירה של מקדונה מובטחת.

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

___
שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי | Three Billboards Outdisde Ebbing Missouri
בימוי: מרטין מקדונה
תסריט: מרטין מקדונה
שחקנים: פרנסס מקדורמנד, סם רוקוול, וודי הרלסון
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 18.01.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 115 דקות

המשחק הגדול

נשלח 17 בינו׳ 2018, 22:45 על ידי Movie Shy   [ עודכן 17 בינו׳ 2018, 22:45 ]

"המשחק הגדול": ג'סיקה צ'סטיין חושפת את כל הקלפים

עם עלילה מרתקת ושורה של כוכבי קולנוע מובילים, "המשחק הגדול" הוא סיפור אמיתי - עד כדי מדהים, והאנרגיה שלו מגיעה מהתסריט העשיר ומהשחקנים עתירי הכישרון / שי שגב

זוכה האוסקר, אהרן סורקין ("הבית הלבן", "חדר החדשות"), מוכר בשל המורכבות והרב-שכבתיות בתסריטים שהוא כותב, אם זה סרטי הקולנוע "הרשת החברתית" או אפילו "בחורים טובים"; אלא שבסרט "המשחק הגדול" הוא נכנס בפעם הראשונה לתפקיד הכי חשוב מאחורי המצלמה – במאי הסרט. לאורך הקריירה המהוללת שלו, הוא פיתח סגנון מוכר וייחודי, שכיום כבר מאומץ על ידי מיטב יוצרי הקולנוע בעולם. סרט בכורה של במאי הוא תמיד צעד מסוכן, והסיכוי שסורקין יוכל להוכיח עצמו גם כבמאי ולהפוך את מילותיו לתמונות מדברות – מוכיח את עצמו מעבר לכל ספק. עם עלילה מרתקת ושורה של כוכבי קולנוע מובילים, "המשחק הגדול" הוא סיפור אמיתי עד כדי מדהים, והאנרגיה שלו מגיעה מהתסריט העשיר ומהשחקנים עתירי הכישרון.


"המשחק הגדול": ג'סיקה צ'סטיין באחת הדמויות המרשימות ברזומה שלה

סורקין, כאמור, מביא למסך עוד תסריט עם שורות דיאלוג קופצניות ומהירות, והסימן המסחרי שלו בהחלט ניכר ב-"המשחק הגדול". מרבית הסרט הוא אנשים המדברים האחד עם האחר על המצבים שאליהם נקלעו, ויש בהחלט חן ושמחת חיים ששורות אלו נכתבו על ידי אדם שיודע להביא לחיים גם את הסיפורים האזוטריים ביותר. כל אחד מהשחקנים הראשיים, ועד אלו שבתפקידים המשניים ביותר, מקבל כמות נכבדת של עומק, ודמויות אלה אינן מרגישות שטוחות ביחס למסופר בסרט. יש מספר שורות דיאלוג שמגיעות משום מקום ונותרות עם הצופים לאורך זמן (גם אחרי כותרות הסיום), ונראה שסורקין במסלול הוודאי לקטגוריית האוסקר בתחום התסריט. חשוב להדגיש, שסורקין אף מצליח להסביר להדיוטות את אופי משחק הפוקר המסובך למדי, ומפרש מגוון ביטויים והופכם נגישים גם לאלו שלא נגעו בקלפים מעולם.

מעבר לתסריט, מה שמפתיע היא המיומנות של סורקין כבמאי. "המשחק הגדול" נמתח לאורך 140 דקות, אך לא ממש מרגישים את אורכו, וזו עדות לאחיזתו של סורקין באופי הסיפור ובקצב. הסרט מתקדם בזריזות, מותיר את הצופים ערניים בין כל הפיתולים וההפתעות בסיפור. הגישה שהבמאי משתמש בה מזכירה מאוד את מרטין סקורסזה (גם בקריינות), אולם סורקין מצליח להביא את קולו הייחודי לסרט, ולהראות שלמד לא מעט מהאמן הקולנועי ששיתף איתו פעולה בעבר. חשוב לציין, שלא כל החלטות הבימוי גאוניות, אבל סורקין בהחלט מביא הישג מרשים.

לסורקין אמנם מגיע החלק הארי על התוצר הסופי בסרט, אך אין להכחיש כי זו הבמה של ג'סיקה צ'סטיין ("מיס סלואן"). המועמדת לאוסקר מביאה דמות כריזמטית, ותפקידה כמולי בלום נראית דינמי ומעניין, עם שפע של יתרונות ופגמים כאחד. מה שמתבקש מצ'סטיין (תוך שהיא נאבקת בדיאלוג של סורקין, בזמן שהיא נושאת את הסרט כולו על כתפיה), הוא משימה לא קלה – והיא בהחלט עומדת בה בגבורה. זה ללא ספק אחד התפקידים הטובים שלה אי פעם, ודמותה ממגנטת ומלאת כריזמה. בדומה לתסריט, צ'סטיין מרוויחה כאן את השבחים הרבים שהיא קיבלה בתחרויות נושאות הפרסים שהתקיימו לאחרונה, והיא כנראה תוזכר בקרוב גם כמועמדת על ידי האקדמיה לקולנוע.

מבחינת שחקני משנה, אידריס אלבה ("המגדל האפל") מחזיק בתפקיד החשוב כעורך דין עם כוונות טובות, שתפקידו לסייע למולי למצוא מה הכי טוב עבורה. אלבה וצ'סטיין משלימים האחת את האחר ומפתחים כימיה נהדרת, שהופכת את המחוות ביניהם לחיזיון אינטלקטואלי. לאחר אכזבה ארוכה לשחקן בחודשים האחרונים (עקב סרטי קולנוע שכשלו ביקורתית), נהדר לראות את אלבה בתפקיד מוצלח, והוא מקבל מספר רגעים טובים להציג את כשרונו. קווין קוסטנר ("שומר הראש") מבליח בתפקיד די סטראוטיפי ודו-ממדי, אולם מערכת היחסים בינו ובין מולי מתגמלת למדי לקראת סוף הסרט. לשחקנים האחרים, כמו מייקל סרה, ג'רמי סטרונג ו-כריס או'דד יש תפקידים קטנים יותר, אבל כולם מותירים רושם.

"המשחק הגדול" אולי לא הסרט שיזכה באוסקר השנה, אבל חובבי קולנוע בוודאי ייהנו מהסרט, כיוון שבנקודה זו סורקין מכריז על עצמו גם כבמאי (ולא רק תסריטאי), וסביר להניח – שעם הזמן, רק ישפר את ניסיונו. מה שעוד מסייע לו להצליח הוא הליהוק המוכשר, ואסור להחמיץ את ההופעה של צ'סטיין ואלבה. עבור הצופים שמחפשים מה יהיו מילות הבאזז במהלך עונת הטקסים הנוכחית - זהו סרט שאסור לפספס.

המשחק הגדול

___
המשחק הגדול | Molly's Game
בימוי: אהרן סורקין
תסריט: אהרן סורקין
שחקנים: ג'סיקה צ'סטיין, אידריס אלבה, מייקל סרה
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 18.01.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 140 דקות

העיתון

נשלח 14 בינו׳ 2018, 0:40 על ידי Movie Shy   [ עודכן 14 בינו׳ 2018, 0:41 ]

"העיתון": תרועת ניצחון לעולם העיתונות

סרטו של סטיבן שפילברג, "העיתון", נכתב במיומנות מרגשת ומסעירה, ובאמצעות ליהוק נהדר – מובא לחיים אחד הסיפורים החשובים ביותר שעיצבו את ענף העיתונות / שי שגב

"העיתון" הוא הדרמה ההיסטורית האחרונה של הבמאי סטיבן שפילברג, לאחר ששני הסרטים האחרונים שלו מסוגה זו גרפו כמה פרסי אוסקר: "גשר המרגלים" ו-"לינקולן". המיזם התחיל לרקום עור וגידים במהירות במהלך שנה שעברה, וצוות השחקנים לוהק סופית בחודש מרץ, כדי לעמוד בלוחות הזמנים לקראת האוסקר המתקרב, אך גם מעוד סיבה. בהתחשב באופי הסיפור, יש הקבלה ברורה בין המתואר בעלילה לממשל הנוכחי בארצות הברית ולמערכת היחסים המתוחה בין הנשיא והתקשורת. בשל כך, שפילברג וצוותו חשו כי נחוץ לנוע במהירות ולהביא סרט זה למסך הגדול, בעוד הסיפור עדיין חם. בכל פעם שממהרים להפיק סרט, תמיד יש סיכוי שהוא גם פותח מהר מדי ופרטים פוספסו – אך זה לא המקרה כאן. "העיתון" נכתב במיומנות מרגשת ומסעירה, ובאמצעות ליהוק נהדר – מובא לחיים אחד הסיפורים החשובים ביותר שעיצבו את ענף העיתונות.


"העיתון": מריל סטריפ וטום הנקס יושבים ומחכים למועמדות לאוסקר

הסרט "העיתון" (למרות שמתרחש בשנות השבעים), הוא מאוד בן זמננו, ומזכיר בתוכנו לא אחת התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית ובעיקר את חופש העיתונות. די ברור, שעל אף המסר ששפילברג מנסה להעביר, מגיע לו קרדיט על כך שהוא מטפל בנושא בטוב טעם ובעדינות, והוא אינו מטיף באופן ישיר לשמירה על ערכים חשובים אלו. גם ללא הקשר לפוליטיקה המודרנית בבית הלבן, "העיתון" עובד כסיפור טוב ומבדר בזכות עצמו. חלק גדול מן הקרדיט מגיע לצוות הכותבים, ליזה אנה ו-ג'וש סינגר ("ספוטלייט"), עבור הדרך הייחודית בה כתבו את התסריט. הרעיון לשלב את תת-העלילה שבה מנסים להנפיק את העיתון, נטווה באופן מושלם אל תוך העלילה הראשית, ומספק לקהל הצופים שכבות להרהורים. התסריט אינו פשוט ושטוח, והסרט מתוחכם בפני עצמו כדי להתמודד עם עושר עלילתי זה. 

מבחינת בימוי, שפילברג שנון כתמיד, ועובד עם סרט יותר רגוע ופחות עשיר באפקטים מיוחדים מהרגיל, המתאים מאוד גם לגילו ולקריירה ארוכת השנים שלו. הוא קיבל החלטה מצוינת לשלב קטעי קול אמיתיים של ריצ'רד ניקסון, וכך מזריק תחושה של חרדה בסיפור ואף יוצר תחושה של נבל אמיתי, שמלמד עד איפה יכולות להגיע זרועותיו הארוכות של נשיא ארצות הברית. באופן לא מפתיע, שפילברג שומר על תחושה חזקה של קצב לכל אורך "העיתון", ו-115 דקות הסרט פועמות באופן מרתק ומלאות סקרנות. חלק מן הסצינות מרוממות בזכות המוזיקה הנהדרת של ג'ון וויליאמס, המוסיף מתח מוחשי לשיחות סלון בסיסיות ופורט על מיתרי הלב של הצופים. בפעם המי יודע כבר כמה ולאחר 40 שנות שיתוף פעולה, הצמד האגדי של שפילברג-וויליאמס שוב עושה קסמים.

השחקנים מול המצלמה מרשימים באותה מידה. טום הנקס ("להציל את טוראי ריאן") הופך את עורו בקולנוע עד היום ומגלם עורך עיתון מחוספס, המוכן לכופף מוסר (ואף את החוק) כדי להצליח בעבודתו. אבל השחקן גם מדגים את הצד הרך של עורך העיתון בכמה סצינות מפתח, ומצייר אותו כאדם המקריב עצמו למען הדבר הנכון – לא משנה מה העלות. להנקס היו נעליים גדולות למלא את תפקיד עורך העיתון, עשרות שנים אחרי ש-ג'ייסון רוברדס זכה באוסקר לתפקיד זה בסרט "כל אנשי הנשיא", והוא מצליח היטב במשימה. מריל סטריפ ("אוגוסט: מחוז אוסייג'") נהדרת גם היא כבעלת העיתון, ומעבירה דמות שלמה ורגישה מאוד, שמצליחה לעמוד בפני שאלה קשה ומאוד ערכית. יש לה קשת דימויים מאוד מגוון במהלך הסרט, וסצינות רבות מדגימות מדוע סטריפ היא סמל למופת במקצועה. כאשר שני התפקידים הראשיים משתפים פעולה על המסך, זה שובה לב לראות אותם משלימים האחד את האחרת.

"העיתון" אמנם מתמקד בעיקר בהנקס ובסטריפ, אבל שחקני המשנה טובים גם הם. ל-בוב אודנקירק ("סמוך על סול", "שובר שורות") יש את אחד מן התפקידים עבי הבשר, ומציג את הסגנוניות הרבה שלו כעיתונאי עם כוונות טובות לסייע בחקירה. ל-ברוס גרינווד ("האויב בתוכנו - סטארטרק") גם נוכחות חזקה כשר ההגנה לשעבר של ארצות הברית, רוברט מקנמרה, המשמש כאיש מפתח בסכסוך העיקרי. שאר השחקנים משמשים את שאר חברי המערכת ובני משפחותיהם, שמעגלים ומשלימים את הדמויות המרכזיות – גם אם זמן המסך שלהם הוא מינימלי.

מבין כל הסרטים שיהיו מועמדים לאוסקר השנה, "העיתון" הוא 'הפיתיון' המסורתי ביותר לפרס הנכסף, והוא גם עומד בקטגוריה זו מבלי להיות כבד מדי או בשל היותו הפקה מרובת אפקטים מיוחדים. הפרשנות החברתית מסביב ניכרת לכל מי ששם לב לכותרות העיתונים, ושפילברג מציג את העלילה באופן שכל צופה יוכל להתחבר אליו. חובבי היסטוריה וקולנוע בוודאי ייהנו, ו-"העיתון" עתה בבתי הקולנוע, פשוט מחכה שיכריזו על כמה פרסים הוא מועמד מטעם האקדמיה האמריקנית לקולנוע.

העיתון

___
העיתון | The Post
בימוי: סטיבן שפילברג
תסריט: ליזה אנה, ג'וש סינגר
שחקנים: מריל סטריפ, טום הנקס, בוב אונדקירק
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 11.01.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 115 דקות

1-10 of 65