סגן הנשיא

נשלח 13 בינו׳ 2019, 0:38 על ידי Movie Shy   [ עודכן 13 בינו׳ 2019, 0:39 ]

"סגן הנשיא": אנטי-ביוגרפיה משעשעת

"סגן הנשיא" משלב סאטירה, ונותן לצופה להיות חלק פעיל בסרט על ידי שבירת הקיר הרביעי: גיבורי הסרט מדברים לקהל היושב בבית הקולנוע, קופצים בין סגנונות בימוי וזמני פעולה, אשר מטרתם למשוך את תשומת לב הצופים / שי שגב

התסריטאי והבמאי אדם מקיי מוכר בזכות קומדיות על גבול הסאטירה פוליטית ("מכונת הכסף", "חדשות בהפרעה", "הקמפיין" ועוד), ולכולן תכונות מעניינות במשותף – הראשונה היא התמקדות באמריקנים זועמים: בדיוניים ואמיתיים, מתוך מטרה להוציא מהם כל שמץ של אנושיות. השנייה הוא שבירת איקונים, ומתבטאת בלהט של מקיי לפורר אידאולוגיות ומוסדות פופולריים, החל בנאסקאר, המשך במשפחה הגרעינית ועד לכלכלה הקפיטליסטית. השלישית היא פרובוקציה, ובה הצופה משולהב מספיק כדי לחשוב בעצמו, ידיעותיו מתערערות, ואולי אפילו הסרט גורם לו לצאת לפעולה ואקט מחאה.

"סגן הנשיא": פארסה משעשעת על נשיאים ורודנים

כלל תכונות אלה מתנקזות גם לסרט "סגןהנשיא" (תרגום חלקי של כותר הסרט באנגלית: "Vice", שפירושו גם מוסר). הסרט הוא אנטי-ביוגרפיה משעשעת על דיק צ'ייני, עת עלייתו מאלכוהוליסט שפרש מאוניברסיטת ייל ותוך ערמומיות רבה הפך לצל ולמקבל ההחלטות הראשי של וושינגטון, או במילים אחרות, סגן נשיא ארצות הברית תחת ג'ורג' ווקר בוש. בדיוק כמו בסרט "מכונת הכסף" של מקיי משנת 2015, אודות המשבר הכלכלי של שנת 2008, "סגן הנשיא" משלב סאטירה, ונותן לצופה להיות חלק פעיל בסרט על ידי שבירת הקיר הרביעי: גיבורי הסרט מדברים לקהל היושב בבית הקולנוע, קופצים בין סגנונות וזמני פעולה, אשר מטרתם למשוך את תשומת לב הצופים. קשה לשבת בשקט באולם הקולנוע ולספוג את העלילה, אפשר לאהוב או לשנוא את הסרט – כיוון שהצופה הוא אחת מן הדמויות הראשיות.

אבל קודם, ולפני הכל, פוגשים את צ'ייני (כריסטיאן בייל), כשיכור בן 22 סמוך לביתו במדינת ויומינג. אהובתו מבית הספר התיכון, לין (איימי אדמס), מציבה לו אולטימטום: תתאפס על עצמך או שהיא ממשיכה הלאה. מתוך אהבה ומסירות, צ'ייני נעצב תחת הרעיון של לין כאדם דגול. עד שנת 1969, צ'ייני מקבל תפקיד כמתמחה בקונגרס, עובד בבית הלבן תחת דונלד רמספלד (סטיב קארל). תוך זמן קצר, צ'ייני מחליף את רמספלד כראש המטה של הבית הלבן תחת הנשיא ג'רלד פורד (ביל קאמפ).

הסיבות לנסיקתו של צ'ייני, על פי המספר המסתורי (ג'סי פלמונס), פשוטות. צ'ייני שקט, הוא עושה בדיוק כמו שאומרים לו, והוא נאמן. כשהוא שואל את רמספלד - המורה הרוחני שלו: 'במה אנחנו מאמינים?' כרפובליקנים-שמרנים, רמספלד צוחק צחוק מטורף מבלי לענות וטורק את הדלת בפניו. הלקח נלמד.

"סגן הנשיא" טווה את סיפור עלייתו לשלטון, כמו גם את השנים העסיסיות שקדמו ל-11 בספטמבר, 2001 - ולאחר מכן, תוך כדי טשטוש התקופות בין לבין: בעיקר, כהונתו של צ'ייני כמזכיר ההגנה של הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש ופעילותו כמנכ"ל חברת שירותי הנפט, הליברטון. אבל מקיי מבין את נקודת המוצא - צ'ייני מפתח טעם לכוח ולהשפעה. הוא הופך למומחה לכוח, כפי שהסרט מתאר, גאון בקריאת אנשים וככזה שנותן להם בדיוק את מה שהם חושבים שהם רוצים. לדוגמה, צ'ייני קורא את ג'ורג' ווקר בוש (סם רוקוול) כבן סורר המשתוקק להרשים את אביו, ולכן מטפלל אותו לפלוש לעיראק כדי לסיים את העבודה שאביו החל. הכל נעשה בצבעי מכחול עבים למדי, אין ספק, אבל הסגנון ההומוריסטי במעטפת דוקומנטרית של מקיי, מאפשר קיצורי דרך כבדים, שלעיתים מכרסמים באמת שחובה להבלטה: הריצה לשלטון ולכוח היא חיה מסוכנת.

אינספור טכניקות קולנועיות מזכירות לבאי בית הקולנוע שהם לא רק צופים בסרט אלא הם חלק ממנו. באמצע הסרט, קרדיט הסיום מתגלגל, אבל מיד קולטים את הבלוף של מקיי. הסרט מתחיל לבעוט שוב כשהזוג צ'ייני מדבר על השתלטותם על וושינגטון - ואפילו, העולם! - בפסוק שייקספירי. ידוענים מפציעים לרגע בסרט, שוברים את הקיר הרביעי, ועוד מגוון קריצות על המציאות שומרים את הצופים על בהונותיהם. דימויים של בעלי חיים, של דגים חלקלקים וצבועים רעבים צובעים כיצד צ'ייני תופס את המציאות ואת הגה השלטון, תוך שהם פונים לקרביים שלנו. מקיי יודע בדיוק מה הוא עושה, והוא יודע שגם הצופים יודעים זאת. החוזה בין הבמאי לצופה נשבר לעתים קרובות ובאופן כה מפורש, כך שהוא ממריץ את הדם.

מקיי היה יכול לעשות סרט רציני על נושא כה רציני. במקום זאת, הוא נוחת אי שם באמצע, ומצליח באופן מסוים להגיש כתב אישום פרובוקטיבי על כוחו של אדם אמריקני אחד. בין אם הצופה מסכים עם המסר של הסרט - שצ'ייני הוא דמות מרתקת ודיכוטומית, אדם שאוהב את אשתו וילדיו ומבצע זוועות – אינו רלוונטי, העיקר שתחשבו על כך... אם המטרה של מקיי בסרט "סגן הנשיא" הייתה לעורר את הצופים לחקור את נבחרי השלטון ואת עצמם - מה שאתם מאמינים לעומת מה שאתם יודעים – הוא מצליח בגדול, ובסרט מבדר למדי.

סגן הנשיא

___
סגן הנשיא | Vice
בימוי: אדם מקיי
תסריט: אדם מקיי
שחקנים: כריסטיאן בייל, סם רוקוול, איימי אדמס
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 11.01.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 132 דקות

אקוומן

נשלח 31 בדצמ׳ 2018, 2:20 על ידי Movie Shy   [ עודכן 31 בדצמ׳ 2018, 2:20 ]

"אקוומן": עולם תת ימי יפה, אך מוצף על גדותיו

בסרט "אקוומן" יש הרבה קטעי פעולה ואפקטים ויזואליים, אולם הוא חסר קו עלילתי מתוחכם, וגם האישיות של ג'ייסון מומואה כמלך הים לא מצליחה לעשות גלים / שי שגב

אולפני האחים וורנר וסרטי DC השיקו עולם חדש של סרטים מבוססי קומיקס של DC כבר בשנת 2013, עם הסרט "איש הפלדה", ולאחר שלוש שנים הרחיבו בהרבה את העולם עם "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". עם זאת, למרות ש-"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" והסרט העוקב, "יחידת המתאבדים" משנת 2016, נחשבים מוצלחים מבחינה כלכלית, הם לא התקבלו יפה על ידי המבקרים. אף על פי כן, הסרט "וונדר וומן" משנת 2017 הפך ללהיט הראשון – חד משמעית – וזכה לביקורות חיוביות במידה רבה כמו גם להצלחה מרשימה בקופות. אבל לאחריו הגיע "ליגת הצדק" – סרט שאכזב את המבקרים ואת האוהדים, וזכה להכנסות הכי נמוכות של DC בקופות. עכשיו, יותר משנה לאחר ש-"ליגת הצדק" נכח לזמן קצר בבתי הקולנוע, וורנר ו-DC חוזרים עם "אקוומן". הסרט מחזיר את ג'ייסון מומואה לתפקיד ארתור קארי, למעין סיפור המוצא וכיצד קיבל את כוחות העל שלו. בסרט "אקוומן" יש הרבה קטעי פעולה ואפקטים ויזואליים, אולם הוא חסר קו עלילתי מתוחכם, וגם האישיות של מומואה כמלך הים לא מצליחה לעשות גלים.


"אקוומן": ג'ייסון מומואה בתפקיד סולו בסרט מבית DC

"אקוומן" מבוים על ידי ג'יימס וואן ("לזמן את הרוע") על פי תסריט של דיוויד לזלי ג'ונסון מקגולדריק ("לזמן את הרוע 2" ו-"לזמן את הרוע 3") ו-וויל ביל ("יחידת גנגסטרים"). התסריט של "אקוומן" נאבק לאזן בין האופן המטופש שבו גיבורי קומיקס מתעוררים לחיים לבין הניסיון הרציני לבסס את חייו של ארתור קארי. יש הרבה שורות של דיאלוג ילדותי, שעשויים לעבוד טוב יותר על הנייר מאשר בסרט, אבל יש גם רצינות להדגיש את הרגש בתסריט שמסייע להצדיק את קווי העלילה העודפים בצורה מופרזת. כאמור, הסרט מפוצץ בסיפורי משנה, וכל הזמן קופץ בין מגוון עלילות אלה. לעיתים, קשה לעקוב אחר עלילות כה מפותלות, אבל לפחות הסרט נע קדימה במהירות מספקת, כשמבחר קטעי הפעולה שומרים על קצב יציב. לזכותו של וואן, הבימוי שלו מספק מידה רבה של פעולה דינמית ועיצוב חזותי, שלעתים נדירות רואים בסרטי לייב אקשן.

מעבר לבימוי, אפקטים, תסריט ואינספור קווי העלילה, הצלחת הסרט "אקוומן" מוטלת על כתפיו של מומואה. לאחר שני סרטים שדמותו כבר צלחה בהן, אוהדי DC כבר מודעים לאישיותו של ארתור וכיצד מומואה מציג את דמותו. בסרט הסולו שלו, מומואה ממשיך לגלם את הצדדים הכיפיים בדמות, אבל הוא מעניק עומק כדי לבחון את הפגיעות של ארתור ומנסה לגשר בין שני העולמות. התיאור של מומואה כגיבור-על מתעצם עוד יותר בזכות השחקנים התומכים בו, ובהם דמותה של הנסיכה מארה (אמבר הרד) – אם כי הדינמיקה ביניהם היא כמו קלישאה רומנטית מאולצת וצפויה – והנסיך אורם (פטריק ווילסון), שמצליח כאויב פנטסטי לארתור. יאיא עבדול-מאטין השני לא במקום בתפקיד דיוויד קיין, ובעיקר סובל מתפקיד לא מפותח ודרמטי יתר על המידה. אבל הנקודה החזקה והאמיתית בין השחקנים התומכים היא ניקול קידמן כמלכה אטלנה, שעוזרת לבסס את הקטעים הרגשיים בסרט, ולהדגיש עוד יותר את איכות המשחק של מומואה.

ובכל זאת, כוכב הסרט "אקוומן" – הם האפקטים החזותיים. וואן יצא לעצב אפוס ענק מתחת למים והוא מספק חזון זה. ישנם מקרים מסוימים שבהם ה-CGI לא ממש עובד – בעיקר כאשר הסרט מתאר קהל גדול של אנשים או כשהדמויות הראשיות מתחת למים. עם זאת, יצורים תת-מימיים ועולמות תת-מימיים יוצאים להפליא, באופן ריאליסטי, והבמאי משתמש באפקטים אלה ברגעי מפתח מסוימים כדי לספק עומק ויזואלי מרשים.

בסופו של דבר, "אקוומן" הוא סיפור גיבור-על המפריד את עצמו משאר העולמות של סרטי DC – אבל לא בצורה המזלזלת בעבודה של הבמאים שהגיעו לפני וואן. במקום זאת, "אקוומן" משקף את המסע של ארתור להפוך לגיבור – באופן נפרד מן הגיבורים האחרים בכדור הארץ. בעוד האישיות הייחודית של מומואה והבימוי של וואן לא יקנו את לבם של כל הצופים, "אקוומן" הוא הרפתקה פראית בעולמות תת-ימיים מדהימים, אשר בטח יענג את אוהדי הדמות וחובבי המורשת של DC קומיקס.

אקוומן

___
אקוומן | Aquaman
בימוי: ג'יימס וואן
תסריט: דיוויד לזלי ג'ונסון מקגולדריק, וויל ביל
שחקנים: ג'ייסון מומואה, ניקול קידמן, פטריק ווילסון
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 28.12.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 142 דקות

ספיידרמן: ממד העכביש

נשלח 13 בדצמ׳ 2018, 10:29 על ידי Movie Shy   [ עודכן 13 בדצמ׳ 2018, 10:29 ]

"ספיידרמן: ממד העכביש": היקום הכי יפה של ספיידרמן

"ספיידרמן: ממד העכביש" יוצר את סיפור בריאת גיבור-העל באופן מצחיק, מחמם לב ובעיקר מקורי, אל מול הנפשה יפהפייה, שטרם נראתה על מסך הקולנוע / שי שגב

במהלך שני העשורים האחרונים, הוליווד הפיקה שלוש גרסאות לייב-אקשן שונות לדמות הקלאסית של ספיידרמן, כשפיטר פארקר מתחת למסכה של הנער הטווה את החוטים. עם זאת, מחלקת ההנפשה של אולפני סוני החליטה ליצור ספיידרמן בראש חדש לחלוטין, רב משמעית: "ספיידרמן: ממד העכביש" מביא למסך הגדול את הסיפור של מיילס מוראלס, כפי שכתבו את ספר הקומיקס בריאן מייקל בנדיס ו-שרה פיצ'לי, בעוד שגם פיטר פארקר זוכה לכבוד, לצד גרסאות קומיקס נוספות של ספיידרמן. כשמוצאו חצי שחור וחצי לטיני, מוראלס עשה את הופעת הבכורה שלו בקומיקס של מארוול בשנת 2011, ומאז המעריצים קיוו לראות אותו מצטרף – או אפילו מוביל – סרט פעולה של גיבורי על; במקום זאת, ההופעה הראשונה שלו בקולנוע היא בסרט הפעולה המונפש של סוני. בכך, "ספיידרמן: ממד העכביש" יוצר את סיפור בריאת גיבור-העל באופן מצחיק, מחמם לב ובעיקר מקורי, אל מול הנפשה יפהפייה, שטרם נראתה על מסך הקולנוע.


"ספיידרמן: ממד העכביש": סרט ההתבגרות של מיילס מוראלס

"ספיידרמן: ממד העכביש" מבוים על ידי בוב פרסיצ'טי (תסריטאי "הנסיך הקטן"), פיטר רמזי (במאי "שומרי האגדות") ו-רודני רוטמן (תסריטאי "רחוב ג'אמפ 22"), ואילו התסריט הוא של רוטמן ושל פיל לורד (במאי "רחוב ג'אמפ 22" ו-"סרט לגו"). "ספיידרמן: ממד העכביש" מספק מבט מקורי על סיפור מוצאם של גיבורי-על, ובייחוד ספיידרמן, לא רק משום שמיילס הוא דמות שונה מהותית מזו של פיטר פארקר, אלא כי זהו סרט הפותח צוהר לעולם היקומים המקבילים (חנונים של הסוגה קוראים לזה 'מולטיוורס'). ספיידרמן הוא דמות קומיקס עם מורשת ארוכה במיוחד, הן בדפוס, הן בקולנוע והן בטלוויזיה, ו-"ספיידרמן: ממד העכביש" ממחיש כיצד מיילס נאבק להשתלב בין היקומים המקבילים, ובין אנשי עכביש נוספים – שצריכים גם הם למצוא איך להשתלב במורשת ספיידרמן. למרבה המזל, גם מיילס וגם הסרט מפגינים סגנון ייחודי ורוחב לב, לצד איכויות קולנועיות וסיפור יוצא מן הכלל.

אחד ההיבטים הייחודיים יותר של "ספיידרמן: ממד העכביש" הוא סגנון ההנפשה של הסרט. בנוסף לאנימציה תלת ממדית טיפוסית, הסרט משלב מנעד של סגנונות וטקסטורות. מתיבות הטקסט המשמשות בספרי קומיקס כדי להציג את המחשבות של מיילס לאחר שהוא זוכה לכוחות-על, והמשך בטכניקות שונות המשמשות לאפיין כל איש עכביש המגיע מיקום מקביל. לדוגמה, ספיידר-האם (ספיידרמן בצורת חזיר) זוכה לגרסת לוני טונס קלאסית תלת ממדית, בעוד שספיידרמן נואר דו-ממדי ושחור-לבן, לעומת פני פארקר המצוירת בסגנון אנימה. מגוון סגנוני זה מעניק ל-"ספיידרמן: ממד העכביש" עומק ומרקם, שנדיר לראותם בסרטי אנימציה ובכלל. ההנפשה מבריקה במיוחד בסצנות הפעולה בסרט, ומביאה לחיים קרבות מסוימים, שלא היה ניתן לממשם בסרטי לייב-אקשן. במשפט אחד, הנפשה מבוצעת להפליא, והסרט מרגיש כמו ספר קומיקס המתעורר לחיים, ומספק חוויה קולנועית חדשנית וייחודית.

כמובן, כל ההנפשה נועדה לחזק את הסיפור של מוראלס, ו-שאמיק מור (גל שמי בגרסה המדובבת) מביא קול משכנע כצעיר אשר הופך מנער חסר ביטחון עצמי לגיבור מלא עוצמה, להלן ספיידרמן. מור גם נתמך בצוות מדובבים מוכשר במיוחד, כולל בריאן טיירי הנרי בתפקיד ג'פרסון דייוויס, אביו הקשוח והאוהב של מיילס (יורם יוספסברג בגרסה בעברית), וכן מהרשלה עלי בתפקיד ארון דייוויס – דודו של מיילס (אלדד פריבס בתפקיד בעברית). הצד הקומי בסיפור מגיע מהדיבוב של ניקולס קייג' (כספיידר-נואר), ג'ון מולאני (כספיידר-האם) ו-קימיקו גלן (כפני פארקר). מגשר הפער בין לב להומור הוא ג'ייק ג'ונסון בדמותו של פיטר פארקר, אשר נכנס לתפקיד המורה ומביא איתו את הקסם הטיפוסי של השחקן. היילי סטיינפלד לא מקבלת הרבה עבודה בדמותה של גוון סטייסי, אבל יש לה כמה רגעים מרגשים עם מיילס, שכנראה סוללים את הדרך לסיפור עמוק יותר בעתיד.

בסופו של דבר, "ספיידרמן: ממד העכביש" מציע כמעט שעתיים של אנימציה מדהימה ומרתקת לחלוטין, ומביא את סיפורו המופלא של גיבור-העל מיילס מוראלס – ואת היקומים המקבילים של דמויות ספיידרמן. למרות שכמה קורי עכביש נותרו תלויים עבור המשך פוטנציאלי, הסרט עומד לחלוטין בפני עצמו כסיפור התבגרות של נער עשוי וכיצד הוא זכה בביטחון עצמי. מה שבטוח, הצופים יוצאים מרוממי נפש אף הם, ובהחלט נותרים עם טעם לעוד.

ספיידרמן: ממד העכביש

___
ספיידרמן: ממד העכביש | Spider-Man: Into the Spider-Verse
בימוי: בוב פרסיצ'טי, פיטר רמזי, רודני רוטמן
תסריט: רודני רוטמן, פיל לורד
מדובבים: ניקולס קייג', שאמיר מור, ג'וו מולאני
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 13.12.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 116 דקות

רפסודיה בוהמית

נשלח 4 בנוב׳ 2018, 1:06 על ידי Movie Shy   [ עודכן 4 בנוב׳ 2018, 1:07 ]

"רפסודיה בוהמית": ביוגרפיה מוזיקלית ממלכתית של 'קווין'

על אף הופעה חזקה של רמי מאלק, "רפסודיה בוהמית" מופצת כגרסה ממלכתית ונקייה של 'קווין' (מלכה), לעיתים מוגזמת ומלוטשת יתר על המידה, שקצת פוחדת להתמודד עם חייו האמיתיים של מרקורי ואהבת היצירה / שי שגב

"רפסודיה בוהמית", הביוגרפיה המוזיקלית המיוחלת על להקת הרוק הבריטית, 'קווין', ובמיוחד הזמר המוביל – פרדי מרקורי, עברה דרך חתחתים במסעה למסך הגדול. הסרט עבר מספר שינויים בליהוק (במיוחד השחקן בתפקיד הראשי), בטרם רמי מאלק לוהק ("מר רובוט") כמרקורי ו-בריאן סינגר ("החשוד המיידי") מונה כבמאי. צרותיו של הסרט "רפסודיה בוהמית" לא נגמרו שם, כיוון שסינגר פוטר בעיצומה של ההפקה בשל היעדרותו הבלתי מוסברת מסט הצילומים, לאחר שהסתכסך עם הצוות / השחקנים. על כן, התוצאה הסופית הסרט לא בהכרח מצדיקה את כל המהומה שיצרה אותו: על אף הופעה חזקה של מאלק, "רפסודיה בוהמית" מופצת כגרסה ממלכתית ונקייה של 'קווין' (מלכה), לעיתים מוגזמת ומלוטשת יתר על המידה, שקצת פוחדת להתמודד עם חייו האמיתיים של מרקורי ואהבת היצירה.


"רפסודיה בוהמית": רמי מאלק כפרדי מרקורי

התסריט של "רפסודיה בוהמית" מאת אנתוני מקארטן ("התיאוריה של הכל") – נבנה על סיפור שלו ושל פיטר מורגן ("הכתר") – על בסיס נוסחה ביוגרפית אופיינית וצפויה, המאזכרת את האירועים המרכזיים בחייהם של צוות להקת 'קווין' ומרקורי, שהגיעו לשיאם בקונצרט Live Aid ב-1985. ככזה, הסרט עושה עבודה מכובדת ומשרטט את הסיפור המוכר כיום של חברי הלהקה שחורטים את דרכם לתהילה, מתפרקים, מתפייסים, אך לא ממש מספק תובנה אמיתית עליהם כבני אדם. מרבית הסרט מתמקד בחוויותיו של מרקורי, וחושף מעט מאוד על שאר חברי הלהקה – לטוב ולרע. מאחר ש-בריאן מיי ו-רוג'ר טיילור היו יועצים יצירתיים על הסרט, הם עלולים להיות אשמים בכך שהמעיטו מחייהם בסיפור הלהקה (כולל החלקים הלא מחמיאים כל כך), תוך מסווה של 'כיבוד' מרקורי – על ידי התמקדות בדרמה האישית שלו.

אף על פי שסינגר הוא הבמאי היחיד החתום על כתוביות הסיום של "רפסודיה בוהמית" (לפי תקנות איגוד הבמאים האמריקני), נתח משמעותי מהפקת הסרט היה תחת פיקוחו של דקסטר פלטשר ("אדי הנשר"). מאחר שהאחרון עקב אחר מחברותיו של סינגר, הסרט עקבי בצורה אופיינית ומרגיש כאילו הופק על ידי רואה חשבון שעובד על פי כל התקנות והכללים. הבעיה היא, שאין ממש חזון והסרט גם לא אישי, ועל כן מסתמך במידה רבה על טכניקות בסיסיות, כמו מונטאז'ים נוצצים המכסים כמויות עצומות של זמן (במיוחד כאשר להקת 'קווין' בסיור עולמי), ולא ממש מוסיף מידע נוסף על הנרטיב. באופן דומה, "רפסודיה בוהמית" מחקה את ההופעות החיות של 'קווין' בצורה מושלמת, ובאופן זה ניתן ללמוד כיצד הלהקה מיצבה עצמה לפסגת העולם באותה תקופה. הסצינה המחקה את קונצרט 'לייב אייד' היא כנראה הקטע הטוב בסרט, אם כי השימוש בשחזורים דיגיטליים ותקריבים נראה מעט מוגזם.

ההופעה של מאלק כמרקורי היא בקלות רבה גולת הכותרת של "רפסודיה בוהמית", גם כאשר השיניים המזויפות שלו אינן משכנעות, האופן שבו הוא לוכד את התנהגותו המוחצנת של הזמר מפתיעה למדי. ממש כמו בחייו האמיתיים, יש רגע שבו האישיות הנועזת של מרקורי נכשלת להערים על הסובבים אותו, בין אם הוא מופיע על הבמה או נמצא בתחתית חייו – מבחינת קריירה ואישית. לשאר חברי להקת 'קווין' אין הרבה מה לעשות בסרט, בהשוואה, ולכן השחקנים שמאחוריהם מרגישים קצת מבוזבזים פה, למרות ההופעות היפות שלהם. כנ"ל לגבי לוסי בויטון ("מועדון שנות ה-80") כ-מרי אוסטין, שקשריה המסובכים עם מרקורי אינם מפותחים ואינם מותירים הרבה השפעה רגשית. לגבי מייק מאיירס: תפקידו מסתכם בבדיחה מתמשכת על השימוש בשיר 'רפסודיה בוהמית' בסרט "עולמו של וויין".

למרבה הצער, האלמנט שגורר את "רפסודיה בוהמית" מטה הוא התיאור המאכזב על מיניותו של מרקורי, אורח חייו האישיים ונסיגתו כתוצאה ממחלת האיידס. הסרט פשוט עושה עבודה גרועה מבחינת המורכבות בזהותו המינית של מרקורי ויחסיו האישיים המבולגנים, במיוחד עם מנהלו האישי, פול פרנטר (אלן ליץ', "אחוזת דאונטון"). "רפסודיה בוהמית" גם נופל כשמדובר בבחינת הקשיים של הגיבור עם המורשת הפרסית שלו, תוך ניסיונות להמעיט באתניות האמיתית שלו על ידי אימוץ שם הבמה שלו במקום. בקיצור: בשל שאיפת הסרט להפוך את מרקורי לנגיש יותר למיינסטרים, הסרט מאבד אותנטיות, נראה ממורק יתר על המידה ומרגיש מכובס בחום גבוה.

בסופו של דבר, "רפסודיה בוהמית" אינו סרט רע, אלא סרט בינוני מבחינת ביוגרפיות הוליוודיות. ההופעה של מאלק בהחלט עוזרת להרים את הרמה, אבל הסרט מסתכם כדרמטיזציה בטוחה לילדים על החיים של מרקורי, ובדיוק כפי שחברי 'קווין' שהשתתפו בהפקה רצו – לטוב ולרע. הביצועים המוזיקליים של "רפסודה בוהמית" ימשיכו להנעים את אוזני הצופים גם כמה ימים אחרי הצפייה בסרט, וזו כנראה מעלתו הטובה ביותר.

רפסודיה בוהמית

___
רפסודית בוהמית | Bohemian Raphsody
בימוי: בריאן סינגר
תסריט: אנתוני מקארטן, פיטר מורגן
שחקנים: רמי מאלק, מייק מאיירס, אלן ליץ'
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 02.11.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 135 דקות

ג'וני אינגליש 3.0

נשלח 20 בספט׳ 2018, 0:18 על ידי Movie Shy   [ עודכן 20 בספט׳ 2018, 0:19 ]

"ג'וני אינגליש 3.0": המרגל שפספס את המטרה

ביקורת סרט: רואן אטקינסון חוזר כסוכן הסמוי האומלל בעולם בחלק השלישי בסדרת סרטי הריגול המתישה וכביכול משעשעת / שי שגב

בסרט "ג'וני אינגליש 3.0" נקרא הסוכן החשאי הטוב בבריטניה ממשרת פרישה, כדי לפתור בעיית ריגול קשה, ותוך כדי להצחיק את הצופים. אולם מלבד הסלפסטיק של רואן אטקינסון ומתיחת עור פניו עד קצה גבול היכולת, הסרט הוא ניסיון כושל ומיותר בהחייאת המרגל שלא ידע מתי לפרוש.


"ג'וני אינגליש 3.0": המרגל שלא ידע מתי לפרוש

בהתחשב ששני הסרטים הראשונים בסדרה צברו יותר מ-320 מיליון דולר ברחבי העולם, קל לראות מדוע המפיקים רצו להחיות הפארסה המנסה לחקות את סוכן 007, כשבע שנים לאחר יציאת הסרט הקודם. עם זאת, לאור פרודיות הריגול שיצאו בשנים האחרונות, ביניהן "מרגלת" ו-"קינגסמן: שירות חשאי" ועוד, החזרתו למסך של "ג'וני אינגליש" מיותרת לחלוטין.

"ג'וני אינגליש 3.0" (השם בעברית מוצלח יותר אף מהלועזית), מתחדש בהרבה טכנולוגיה ישנה – בניגוד לשמו המקורי של הסרט, ובהיפוך גמור לסרטי ג'יימס בונד. דמותו של אינגליש מתנגדת לטלפונים ניידים או כל טכנולוגיה מתקדמת וזאת כדי להשתמש בטריקים הישנים והמקובלים, שאפיינו את סרטי שנות השמונים. הפעם אינגליש אינו יוצא לתפקיד בשם הוד מלכותה, אלא דווקא בעקבות הוראותיה של ראשת ממשלת בריטניה (אמה תומפסון, שמביאה חן לתפקיד, אך זו אינה דמותה הנעלית ביותר על המסך עד כה).

שחקנים נוספים שמקבלים זמן מסך מכובד הם אולגה קורילנקו ("קירות") בתפקיד הרוסי המקובל והצפוי, ואילו כלעג למייסדי פייסבוק או גוגל, ג'ייק לייסי ("המשרד") מגלם מיליארדר אמריקני שעושה את הונו מטכנולוגיה.

"ג'וני אינגליש 3.0" לא מתקדם יותר מדי בעלילה, וגם פתרון הבעיות אליהם נקלע אינגליש נסמכים על האסונות שגורמים דמותו של אטקינסון. מהתחפשות למלצרים כושלים, התחבאות במעטה שריון של אבירים ועד נהג רכב יוקרתי – אין הרבה דרמה רצינית, אלא אינספור קלישאות צפויות מראש וסצינות שלרגע משעשעות, אך אז נמתחות הרבה מעבר למידת המוגזם.

חשוב לציין, כי אטקינסון לא איבד את כוח המשיכה שלו לצופים, או האנטי-כריזמה שלו על המסך. גם בגיל 63, אטקינסון עדיין גמיש ובהחלט מעלה כמה חיוכים, כמו גם מקרין על הצופים מבחר תנועות ריקודים אקסצנטריים (כנראה החלק הטוב ביותר בסרט). אולם מעבר לאלו, קשה למצוא קטעי הומור או צחוק המתקבל על הדעת בסרט, ששודד מהצופים כל סיכוי לספונטניות.

באופן עצלני לחלוטין ואפילו לא מעורר רגשית, "ג'וני אינגליש 3.0" מכריז בסצינה לפני מתי המכונית אמורה להתקלקל, מתי תהיה נפילה – או בעצם כל אירוע שאמור לקרות – ידוע מראש. בשל כך, התסריט לא רק צפוי ולעוס, אלא גם אם יש פאנצ'ליין, הצופים כבר הסיקו אותו 88 דקות לפני תחילת הסרט.

ג'וני אינגליש 3.0

___
ג'וני אינגליש 3.0 | Johnny English Strikes Again
בימוי: דיוויד קר
תסריט: וויליאם דייוויס
שחקנים: רואן אטקינסון, אולגה קורלינקו, אמה תומפסון
מקור: בריטניה
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 20.09.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 88 דקות

טובת הילד

נשלח 19 בספט׳ 2018, 23:18 על ידי Movie Shy   [ עודכן 19 בספט׳ 2018, 23:19 ]

"טובת הילד": אמה תומפסון נוסקת כשהסרט לא ממריא

ביקורת סרט: הסרט אולי ססגוני, מושקע ומעוטר בשחקנים איכותיים, אך עדיין לא מספיק למלא נפח עלילתי או אף מצדיק את מחיר כרטיס הקולנוע / שי שגב

הכישרון המופלא של אמה תומפסון הוא עיקר ומהות הסרט הבריטי "טובת הילד", סרט ספרותי המתגולל באיטיות ואשר לא מותיר משמעות או משל בקרב הצופים. אחת הבעיות הקשות בסרט היא התעקשותו של הבמאי, איאן מקיואן ("כפרה", "על חוף צ'זיל"), להתעקש ולכתוב את התסריטים לסרטיו, טעות גדולה שהוא חוזר על עצמה – למרות ביקורות בינוניות או רווח מסחרי בקופות.

"טובת הילד": משחק מדהים של אמה תומפסון

גם בסרט "טובת הילד" אין הרבה שינוי או חריגה מטעויות העבר של הבמאי, ונראה כי הסרט אולי ססגוני, מושקע ומעוטר בשחקנים איכותיים, אך עדיין לא מספיק למלא נפח עלילתי או אף מצדיק את מחיר כרטיס הקולנוע.

מי שעושה את העבודה בסרט – וללא ספק ראויה לפרסים, היא תומפסון המביאה ערך מוסף לתפקידה, ומתבלת אותו באופן שישמור את הצופה ערני לכל 105 דקותיו. תומפסון מהפנטת בתפקיד פיונה מיי, שופטת נוקשה בבית המשפט העליון של לונדון, הידועה בהחלטותיה הנבונות ומלאות החסד בכל הקשור לסכסוכים משפחתיים, עד כדי כך שאינה מסוגלת להתמודד עם בעיות בנישואיה הכושלים.

בעלה האמריקני והאוהב, ג'ק (סטנלי טוצ'י), כמעט שלא רואה אותה, והם יחד רק באירועים חברתיים, כאשר הצד הפיזי של היחסים ביניהם התייבש מזמן. אולם גם הזוגיות בסרט צחיחה – אין סקנדל, אין ניאוף מאחורי הקלעים, אין שקרים ואפילו אין גירושין. הכל מוטח בפני הצופים באופן מוזר ולא ממש מרגש.

הסרט מתמקד באירוע משפטי חשוב הקשור לנער בן 17 בשם אדם (פיון וויטהד, "דנקרק") – וזהו כנראה החלק החשוב והמעניין ביותר בסרט. אולם במקום למקד את האינטליגנציה ותחושת ההגינות שלה לבעלה הבודד והמאוכזב בבית, פיונה מקדישה את עצמה לקבל את ההחלטות הנכונות בבית המשפט, ובכל הקשור לנער בן ה-17.

רעיון מרכזי זה נמשך לאורך כל הסרט, ואמנם הקטעים המשפטיים מפולפלים, אך הסיבה למתוח אותם מעבר לאולמות בית המשפט אינה משכנעת. המשחק של תומפסון משובח – והוא הסיבה העיקרית שכדאי לצפות בסרט "טובת הילד", והשאלה המתבקשת היא – מדוע במחצית מהזמן אנו רואים את פיונה יוצאת מהפריים של המצלמה ובורחת לסצינה אחרת, אם זה מבעלה, מבית המשפט, מאירועים שבהם היא משתתפת ואולי בעצם מכל דבר שנדרשת בו מעורבות רגשית. תומפסון היא הדופק של הסרט ומומלץ היה לראות אותה הולכת לכיוון הסצינה / המצלמה, ולא בכיוון ההפוך.

"טובת הילד" נטול כל פעולה פיזית או ריגוש קולנועי, שמוטב היה לצפות בו כהצגת תיאטרון או לקרוא את סיכומי המשפט היבשים – הם קצת יותר מעניינים…

טובת הילד

___
טובת הילד | The Children's Act
בימוי: איאן מקיואן
תסריט: איאן מקיואן
שחקנים: אמה תומפסון, סטנלי טוצ'י, פיון וויטהד
מקור: בריטניה
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 20.09.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 105 דקות

המלאך

נשלח 13 בספט׳ 2018, 3:16 על ידי Movie Shy   [ עודכן 13 בספט׳ 2018, 3:17 ]

"המלאך": פרשת הריגול של אשרף מרואן

האיש שעורר יותר שאלות במותו מאשר בחייו, קם לחיים בסרט המשודר בנטפליקס, פרי יצירתו של הבמאי אריאל ורומן / שי שגב

ב-27 ביוני, 2007, סוחר הנשק והמיליארדר בן ה-63, נפל למותו מהמרפסת של דירתו בקומה הרביעית שבבניין יוקרתי בלב לונדון. במותו, כמו בחייו, השאיר אשרף מרואן שאלות רבות שלא נענו, והחשובה שבהן הייתה: האם הוא החליק, או שמא נדחף? ואם נדחף, אז על ידי מי? עד עצם היום הזה, המקרה נשאר בלתי פתור.

"המלאך": סרט ריגול מסקרן, אם כי לא ממש מותח

השאלה הנוספת הנוגעת לחייו של מרואן: האם אכן היה סוכן 'מוסד' ישראלי – או בכלל סוכן מצרי כפול? יש עדויות התומכות בשתי האפשרויות, ועל כך בדיוק הסרט "המלאך", המבוסס על ספרו של פרופ' אמר' אורי בר-יוסף: 'המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור'.

מרואן תואר לאורך השנים ובכמה מקורות כ'מרגל הגדול ביותר של המאה ה-20', ואכן הוא אחד האנשים שעורר שאלות רבות – בחייו ואחרי מותו. אולי הפרט המעניין ביותר בחייו היה שהוא חתנו של נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל-נאצר, ויועצו המיוחד ואיש סודו של יורשו, אנואר סאדאת. העובדה שחתנו של הגיבור של כלל האומה הערבית באותה תקופה, נאצר, יכול להיות מרגל של 'המוסד' הישראלי, נחשבת לבלתי נתפסת בעיני רבים.

השחקן התוניסאי-הולנדי מלא האנרגיה, מרואן קנזארי ("המומיה", "רצח באוריינט אקספרס"), מגלם את דמותו של מרואן ועושה עבודה נהדרת בהצגת אדם סבוך ומסובך. מותחן הריגול בן השעתיים מבוים על ידי הבמאי הישראלי אריאל ורומן ("קרימינל", "אייסמן") והופק בתקציב צנוע יחסית של 12 מיליון דולר, תוך שאתרי הצילומים כללו את לונדון, בולגריה ומרוקו. הסרט לא הופץ באופן מסחרי בבתי הקולנוע (להוציא הקרנות בודדות בלבד בחו"ל), אלא משודר ישירות בנטפליקס, ואכן מקבל תחושה של סרט טלוויזיה מאשר סרט קולנוע.

מלבד ורומן כבמאי, שובצו גם שחקנים ישראליים, ואפשר לאתר בקלות את ששון גבאי המגלם את סאדאת, ובין השאר גם את צחי הלוי, אורי פפר, ספיר אזולאי, מיקי לאון ועוד. בעוד "המלאך" מסופר מנקודת מבט ישראלית, הסרט מפוכח באופן שבו הוא מעביר את המסר. הקצב האיטי מזכיר יותר סרטי ריגול כמו "החפרפרת", ופחות סרטים מלאי פעולה ומתח, כמו "ג'ייסון בורן", אם כי עדיין מסקרן מספיק בשביל הצפייה. "המלאך" מותיר את הצופים עם הרושם שמרואן הוא גיבור לא רק בישראל, אלא גם במצרים, בכך שהוא חיפש (וללא ספק על הדרך העשיר את עצמו) במטרה להביא שלום למזרח התיכון.

המלאך

___
המלאך | The Angel
בימוי: אריאל ורומן
תסריט: דיוויד אראטה
שחקנים: מרואן קנזארי, ששון גבאי, צחי הלוי
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית, עברית, ערבית
באקרנים בישראל: 14.09.18
הפצה בישראל: נטפליקס | Netflix
זמן: 120 דקות

בקשה מסתורית

נשלח 13 בספט׳ 2018, 0:03 על ידי Movie Shy   [ עודכן 13 בספט׳ 2018, 0:04 ]

"בקשה מסתורית": מותחן קומי עשיר בפיתולים

"בקשה מסתורית" הוא מותחן פסיכולוגי מתפתל להפליא עם משחק מצוין, והרבה הומור אופייני של פול פייג, אם כי עדיין חסר קצת בסיס מוצק והרבה חורים נותרים פעורים / שי שגב

בשנת 2014, דייוויד פינצ'ר עיבד את הספר "נעלמת" של ג'יליאן פלין למסך הגדול. המותחן הפסיכולוגי זכה לאהדת המבקרים, ופינצ'ר ומשתתפי הסרט זכו למנעד פרסים חשובים. מאז, הוליווד ניסתה לנצל עד תום את סוגת המותחנים בהנהגה נשית, כמו "הבחורה על הרכבת" משנת 2016, אם כי אף סרט לא הצליח כמו "נעלמת". עתה, במאי הקומדיות פול פייג ("מכסחות השדים", "מסיבת רווקות", "מרגלת"), אשר ידוע כטווה סיפורים ומעצים נשים בתפקידים הראשיים, לקח את מקל הניצוח על סוגת דרמת המתח עם "בקשה מסתורית", המבוססת על רומן של דארסי בל. "בקשה מסתורית" הוא מותחן פסיכולוגי מתפתל להפליא עם משחק מצוין, והרבה הומור אופייני של פייג, אם כי עדיין חסר קצת בסיס מוצק והרבה חורים נותרים פעורים.


"בקשה מסתורית": מותחן פיתולי בהנהגה נשית

פייג מביים את הסרט מתוך תסריט מאת ג'סיקה שרצר ("משחקי חובה"), ו-"בקשה מסתורית" מאוד מזכיר את "נעלמת" ואף את "הבחורה על הרכבת", בכך שהוא מביא מותחן פסיכולוגי המבוסס על חוויותיהן של הנשים בתפקידים הראשיים. במקרה של "בקשה מסתורית", סטפני סמות'רס (אנה קנדריק, "פיץ' פרפקט") ואמילי נלסון (בלייק לייבלי, "הסיפור של אדליין") הן נשים שונות בתכלית, עם חוויות חיים קיצוניות מאוד, אבל הן חולקות קשר אודות סודות שמעולם לא סיפרו לאף אחד. סודות אלה מספקים את הבסיס לפיתולים רבים לאורך כמעט כל 117 דקות הסרט, והיו בטוחים שיש הרבה מאוד טוויסטים, אם כי לא כולם בהכרח מפתיעים.

סוגת המותחן הפסיכולוגי מוגדרת על ידי פיתולים אלה – האם שיא הסרט חושף משהו שאליו לא ציפו הצופים? כמובן שיש איזון עדין בין שיא הפיתול לאופן חשיפתו, וריווחו על פני זמן עלילה סביר כדי שירגיש הגיוני ושלם, כיוון שאסור לחשוף אותו מוקדם מדי. למרבה הצער, "בקשה מסתורית" משתמש בהרבה קלפים מן הסוגה, וקהל קולנוע ותיק שכבר צפה בכמה מותחנים פסיכולוגיים בחייו, בוודאי יזהה מה מצפה לו. גילויים אחרים נכשלים, כיוון שחלק מהדמויות לא מפותחות מספיק או לא משלימות את סקרנות הצופים (כך למשל תפקידיהם של ג'ין סמארט או רוג'ר דאן). ישנם רגעים אשר אמורים להפתיע, אך בסופו של דבר גורמים לאי-נוחות או זעזוע בקרב הצופים, במקום להשלים ציפיות ולענות על מוטיבים שעולים במערכה קודם לכן.

ליבו של הסרט "בקשה מסתורית" הוא הידידות בין סטפני ואמילי. הודות לתסריט של שרצר והכיוון שלקח פייג, הקשר בין שתי הנשים בתפקידים הראשיים הוא בקלות ההיבט המשכנע ביותר בסרט. לקנדריק וללייבלי יש הרבה כימיה, המאפשרת לדינמיקה של הדמויות להיחלץ מהמסך, במיוחד כשאחת מהן נעלמת והשנייה מחפשת אחריה. הנרי גולדינג ("עשיר בהפתעה") נהדר בתפקיד שון, אבל התסריט לא נותן לו הרבה לעשות מעבר ללכת יחד עם האישה אשר נמצאת בחייו בכל רגע נתון (אם כי זה ללא ספק מכוון והיבט מרכזי של אופיו). "בקשה מסתורית", על פי רוב, מתמקד בשלוש דמויות אלה – למרות ששחקנים כמו אנדרו ראנלס ("בנות"), רופרט פריינד ("הומלנד"), קלי מקורמק ו-אפרנה ננצ'רלה מביאים קטעים קומיים ביותר.

בסך הכל, "בקשה מסתורית" מבדר מספיק כדי לשמור על הצופים ערניים לאורך כמעט שעתיים, אם כי ההתעקשות המתמדת להוסיף עוד נדבכים במערכה השלישית קצת מתישה. יתר על כן, הסרט רוצה לומר לכאורה משהו מהותי על טבען של חברויות נשיות, אבל הוא שקוע מדי בהתרגשות פיתוח המסתורין כדי להעביר את המסר. במקום זאת, "בקשה מסתורית" שוחה בעורק של מותחנים פסיכולוגיים עוקצניים – זו נסיעה מהנה, עם מספיק עומק דמויות, אבל לא באמת מביא תובנה חדשה על הז'אנר.

בקשה מסתורית

___
בקשה מסתורית | Diplomatie
בימוי: פול פייג
תסריט: ג'סיקה שרצר
שחקנים: אנה קנדריק, בלייק לייבלי, הנרי גולדינג
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 13.09.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 127 דקות

מייל 22

נשלח 19 באוג׳ 2018, 4:18 על ידי Movie Shy   [ עודכן 19 באוג׳ 2018, 4:19 ]

"מייל 22": המותחן של מארק וולברג מפספס את המטרה

"מייל 22" יכול היה להיות מותחן איכותי בסגנון ג'ייסון בורן, אם זה לא היה ניסיון מגושם ליצור סדרת סרטים בכיכובו של מארק וולברג / שי שגב

מארק וולברג ו-פיטר ברג מתאחדים שוב, כעת עבור מותחן הפעולה "מייל 22", אולם הפעם הרביעית המשותפת של הצמד-חמד לא מסתיימת עם הקסם הנכון, כפי שקיוו השחקן והבמאי. הצוות עבד יחד על טרילוגיית מותחני הדוקו-דרמה המתמקדים במשימה של חיל הים האמריקני שהשתבשה ("השורד האחרון"), פיצוץ אסדת הנפט של BP במפרץ מקסיקו ("אסון בלב ים") והפיגועים במרתון בוסטון ("הגיבורים של בוסטון"). בעוד שכל אחד מהסרטים הקודמים מבוסס על עובדות ידועות – ולכל סרט מטרה ברורה להעביר לצופים את התרחשות האירועים, "מייל 22" הוא סרט עלילתי קופצני, הסובל מניסיון נואש לשמש כפיילוט מפואר עבור סדרת סרטים עתידיים (כולל סרט המשך, שכבר נכתב). "מייל 22" אינו חסר קטעי פעולה מרשימים, אבל הם מתבלטים בשישים בשל עלילה מבולבלת וניסיון נחפז ליצוק תשתית לסרטי המשך.


"מייל 22": ניסיון ליצור סדרת סרטים עבור מארק וולברג

"מייל 22" הוצג תחילה כסרט פעולה עצמאי, בכיכובו של וולברג, איקו אוואיס ו-רונדה ראוזי – ומבוסס על תסריט של גרהם רולנד – כשהוכרז לראשונה בשנת 2015. עם זאת, שנתיים מאוחר יותר - ברג, וולברג וחברת ההפקה הפתיעו, כי הרעיון נכתב מחדש כדי לשמש כפרק ראשון בטרילוגיה, ומי שחתום כעת על התסריט היא לאה קרפנטר. לרוע המזל, התוצאה הסופית של הסרט נראית כמו אקספוזיציה לבניית עולם ודמויות. באופן דומה, ישנם מספר שחקני משנה, שנראה כאילו התפקיד שלהם הוקטן לטובת הסדרה המלאה שתצא בעתיד, ועל כן תפקידם קצר ולא ממש רלוונטי לסרט זה. כך גם מרבית העלילה (רובה חסרת טעם), שבה מופיע גיבור הסרט כשהוא מתראיין אל מול צללית של אדם בכיר ומסתורי. בסרט זה, לא פותרים את התעלומה...

בעוד ש-"מייל 22" נוגע במספר נושאים חוזרים ונשנים מסרטיו הקודמים של ברג (גבורה והקרבה בשם המדינה), הסרט טובע בפרשנות פוליטית עד גבול הגיחוך. אלמנטים מסויימים (כמו עלילת משנה הקושרת את הממשל הרוסית) מרגישים כאילו הם נמצאים שם כדי להאריך את הסרט, אבל בסופו של דבר נבלעים בבליל הסצינות הקופצניות. "מייל 22" גם מרגיש גס סביב הקצוות, בדיוק כמו הסיפור עצמו – ברג משתמש באותן טכניקות צילום גרילה תזזיתי, כפי שעשה בסרטיו הקודמים, כולל שימוש כבד במצלמות אבטחה, שכביכול מקיפות את התרחשות האירועים. הבמאי וצוותו, כולל הצלם הראשי הקבוע שלו – ז'ק ז'ופרה, והעורכים החוזרים – מליסה לוסון ו-קולבי פרקר ג'וניור – מספקים קטעי פעולה שמרגישים מבולגנים, ולא מורטי עצבים או אינטנסיביים כפי שניתן היה ליצור אותם.

וולברג מגלם את הדמות הראשית כגיבור 'ריאליסטי' (ומזכיר את בן אפלק בסרט "רואה החשבון"), אולם התוצאה היא שילוב בין קצין זועף לבין גאון סוציופת. בניגוד לסרט של אפלק, חסר בו שנינות או טיפה אחת של אנושיות מתחת לקליפה קשה זו. עוד מפתיע כי רוב הדמויות כאן מפותחות באמצעות דיאלוגים המתארים את הרקע שלהם ולא בזכות ההתנהגות או המעשים שלהם. לורן כהן מגלמת דמות משנה מעניינת הנאבקת לחפש השפעה רגשית גם אצל הצופים - אבל גם פה, לא ממצים את הנושא. בין שחקני המשנה הנוספים אפשר למצוא את ראוזי ככוכב פעולה מעניין, אולם דווקא אוואיס גונב את תשומת הלב במרבית הסרט. השחקן / אמן הלחימה עשה לעצמו שם בשני הסרטים המרשימים: "הפשיטה", ומסתבר שבסרט "מייל 22" אף יצר לעצמו את קטעי הכוראוגרפיה.

"מייל 22" יכול היה להיות מותחן איכותי בסגנון ג'ייסון בורן, אם זה לא היה ניסיון מגושם ליצור סדרת סרטים בכיכובו של וולברג. בעוד חלק מן ההיבטים כן עובדים בסרט, באופן כללי אפשר לראות כאן בלאגן וירידה באיכות מן הסרטים הקודמים של ברג. עם זאת, חשוב לציין, כי "מייל 22" איכותי יותר מרוב סרטי הפעולה שיצאו בקיץ האחרון, אף על פי שגם הרף לא היה גבוה מדי השנה... בסופו של דבר, מודדים את ה-"מייל 22" בקופות הקולנוע.

מייל 22

___
מייל 22 | Mile 22
בימוי: פיטר ברג
תסריט: לנה קרפנטר
שחקנים: מארק וולברג, רונדה ראוזי, איקו אוואיס
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 16.08.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 95 דקות

אי הכלבים

נשלח 12 באוג׳ 2018, 8:32 על ידי Movie Shy   [ עודכן 12 באוג׳ 2018, 8:32 ]

"אי הכלבים": ווס אנדרסון יצר אגדה משעשעת ומחממת לב

התסריטאי והבמאי ווס אנדרסון חוזר בסרט מקורי, מצחיק ומעורר השראה על נער וכלבו / שי שגב

התסריטאי והבמאי ווס אנדרסון יצר לעצמו שם עם סרט הבכורה שלו: "פשיעות קטנות" מ-1996. בשני העשורים מאז, אנדרסון המשיך לפתח את סגנון הבימוי הייחודי שלו עם הרבה הומור, השראה ומקוריות. עם כמה סרטים מצליחים ואיכותיים במיוחד, כמו "משפחת טננבאום", "רכבת לדארג'ילינג", "ממלכת אור הירח" ו-"מלון גרנד בודפשט", אנדרסון חוזר עתה עם סרט מונפש בסגנון סטופ-מושן: "אי הכלבים". בעבר, הוא העזר להתנסות בהנפשה מסוג זה, עם "מר שועל המהולל" משנת 2009, שגם זכה לביקורות חיוביות להפליא – כמו סרט זה. "אי הכלבים" הוא סרט חכם, מקורי, משעשע ובעיקר מחמם לב על נער וכלבו.


"אי הכלבים": יצירה משעשעת ומקורית של ווס אנדרסון

בהמשך לקריירה שלו כיוצר עצמאי, אנדרסון כתב וביים את "אי הכלבים" על סמך סיפור שהוא יצר עם משתפי פעולה תכופים, כמו רומן קופולה, ג'ייסון שוורצמן וכן קוניצ'י נומורה. העלילה של הסרט לפעמים קצת מסובכת, אך היא מושרשת בסיפור הקלאסי על ילד וכלבו. כמובן, מה שהופך את הסרט של אנדרסון לכל כך ייחודי הוא האווירה הדיסטופית העתידית שבו הוא מתרחש, והשימוש בסטופ-מושן כדי להביא לחיים את הכלבים. שילוב של כלבי רחוב עם כלבי מחמד, שנדחקו כולם לאי מלא זבל, נשמע קודר למדי, אך זוכים לנימה חיה ומקורית בזכות הציניות החדה והמתוחכמת של אנדרסון. השכבה הנוספת בסיפור, אשר עוסקת בשחיתות פוליטית, נרקמת להפליא אל תוך קו העלילה שבו גיבור הסרט, אטארי, מחפש אחר כלבו, ועובדה זו מציעה עומק ועניין, ועל כן הסרט יכול להתאים למבוגרים ולצעירים ברוחם (אם כי לא לילדים קטנים).

מה שעוד מקפיץ את העלילה בסרט "אי הכלבים" הוא העושר הוויזואלי בעולם המונפש של אנדרסון. יש הרבה פרטים שהבמאי הכניס, ולא רק הדמויות המונפשות מתעוררות לחיים באופן נפלא, אלא גם ההיסטוריה הנרחבת של מגסאקי – העיר שבה מתרחשת העלילה. כאמור, יש אינספור פרטים, שפע עובדות היסטוריות בדיוניות, הצופים עלולים ללכת לאיבוד בזמנים השונים המתוארים בסרט, אבל כל אלו מסייעים להביא עוד שכבות של עניין וצבע לסרט. לרבות מן הדמויות הראשיות, הן הכלבים והן בני האדם, יש רקע מפותח לאורך הסרט, ולכל דמות יש אופי ועניין. בהתאם לאופי, קולות הרקע והדיבוב של דמויות הסרט הותאמו על ידי שחקני צמרת, עובדה נוספת שמביאה חלומיות וקסם לכל הסיפור.

כבר בכתוביות הפתיחה אפשר לקרוא במהירות את רשימת השחקנים המרשימים שהעניקו את כולם לדמויות הסרט, ביניהם: סקרלט ג'והנסון, ביל מארי, ג'ף גולדבלום, אדוארד נורטון, בריאן קרנסטון, טילדה סווינטון, ליב שרייבר, פרנסס מקדורמנד, פ. מארי אברהם, הארווי קייטל, יוקו אונו ועוד ועוד. חלק מדובבים כלבים וחלק בני אדם - אך לכל מדובבת ומדובב יש האופי הייחודי שלו.

"אי הכלבים" הוא עוד מיזם סטופ-מושן מוצלח למדי של אנדרסון, שבו הוא מביא את הסגנון הייחודי שלו בסיפור מחמם לב, שבוודאי ישמח את המעריצים הוותיקים, וילהיב צופים חדשים. סבירות גבוהה כי "אי הכלבים" יגרוף כמה פרסים מכובדים עם פתיחת עונת הפסטיבלים המתקרבת, אך מעבר לצד האמנותי,  גם אם אינכם חובבי כלבים - בוודאי תאהבו את הסרט, כיוון שהוא מלא הומור ומתאר הרפתקה נהדרת לכל אורכו.

אי הכלבים

___
אי הכלבים | Isle of Dogs
בימוי: ווס אנדרסון
תסריט: ווס אנדרסון
שחקנים: ביל מארי, אדוארד נורטון, ג'ף גולדבלום
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית / יפנית
באקרנים בישראל: 09.08.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 105 דקות

1-10 of 77