אלאדין

נשלח 23 במאי 2019, 1:27 על ידי Movie Shy   [ עודכן 23 במאי 2019, 1:32 ]

"אלאדין": הגרסה המחודשת של דיסני היא 'עולם חדש' ומלא אפקטים

ביקורת סרט: "אלאדין" הוא סיפור אגדה בסגנון דיסני – מלהיב, נמרץ ועשיר חזותית, אשר בעיקר מצליח לעדכן לימינו את גרסת ההנפשה הקלאסית הנהדרת – אם כי חלק מן הקסם נותר בשנת 1992 / שי שגב

גרסאות הלייב-אקשן המחודשות של דיסני לסרטים המונפשים הקלאסיים הפכו לתת-סוגה בפני עצמה, עם עלילה מעודכנת למועד יציאת הסרט וטכניקות חזותיות מרהיבות. ובעוד המגמה נפתחה עם "אליס בארץ הפלאות" בשנת 2010, זה לא קרה עד הסרט "סינדרלה" (2015), שסרטים אלו החלו לחקות נוסחה קבועה. ואכן, התוספת האחרונה לתת-סוגה זו הוא "אלאדין", המנסה להחיות מחדש את גרסת האנימציה המקורית, ו-'לתקן' אותה לימינו אנו, בדיוק כמו "דמבו" (2019) ו-"היפה והחיה" (2017) לפני כן. "אלאדין" הוא סיפור אגדה בסגנון דיסני – מלהיב, נמרץ ועשיר חזותית, אשר בעיקר מצליח לעדכן לימינו את גרסת ההנפשה הקלאסית הנהדרת – אם כי חלק מן הקסם נותר בגרסת 1992.


מבחינה עלילתית, הלייב-אקשן "אלאדין" עוקב ברובו אחר עלילת סרט האנימציה המקורי של דיסני. עם זאת, הבמאי גיא ריצ'י ותסריטאי המשנה שלו, ג'ון אוגוסט (אשר משתף פעולה לעתים קרובות עם טים ברטון), יצרו כמה שינויים המאפשרים לסצינה הפותחת לזרום מהר יותר וביעילות רבה בגרסה חדשה זו. באופן מעשי, לאחר השיר הנודע "Arabian Nights" – הסרט נע קדימה אל דמותו של אלאדין (מנא מסעוד) הפוגש את הנסיכה יסמין (נעמי סקוט) ברחובותיה של אגרבה, והשניים פוצחים בריקוד ובשירה. זה מאפשר למהדורה המחודשת להציג את חייו של אלאדין כגנב בצורה זהה לאנימציה, אבל באותו הזמן לקפוץ קדימה לרומן של אלאדין ויסמין ולבסס את הקשר בין הצמד. בכך, גרסה זו של "אלאדין" הופכת את הסיפור לחסכוני ובלתי צפוי.

כתוצאה מכך, גרסה מחודשת זו מבזבזת זמן מועט כדי להגיע לחלק הטוב ביותר: לסצינות המשותפות של אלאדין, יסמין, ג'יני (וויל סמית') ודליה – המשרתת של יסמין (נאסים פדרד, בתפקיד אופי מקורי). זה בדיוק הנקודה שבה הסרט באמת מוצא את 'המגניבות' שלו, הודות לשילוב של כתיבה חכמה וליהוק חזק. מסעוד פורט על כל התווים הנכונים כשהוא מגלם פרחח רחוב, ועם זאת רגיש, בעל חוכמת חיים והכימיה שלו עם סקוט מעניקה אמינות לחיזור ביניהם (גם כאשר הם לא שרים ו/או רוקדים). סקוט טובה באותה מידה כנסיכה יסמין, וכך גם מאמציו של הסרט לעדכן את דמותה על ידי הפיכתה לפמיניסטית ופעילה פוליטית יותר מניסיונות אחרים של דיסני לעדכן את גיבורותיו / נסיכותיו האהובות (כמו למשל להפוך את בל מ-"היפה והחיה" לממציאנית). ובעוד דליה היא דמות משנה מעולה, היא משמשת כחוצץ נהדר ליסמין, וידידותן עוזרת לבסס נדבך נוסף באישיותן.

אבל כמובן, כמו בסרט המונפש, גם בסרט הלייב-אקשן "אלאדין" ההצגה נגנבת על ידי הג'יני. סמית', כפי שניתן היה לצפות, מביא איתו את השילוב הרגיל שלו של שרמנטיות, קסם ורגש לתפקיד, וזה משמש כדי לקבע את אופיו כשונה ובלתי נשכח מן הביצועים האיקוניים של רובין וויליאמס בסרט האנימציה. לאמיתו של דבר, הפרשנות שלו מתעצמת כשהוא מכניס את האופי האישי שלו (שר ראפ לגרסת "A Friend Like Me" ומעניק עצה רומנטית, בדיוק כמו שעשה בסרט "היצ'"), ומתערפלת כשהוא מנסה לחקות את ויליאמס כאשף הענק, הכחול ובעל העוצמה האינסופית. אם כבר מזכירים זאת: אפקטי ה-CGI סייעו להפוך את סמית' לג'יני הרבה יותר טוב אחרי הטריילר הראשון שהופץ בתחילת השנה, והתוצאה החזותית של הסרט מפוארת בכל קנה מידה, גם בזכות העיצוב העשיר של ג'מה ג'קסון והתלבושות הצבעוניות של מייקל וילקינסון. מבחינה אסתטית, יש רגעים שבהם ההרגל הרע של ריצ'י למסגור לא אחיד ועריכה גסה מובילים את הסרט, אבל גם הסימן המסחרי שלו לצילום איטי-מהיר מסייע לסצינות המרדף בסרט ומוסיף קצפת על קטעי הפעולה.

זה מביא אותנו לבעיה הגדולה ביותר בסרט "אלאדין" – דהיינו, הנבל ג'אפר (מרואן קנזארי). בעוד הגרסה המחודשת שואפת להעניק לאנטיגוניסט שלה עומק גדול יותר על ידי החצנת המוטיבציה שלו להשיג את המנורה של ג'יני, זה בסופו של דבר משטח מעט את העלילה ביחס לגרסה המקורית, אם כי הסצינות כאן להשיג את המנורה בלתי נשכחות. מה שנכשל כפליים הוא יאגו (קולו של ידי אלן טודוויק), המתואר בצורה משמימה כתוכי הגונב הרבה מן הברק של הבוס המרושע שלו. בסופו של דבר, פגמים הללו משקפים את הבעיה העיקרית במהדורה המחודשת: אפילו עם כל הנוצץ המבריק ומגוון הקטעים בסגנון בוליווד – יותר ממה שאפשר לבקש, ניסיונותיו של הסרט להפוך את האגדה הקלאסית למציאותית יותר, רק מעכבת אותו ומונעת ממנו מלהמריא לגבהים חדשים.

בסך הכל, "אלאדין" הוא אחד מן הלייב-אקשן המהנים ביותר שנוצרו בדיסני עד כה, והעדכונים לגרסת האנימציה (במיוחד, הסרתם של סטריאוטיפים אתניים ועוד אלמנטים גזעניים שנוצרו בתחילת שנות התשעים) עובדים רק לטובתו. כן, זה עדיין סיפור פולקלור ותרבות מזרח תיכונית המשתקפים מבעד לעדשה של שובר קופות אמריקני גדול ונוצץ, אבל גם הסרט נוצץ ותוסס, והשחקנים המופיעים בגרסה החדשה נחוצים יותר מתמיד בנוף ההוליוודי הנוכחי. חובבי קולנוע שהתעייפו מהנוסחאות של אולפני העכבר המפורסם בעולם בוודאי יתקשו מלהעריך סרט זה, אבל אלה שאוהבים את סרט האנימציה המקורי – לצד צופי הדור החדש והצעיר – יופתעו לטובה מאופי הסיפור החדש: אותם שירים, צבע ועושר ב'עולם חדש' של CGI ותלת ממד.

אלדין

___
אלאדין | Aladdin
בימוי: גיא ריצ'י
תסריט: גיא ריצ'י, ג'ון אוגוסט
שחקנים: ויל סמית', מנא מסעוד, נעמי סקוט
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 23.05.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 128 דקות

הם לא יזקינו

נשלח 18 במאי 2019, 5:02 על ידי Movie Shy   [ עודכן 18 במאי 2019, 5:03 ]

"הם לא יזקינו": הצופה לוקח חלק במלחמת העולם הראשונה

סרט תיעודי צבעוני ומשוחזר של פיטר ג'קסון אודות מלחמת העולם הראשונה יופיע בפסטיבל דוקאביב 2019 • הפסטיבל יתקיים ב-23 במאי ועד 01 ביוני, 2019, בסינמטק תל אביב / שי שגב

כאשר פיטר ג'קסון, הבמאי המצליח והמומחה לאפקטים חזותיים שמאחורי סדרת סרטי "שר הטבעות" ו-"ההוביט", נשאל על ידי אנשים במוזיאון המלחמה האימפריאלי הבריטי – האם יוכל לעשות משהו עם קטעי ארכיון ממלחמת העולם הראשונה – לציון 100 שנה לסיום המלחמה, ג'קסון לא היה בטוח מה הוא יכול לעשות. כולם מכירים את הסרטונים המגורענים, המעורפלים, של מה שנקרא באותה תקופה 'המלחמה הגדולה'. אז מה הוא יכול להוסיף? הוא ענה לאנשי המוזיאון ההיסטורי שהוא ינסה לעשות משהו. והוא אכן עשה זאת בגדול !


"הם לא יזקינו": סרט תיעודי משוחזר בצבע ובתלת ממד

אותו 'משהו' שהוא עשה זהו הסרט התיעודי "הם לא יזקינו", חוויה קולנועית מבריקה, החוקרת את חוויות החיילים הבריטים מן המלחמה, כפי שיצר ג'קסון באמצעות טרנספורמציה קסומה של סרטוני שחור-לבן שרוטים לתמונות צבע תלת ממדיות עם קול. התמונות מחזירות לחיים את החיילים הבריטיים בצילומים ביתיים אלו ובקטעי חדשות שעברו התמרה מדהימה עד כדי כך, שהסרט התיעודי הפך לפופולרי מאוד בבריטניה, והצלחה זו הביאה את הסרט לפסטיבלים ברחבי העולם, כולל לפסטיבל דוקאביב בתל אביב.

מאוד מומלץ לראות את הסרט התיעודי המדהים הזה בתלת-ממד ובמסך גדול, כי זה חלק מה'ווואו' – לראות את הקסם המהפנט שג'קסון עשה לסרט ארכיוני ישן זה. סביר להניח שרוב הצופים לא יכנסו לקולנוע כמעריצי היסטוריה, ועוד של מלחמת העולם הראשונה, אבל כנראה תצאו מעריצים מלאי רושם. חלק מהסיבה לכך, היא שג'קסון מתאר את הסיפור הזה 'לא כהיסטוריון אחד למשנהו'. אין תאריכים, אין רשימת קרבות, אין ראשי מומחים מדברים. במקום זאת הסרט מתמקד כולו בחיי היומיום של החיילים הבריטים הרגילים.


"הם לא יזקינו" מרשים מבחינה טכנית ומחמם לב מבחינה רגשית. ג'קסון מצביע על כך שבעוד שאנחנו רגילים לראות את הדימויים השתקניים בשחור ולבן של המלחמה, הצעירים האלה לא חיו בעולם של שחור, לבן ודממה. הסרט הולך הרבה מעבר לצביעת השחור ולבן. ג'קסון מאפשר לצופים לראות את הסרט משוחזר ועשה זאת לצבע מלא, חד ותלת ממדי (אין צורך במשקפיים). ג'קסון השתמש במשאבים הטכניים הניכרים שלו, אלו ששימשו ליצירת סרטי "שר הטבעות", כדי לעדכן את קטעי הפילם הישנים. הוא מתקן את החשיפה של קטעים בהירים אם כהים מדי, מנקה ומשוחזר תמונות שרוטות לכדי תמונות חדות וברורות. הוא גם מצא את מהירות ההקרנה הנכונה עבור הסרט, אשר היה משתנה באותה תקופה מוקדמת בשל מצלמות המופעלות ידנית. הצעד הזה מבטל את התנועה המהירה מדי או האיטית מדי, שלעתים קרובות רואים בסרטי שחור לבן, כך שהתנועות הופכות טבעיות ומציאותיות כמו סרט מודרני. הוא צבע את הצילומים, אבל עשה זאת באופן קיצוני, כך שיתאימו לצבע המדים בפועל ואפילו את הגוונים של העלווה המקומית. לאחר מכן, הוא הפך את הסרט לתלת ממד והוסיף דיאלוגים. כן, החיילים מדברים, בזכות קוראי שפתיים ושחקנים הקוראים את הטקסט המצויר במבטא האזורי הנכון.


אנו רואים את עולמם של הבריטים הצעירים הללו, זמן קצר לפני תחילת המלחמה, וגם חלק לאחר מכן. אחד הפרטים הבולטים ביותר הוא כמה הם היו צעירים – כיוון שרבים מן הדוברים גויסו כקטינים, אפילו בגיל שש-עשרה. אנו שומעים אותם מתלוצצים בעודם מתארים את האימונים וכיצד הם שמרו את עצמם משועשעים בימים ארוכים בתעלות. אבל הסרט אינו נרתע מברוטליות המלחמה, בתיאורים רגשיים של חברים וצילומים קצרים על הטבח האכזר של מלחמת העולם הראשונה -  שרובם כנראה, לא חזרו מעולם.

הם לא יזקינו

___
הם לא יזקינו | They Shall not Grow Old
בימוי: פיטר ג'קסון
מקור: בריטניה / ניו-זילנד
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: פסטיבל דוקאביב 2019
הפצה בישראל: דוקאביב
זמן: 132 דקות

ג'ון וויק 3

נשלח 16 במאי 2019, 1:32 על ידי Movie Shy   [ עודכן 16 במאי 2019, 1:33 ]

"ג'ון וויק 3": יש מכות לכולם

ביקורת סרט: "ג'ון וויק 3" מביא אסופה מרשימה של קטעי פעולה מרגשים וכוריאוגרפיית קרב מסנוורת, שמותירים את הצופים נפעמים ועם חשק לעוד / שי שגב

עבור רבים מבאי בתי הקולנוע, "ג'ון וויק" (2014) היה משב של אוויר צח – שילוב של פעולה ברוטלית מסוגננת עם יקום קומיקס מתוחכם, שהחזיר ל-קיאנו ריבס את הקריירה הקולנועית שלו. בשנת 2017, "ג'ון וויק 2" הכפיל אלמנטים אלה והרוויח אף יותר בקופות בתי הקולנוע – תוך שהוא מבטיח כבר אז, ש-"ג'ון וויק 3" ייצא לקולנוע קצת לאחריו. ובעוד החלק השלישי החדש והטרי מביא את הלחם והחמאה, הוא אשם גם ביצירת קטעי פעולה נפלאים על חשבון הליבה הרגשית של הסרט. אם כי, כדי להיות חד-משמעי – עובדה זו רחוקה מלהפר את העסקה. "ג'ון וויק 3" מביא אסופה מרשימה של קטעי פעולה מרגשים וכוריאוגרפיית קרב מסנוורת שמותירים את הצופים נפעמים ועם חשק לעוד.


"ג'ון וויק 3": 130 דקות של בידור מלא קרבות

בדיוק כמו קודמו בסדרה, גם "ג'ון וויק 3" ממשיך מיד לאחר סיום הסרט הקודם. 30 הדקות הראשונות של הסרט מנצלות את האווירה כדי לספק חלק מקטעי הפעולה הטובים ביותר שהיו עד כה בקולנוע, עם מבחר קטטות מבוימות בדיוק קפדני. כמו בסרטים הקודמים, "ג'ון וויק 3" הוא ממתק קולנועי לחובבי קולנוע המתעניינים באמנויות לחימה, אך גם כהומאז' לסרטי הפעולה ההונג-קונגיים של שנות השמונים והתשעים. הסרט גם מציע מספר תובנות על הרקע של הגיבור בסרט, אבל קופץ קדימה לאחר הקדמה דקה, וזאת כדי לא לצלול עמוק יותר ולהתכתש עם אירועי העבר.

בכך, התסריטאים של "ג'ון וויק 3", ובהם דרק קולסטד ("ג'ון וויק" ו-"ג'ון וויק 2"), מארק אברמס ("הפמליה"), כריס קולינס ("מלחמת הכוכבים: מלחמת המשובטים") והתסריטאי הטרי, שי האטן – עושים עבודה מכובדת בהרחבת המיתולוגיה של ג'ון וויק, ותוך כדי מציגים במיומנות סדרה חדשה של דמויות. בין השחקנים החוזרים אפשר למצוא את איאן מקשיין (וינסטון) ו-לאנס רדיק (צ'ארון) בתפקידים בשרניים למדי, וזאת לצד האלי ברי כתוספת טרייה בתפקיד סופיה: יעילה, קטלנית ומחבבת כלבים. גם דמויותיהם של אסיה קייט דילון וכן מארק דקסקוס בלתי נשכחים כאן, בהתאמה, כמגשרת בשולחן הגבוה, וכן כרוצח מנוסה – אשר בטוויסט מצחיק – מתברר כמעריץ ענק של ג'ון וויק.

בסרט צפוף ועמוס כמו זה, זה לא מפתיע כי דמויות מסוימות (כמו של לורנס פישבורן, אנג'ליקה יוסטון ו-ג'ייסון מנצוקס) לא מקבלים את זמן החשיפה הנדרש. ובכל זאת, הבמאי של "ג'ון וויק" ו-"ג'ון וויק 2", צ'אד סטהלסקי, עושה עבודה איתנה הכוללת מציאת מקום לכל השחקנים הרבים כאן, בין כל התפתחויות העלילה ומבחר התפאורות המרשים. כמומחה לפעלולים (סדרת "המטריקס" בין השאר), סטהלסקי הפך ליוצר האמיתי של סרט פעולה זה, ושוב מעמיד את ניסיונו בתקריבים של קרבות (בין אם אתם חובבים, אקדחים, אגרופים או חרבות). הסרט אף מצולם באופן חינני, תוך שימוש בצבעי ניאו-נואר (לדוגמה במערכה השנייה, המתרחשת לכאורה במרוקו המדברית) על ידי הצלם המוכשר דן לאוסטן. לאורך כל הקרבות ובינם, הפסקול של המלחינים טיילר בייטס ו-ג'ואל ג'יי. ריצ'ארד, מספקים את הסחורה – כמו אגרוף בבטן.

כאחרית דבר, "ג'ון וויק 3" הוא המשך טוב מאוד שיכול היה להיות מעולה, לו היה מוצא דרך להתמודד עם המסע האישי של ג'ון, באותה אהבה רכה שהשקיע בחשיפת המיתולוגיה ויצירת סצינות הפעולה. עם זאת, אוהדי הסוגה וג'ון וויקים בפרט ירצו לבדוק זאת על המסך הגדול (שם הוא נראה ונשמע נהדר), ובהחלט יש הרבה דברים שניתן ליהנות ולצחוק מהם כאן. ובאשר לעתיד הסדרה… טוב, בלי ליצור ספוילר, בואו נגיד שאפשר לצפות לעוד.

ג'ון וויק 3

___
ג'ון וויק 3 | John Wick: Chapter 3 – Parabellum
בימוי: צ'אד סטהלסקי
תסריט: דרק קולסטד, מארק אברמס, כריס קולינס, שי האטן
שחקנים: קיאנו ריבס, לורנס פישבורן, איאן מקשיין
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 16.05.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 130 דקות

אפשר לנשום בשקט

נשלח 27 באפר׳ 2019, 7:55 על ידי Movie Shy   [ עודכן 27 באפר׳ 2019, 7:55 ]

"אפשר לנשום בשקט": מצוקה איסלנדית מקפיאת לב

ביקורת סרט: הסרט האמנותי והמסוגנן "אפשר לנשום בשקט" הוא דרמה מספיק הגונה וחשובה מבחינה פוליטית כדי לבדוק בבית הקולנוע, ולא לחכות שיגיע למרקע הטלוויזיה / שי שגב

הסרט "אפשר לנשום בשקט" הוא סרט אמנותי, מסוגנן, שמחזיק את הצופה בקרביים – אבל אז מאבד אותו. בעוד סצינת הפתיחה של הסרט מגוללת שני סיפורים נפרדים, הם בסופו של דבר נפגשים ומתכנסים יחד, ואז שיתוף הרעיונות והנושאים מתהדקים היטב ובאופן מרתק. עם זאת, בניסיון להפוך את "אפשר לנשום בשקט" לאמנותי ככל הניתן, עם שפע של צילומים סטטיים וארוכים שהורגים את הקצב, נראה כאילו הסרט מרגיש נגרר לפעמים, כאילו איבד חלק מנשימתו.


"אפשר לנשום בשקט": הרבה רעש והמולה מתחת לקרירות האיסלנדית

מבלי ליצור ספוילר, אפשר להסביר כי הסיפור מתאר כיצד לארה מוכת העוני (כריסטין תורה הראלדסדוטיר) נאבקת בכל כוחה לא לאבד את דירתה, אך נאלצת לחיות במכוניתה עם בנה, אלדר (פטריק נוקבי). במה שנראה כמו מזל, לארה מקבל עבודה בבקרת הגבולות בשדה התעופה, ובכדי להרשים, מוצאת חוסר עקביות אצל אחד מעמיתיה. אישה מגיניאה-ביסאו, המכונה עג'יה (באבטידה סאדיו), נעצרת בחשד לדרכון מזויף. לאחר שנודע לה שהיא מבקשת מקלט, היא נלקחת למחנה פליטים בעוד לארה ממשיכה את עבודתה, כל עוד היא חיה במכוניתה. זה המקום שבו המפגש המקדים מביא את עג'יה ולארה יחד ככל שמתקדם הסרט, והרבה מהמורות ביורוקרטיות מתרחשות לאורך השלג והקרח האיסלנדי.

"אפשר לנשום בשקט" הוא בראש ובראשונה סרט מונחה אופי ובקטגוריה זו – הסרט האיסלנדי מצליח לכל אורכו. שתי השחקניות נהדרות ועובדות היטב יחד על המסך, כשהראלדסדוטיר עושה עבודה מדויקת ומרשימה, תוך שהיא מנסה להפגין חיצוניות חכמה מול מעטה של מצוקה ולחץ.

מבחינה עיצובית לפחות, "אפשר לנשום בשקט" הוא סרט יפה ומסוגנן. גווני כחול בהיר נמצאים בכמעט כל סצינה, וזה מרגיש קר, קר מאוד, ומשקף את המציאות הקשה ששתי הנשים נאלצות להתמודד איתה. הבמאית איזולד אוגדוטיר לקחה בחירה ממש ייחודית ויפה של צבע השולט בסרט – וזה עובד באופן מפתיע. אפילו בגדי הדמויות לרוב בצבעי כחול. התחושה הקרירה מודגשת עוד יותר בשוטים הארוכים, אבל לפעמים – מעבר לדיכאוני, זה מרגיש גם ריקני, ובהתחשב בקצב הסרט הנמשך לאורך 100 דקות, התחושה גורמת גם לשיממון בלב הצופים.

"אפשר לנשום בשקט" הוא סרט יפה להפליא ובוודאי מוצג באופן מסוגנן. בעוד העלילה עצמה יכולה להיות מעט מלוטשת יותר, וכמה דמויות אופי ברקע לא תמיד פועלות לפי ההיגיון, סרט איסלנדי זה הוא דרמה מספיק הגונה וחשובה מבחינה פוליטית כדי לבדוק בבית הקולנוע, ולא לחכות שיגיע למרקע הטלוויזיה.

אפשר לנשום בשקט

___
אפשר לנשום בשקט | And Breathe Normally
בימוי: איזולד אוגדוטיר
תסריט: איזולד אוגדוטיר
שחקנים: כריסטין תורה הראלדסדוטיר, באבטידה סאדיו, פטריק נוקבי פטורסון
מקור: איסלנד
שפה: איסנלדית
באקרנים בישראל: 25.04.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 102 דקות

הנוקמים: סוף המשחק

נשלח 25 באפר׳ 2019, 7:17 על ידי Movie Shy   [ עודכן 25 באפר׳ 2019, 7:17 ]

"הנוקמים: סוף המשחק": אפוס-על על גיבורי-על

ביקורת סרט: "הנוקמים: סוף המשחק" עוטף לתוכו את כל הסיפורים והעלילות עד כה ביקום הקולנועי של מארוול לתוך הרפתקה אפית על גיבורי-על, עם סיום המכבד ומוקיר את הצופים הוותיקים / שי שגב

אולפני מארוול פתחו את הצוהר ליקום הקולנועי של מארוול לפני כ-11 שנה, עם הסרט "איירון מן" בשנת 2008. אז, היה להם חזון צנוע יחסית להפיק סרט הנקרא "הנוקמים", על ידי הרכבת צוות של גיבורי-על מאסופת סרטים על גיבורי-על. בעשור מאז רוברט דאוני ג'וניור עשה את הופעת הבכורה שלו כאיירון מן, היקום הקולנועי של מארוול גדל לכלול גיבורים מכל רחבי היקום: מהעוצמתיים ביותר שגרים על כדור הארץ ועד ל-"שומרי הגלקסיה". עתה, יוצא הסרט "הנוקמים: סוף המשחק", הסרט ה-22 ביקום הקולנועי של מארוול, מתוך מטרה ליצור הישג הוליוודי שטרם נוסה בעבר, וליצור סיום סיפור ושזירת עלילה לכל הסרטים שהופקו מאז "איירון מן" הראשון. ואכן, הסרט נעשה באופן מרהיב, "הנוקמים: סוף המשחק" עוטף את כל הסיפורים והעלילות עד כה ביקום
הקולנועי של מארוול לתוך הרפתקה אפית על גיבורי-על, עם סיום המכבד ומוקיר את הצופים הוותיקים.


"הנוקמים: סוף המשחק": הסרט המסכם את סאגת גיבורי העל עד כה

עבור הסרט "הנוקמים: סוף המשחק", אולפי מארוול אספו את מיטב השחקנים מכל סרטי הסדרה, לצד הבמאים-אחים אנתוני רוסו ו-ג'ו רוסו, שהצטרפו ליקום של מארוול בסרט "קפטן אמריקה: חייל החורף", יחד עם התסריטאים כריסטופר מרקוס ו-סטיבן מקפיילי, אשר כתבו בסך הכל שישה סרטים של מארוול מאז "קפטן אמריקה" (2011). כל זה אומר, ש-"הנוקמים: סוף המשחק" מתאים ככפפה ליקום של הענק של מארוול, גם במונחים של בימוי ותסריט, כיוון שנוצר על ידי אלה שהכתיבו חלק גדול מן העיצוב והלך הרוח של יקום זה. עם כל כך הרבה ניסיון מתחת לחגורותיהם, האחים רוסו מצטיינים באיזון בין חיזיון על גיבורי-על ובין דרמה אנושית, ומאפשרים גם למרבית מהדמויות והכוכבים לנצוץ. ישנם כמה רגעים שבהם הסיפור קצת מדשדש, וסובל מבעיות בשמירה על קצב עקבי לאורך כל הסרט. כיוון ש-"הנוקמים: סוף המשחק" מסתמן כאקורד הסיום עד כה, היוצרים דאגו לשלב הרבה מאוד קטעי פעולה מרשימים. חשוב לציין, כי ישנם רגעים שבהם הסרט נופל לתוך הבעיות הישנות של מארוול (המוני נבלים לא חשובים, יותר מדי CGI וצבעים דהויים), אבל הם נמסים לטובת רגעים ממוקדי אופי. ברם, "הנוקמים: סוף המשחק" נועד להיות אפוס מסכם, וברור כי היוצרים לוקחים את מלוא האחריות כדי לוודא שעשו זאת נכון.

בלב הסרט "הנוקמים: סוף המשחק" מנעד גיבורים שהצופים הוותיקים עוקבים אחריהם כבר מן הסרטים הראשונים. בשלב זה של הסדרה, יש יותר מדי גיבורים לסרט אחד – אפילו לסרט בן 181 דקות – וקשה להתמקד בכל אחד מהם. הסרט הקודם, "הנוקמים: מלחמת האינסוף", נאבק ללא ספק תחת המשקל לאזן בין כל כך הרבה דמויות. אולם כשחצי מהיקום לא קיים ב'סוף המשחק', סרט זה מתמקד בשישה מהנוקמים המקוריים, שהם המרכז האמיתי ביקום הקולנועי של מארוול (לפחות, עד סרט זה). הסרט מאזן להפליא בין קשתות האופי של הדמויות כל כך טוב, כאילו כל אחד מגיבורי-העל מקבל סרט משל עצמו בתוך הסרט הכולל. אולי יש כמה קווי אופי של דמויות שלא לטעם כל הצופים, או כי חלק מהגיבורים מקבלים זמן מסך גדול משל אחרים. עם זאת, לזכות השחקנים – רובם נותנים את הופעות המשחק הטובות ביותר שלהם עד כה, בייחוד ששת המקוריים: דאוני ג'וניור כ-איירון מן, כריס אוונס כ-קפטן אמריקה, כריס המסוורת' כ-ת'ור (ראוי לשבח), מארק רופאלו כ-ענק הירוק, סקרלט ג'והנסון כ-אלמנה השחורה ו-ג'רמי ראנר כ-הוקאיי. גם אם סרטים עתידיים או תוכניות טלוויזיה כבר מתוכננים עבור חלק מן הדמויות, ברור כי חלק מן השחקנים נתנו את הלב ואת הנשמה שלהם לתוך "הנוקמים: סוף המשחק".

בסופו של דבר, "הנוקמים: סוף המשחק" הוא סרט גדול במלוא מובן המילה – נפח, כמות, אורך, עוצמה, עושר ויזואלי ועוד ועוד.  מאחר שהסרט מסיים את הסאגה עד כה (גם לפי הכותרת הרשמית של הסרט), על מארוול והיוצרים של הסרט יש משימה בלתי מעורערת לספק את תאוות כל אוהדי הסדרה והמעריצים לסוגיהם ולדורותיהם. אמנם יש היבטים בסרט שלא יעבדו עבור כל הצופים -מבחינת אופי דמויות או איכות האפקטים, אבל הסוף של הסרט בהחלט משביע את התיאבון לסאגה. כתוצאה, "הנוקמים: סוף המשחק" הוא סרט חובה עבור אוהדי מארוול, גם לאלה שראו חלק מן הסרטים. בנוסף, כיוון שהסרט הוא חיזיון קולנועי מרהיב, לפחות על מסך ה-IMAX, גם מעריצי סרטי פעולה ייהנו מהעוצמה, מהצבעים ומהעושר הוויזואלי. מה שבטוח, וינצר לדורות הבאים, ש-"הנוקמים: סוף המשחק", הוא מן הסרטים הטובים של מארוול אי פעם.

הנוקמים: סוף המשחק


___
הנוקמים: סוף המשחק | Avengers: End Game
בימוי: אנתוני רוסו, ג'ו רוסו
תסריט: כריסטופר מרקוס, סטיבן מקפיילי
שחקנים: רוברט דאוני ג'וניור, כריסטופר המסוורת', סקרלט ג'והנסון
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 25.04.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 181 דקות

שהאזאם

נשלח 3 באפר׳ 2019, 10:56 על ידי Movie Shy   [ עודכן 3 באפר׳ 2019, 10:57 ]

"שהאזאם": גיבור-על מקסים, ילדותי ולא שגרתי

ביקורת סרט: הסרט "שהאזאם" הוא הרפתקת גיבור-על מהנה, מלאת הומור ומחממת לב, אשר נאבקת לעיתים ליצור איזון נכון בין קלילות ילדותית משעשעת לדרמה משפחתית / שי שגב


הסרט האחרון מבית אולפני האחים וורנר וסרטי DC נכנס באופן לא רשמי ליקום המתרחב של DC, ומכיר לצופים את אחד מגיבורי-העל המטופשים אי פעם. בסרט "שהאזאם", נער מתבגר מקבל את כוחות העל שלו ממכשף המחזיק במטה קסמים, תוך שהוא מתאבזר בחליפה אדומה בהירה ושכמיה לבנה. כדי למנוע מהסרט "שהאזאם" להפוך לקומדיית סלפסטיק רדודה, התסריטאי הנרי גיידן והבמאי דיוויד פ. סנדברג עבדו כדי לאזן את הילדותיות עם סיפור רקע מקורקע ונבל טוב. הסרט "שהאזאם" הוא הרפתקת גיבור-על מהנה, מלאת הומור ומחממת לב, אשר נאבקת לעיתים ליצור איזון נכון בין קלילות ילדותית משעשעת לדרמה משפחתית.


"שהאזאם": גיבור-על כילד מתבגר

ביקום הקולנועי שבו סופרמן, באטמן ואקוומן הפכו כבר לגיבורי-על מוכרים בכל בית, "שהאזאם" מציג את בילי בטסון בן ה-14 (אשר אנג'ל), ילד אומנה המבלה את מרבית זמנו בחיפוש אחר אמו שנטשה אותו, מאשר לנסות להסתגל לאחת המשפחות המאמצות שהוטלו עליו. הכל משתנה כאשר הוא מתמקם בבית משפחת ואסקז, ופוגש נער נוסף המעריץ גיבורי-על, פרדי פרימן (ג'ק דילן גרייזר). לאחר השגת כוחות אלוהיים מהמכשף שהאזאם (דג'ימון הונסו), בילי הופך בעצמו לגיבור-העל שהאזאם (זכריה לוי), אך אז זקוק לעזרתו של פרדי כדי להבין אילו יכולות הוא בכלל קיבל. זהו סיפור בריאה אופייני במסגרת סרטי גיבורי-על, אם כי ב-"שהאזאם" יש טוויסט חדש, כיוון שהצופים חווים זאת דרך עיניהם של שני נערים שמתלהבים מהכוחות, וחשים יותר פלא והתרגשות מאשר אחריות.

הסרט גם בוחן את היבט מוצאו של שהאזאם בצורה משכנעת, ושואל את השאלה מה ילד היה עושה אם היו מעניקים לו כוחות-על: במיוחד לילד שאין לו נאמנות, מלבד לעצמו. הידידות של בילי ופרדי היא ללא ספק הלב של הסרט, ומבוססת על ההנחה שהסיפור של שהאזאם צריך להרגיש אמין ביקום הקולנועי. אבל הסרט גם לא נרתע מלהשתעשע בהנחה בסיסית זו, בדרך כלל באמצעות הומור מתוחכם שיוצרים גרייזר, לוי ואנג'ל. הסצינה בסופרמרקט קטן היא רגע בולט במיוחד וממחישה כמה שהאזאם כייפי – מנקודת עיניו של הגיבור. איפה שהסרט "שהאזאם" נאבק עלילתית הוא בחלק מהרגעים הדרמטיים יותר, בעיקר סיפורו של בילי – על איך הוא הפך לחלק ממערכת האומנה וחיפושיו אחר אמו. ברור שצריך לספר זאת כדי להעמיק את אופיו של הגיבור, אבל נראה כי סצינות מסוימות נבנו כדי להעביר את הסיפור הרגשי קדימה מאשר לספק פאתוס אמיתי. יחד עם זאת, דמותו של בילי מעניינת מספיק שתעבור מסע רגיל למדי בדרכה להיות לגיבור-על.

כמו סיפורי בריאה על גיבורי-על רבים, גם, "שהאזאם" מתאמץ לפתח את הנבל בסרט כדי שיהיה מתמודד ראוי ומשכנע לבילי בטסון. "שהאזאם" מעניק לד"ר תדיאוס סיוואנה (מארק סטרונג) סיפור רקע משלו במאמץ ליצור לו אופי מעניין, אבל הסרט לא ממש משכנע מבחינה זו. למרות ש-"שהאזאם" חושף את המניעים של סיוואנה להיות נבל, הוא עדיין חד ממדי. למעשה, דמותו כנבל הכי משכנעת דווקא ברגעים הומוריסטיים מול בילי / שהאזאם, כאשר הסרט מנסה להצחיק. הביצועים המלודרמטיים של סטרונג, המנוגדים לנימת ההומור והקלילות יותר של בילי, מייצרים כמה מהרגעים המרגשים של הסרט.

מאחר ש-"שהאזאם" מתמקד רוב הזמן בבילי ובפרדי, ובמידה פחותה בסיוואנה, לסרט אין ממש זמן (במשך 132 דקותיו) לפתח את הדמויות של משפחת ואסקז. דרלה (פיית' הרמן) גונבת את הסצינה כילדה הצעירה והפטפטנית ביותר במשפחת האמנים, ושאר הילדים – מרי (גרייס פולטון), יוג'ין (איאן צ'ן) ופדרו (ג'ובאן ארמנד) – מקבלים רגעים קצרים מדי על המסך. למרות שהם חיוניים מספיק לסיפור הבריאה של בילי כגיבור-על, הסרט לא מבלה מספיק זמן איתם. עם זאת, הם תורמים לנושא הכללי של המשפחה, ומאחר שסרט זה הוא רק סיפור ראשוני, יש פה פוטנציאל רב להתפתח עוד המשך והמשך.

בסופו של דבר, "שהאזאם" הוא סוג אחר של סרט DC מהסרטים שיצאו בשנים האחרונות, אבל זה נובע מהעובדה שסנדברג וגיידן בנו את הסרט מנקודת מבט של הגיבור. מכיוון של-"שהאזאם" יש סיפור בריאה קצת מטופש, זה גם הגיוני שהסרט יותר קליל, הומוריסטי וילדותי. אמנם יש מספר רגעים אפלים, קודרים ודרמה, אולם הם נראים אמינים בסרט, אם כי לא תמיד מוצדקים או מאזנים האחד את האחר. יוצרי הסרט הוסיפו טוויסט על ידי שילוב רמיזות לסרטים נוספים, כמו "ביג" ואפילו "דדפול", כדי ליצור חוויה מהנה, גם אם לפעמים זה מרגיש יותר כמו אסופת מחוות לסרטים אחרים. ובכל זאת, אוהדי DC וסרטי גיבורי-על ייהנו ללא ספק, וכדאי לבדוק את "שהאזאם" – שעתיים ורבע של כיף בקולנוע.

שהאזאם

___
שהאזאם | !Shazam
בימוי: דיוויד פ. סנדברג
תסריט: הנרי גיידן
שחקנים: אשר אנג'ל, דג'ימון הונסו, זכריה לוי
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 04.04.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 132 דקות

אנחנו

נשלח 21 במרץ 2019, 5:27 על ידי Movie Shy   [ עודכן 21 במרץ 2019, 5:27 ]

"אנחנו": השתקפות של סרט אימה

ביקורת סרט – "אנחנו" מצליח להיות משעשע, מטורף, מבחיל, מותח ומרגש בבת אחת, ומסמן צעד נוסף בהתפתחות האמנותית של הבמאי ג'ורדן פיל / שי שגב

ג'ורדן פיל תפס הרבה צופים לא מוכנים עם סרט הבכורה שלו שיצא לאקרנים בשנת 2017: "תברח". מותחן האימה שזכה לשבחים הפך ללהיט ענק, היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ובסוף פיל גרף את הפרס לתסריט הכי טוב. הפעם, הצופים קצת יותר מוכנים לסרטו השני של פיל, "אנחנו", בידיעה שהתסריטאי-במאי הוא מומחה לאימה ויש לו גם מסר ברור מאחורי יצירותיו (הפעם אמנם אינו מתייחס לגזענות באמריקה). ובכל זאת, אפילו מעריציו הגדולים עלולים להיבהל מהתערובת המעוותת של רעיונות שפיל אסף לסרטו השני. "אנחנו" מצליח להיות משעשע, מטורף, מבחיל, מותח ומרגש בבת אחת, ומסמן צעד נוסף בהתפתחות האמנותית של פיל.


"אנחנו": לופיטה ניונגו בתפקיד כפול

כבר מתחילת הסרט, "אנחנו" ממחיש כיצד פיל השתפר כבמאי מסרטו הקודם. עריכת הסאונד בפרולוג מפורטת ומדויקת, כמו זוויות המצלמה הייחודיות שפיל והצלם שלו, מייק גילאקיס ("ספליט") משתמשים כדי להראות משהו תמים כמו לונה פארק על טיילת, כמאיים ומסוכן על המסך הקולנועי. הסצנות המוקדמות מראות כמה פיל השתפר בשימוש בקטעי שקט ובחוסר מוזיקה כדי ליצור מתח, או לסירוגין במוזיקה שמוציאה את הצופה משלוותו, כפי שכתב המלחין ששימש גם בסרטו הקודם, מייקל אבלס. פיל גם לא עוצר כאשר עלילת הסרט הופכת לסרט פעולה ומצליח לרגש ולהלהיב את הצופים, תוך שימוש במוטיבים חזותיים בשליש הראשון (השתקפויות, מראות, כפילים וכדומה).

התסריט של פיל בסרט "אנחנו" נבנה בקפידה, בדיוק כמו בתסריט של "תברח", ומוצא דרך מקורית לארוג הומור לאורך הסיפור, בדרך המתאימה לאופי העלילה המפחידה. ההומור מוסיף נופך, כיוון שכל השחקנים נהדרים ודמויותיהן מרגישות מאוד עגולות, הן לפני והן אחרי שהכפילים שלהן מגיעים. דמותה של לופיטה ניונגו ("הפנתר השחור") בולטת במיוחד בתפקיד הכפול של אדלייד והדופלגנגר שלה, ומאפשרת לזוכת האוסקר לקחת למקסימום את יכולת המשחק שלה בדרכים מפתיעות ומרתקות. מצד אחד, היא מסוגלת ליצור אהדה אמיתית לשתי הדמויות ולתת לכל אחת אישיות מובחנת, למרות שברור שהן השתקפויות קודרות האחת של האחרת. וינסטון דיוק גם הוא גדול – רב משמעית – בסרט, במיוחד בתפקיד האבא החביב, גייב – רחוק לחלוטין מדמותו כלוחם ומנהיג שבט הווקנדו בסרט "הפנתר השחור".

יסוד אחד בסרט "אנחנו", שעשוי לגרום למחלוקת בקרב הצופים, הוא המטאפורה המרכזית של הסרט – או ליתר דיוק, אם יש לו בכלל. פיל, בצעד נוסף שמאותת על התבגרותו המתמשכת כמספר סיפורים, מקשר את הכל יחד לקראת סיום הסרט, באופן שמבהיר שיש משל עמוק יותר מאחורי הנרטיב הכללי, אבל מותיר מקום לקהל לפרש זאת כרצונו. בהחלט יש דרכים שונות אבל תקפות להבין את הסרט "אנחנו", בהתבסס על נושאי הסרט: טראומה, יוקרה, זהויות חברתיות שבורות, וכמובן, מה זה 'העצמי האחר' של כל אחד מאיתנו. בהקשר זה, הסרט עובד כצאצא רוחני של הסדרה "אזור הדמדומים" המקורית (ראוי לציין, כי פיל מחייה את סדרת הטלוויזיה בחודש אפריל 2019) ומדלג מעל הכפית שמאכילה את מסריו לקהל, במאמץ לעודד אותו לשקול את החושך המבעבע מתחת לאדמת אמריקה (במשחק מילים באנגלית, שם הסרט "אנחנו" בלועזית הוא "US", או יותר נכון ארצות הברית).

בעוד שפיל יכול היה לנוח בקלות על זרי הדפנה ולנסות לשחזר את ההצלחה שלו מהסרט הקודם, הוא בחר במקום זאת לאתגר את עצמו כיוצר סרטים מקצועי ולהתמודד עם משל אימה מעורר מחשבה, שמרובד אף יותר מסרטו הקודם. חובבי קולנוע בוודאי יתענגו מהתחכום בתסריט ובמשל המסתתר, וכנראה ימשיכו לחפש סמליות, הרבה אחרי שכותרות הסרט סיימו לעלות. עבור שאר באי בית הקולנוע, "אנחנו" רוצה לבדר ולגרום לצופים לצעוק, להיבהל, לפחד ולצחוק (הכל באותה סצינה), וכמובן להותיר אותו עם פרשנות חברתית מקורית. בשורה אחת: ג'ורדן פיל עשוי להישאר פה עוד הרבה זמן, ולשמחתנו – הוא רק מתניע מנועים.

אנחנו

___
אנחנו | Us
בימוי: ג'ורדן פיל
תסריט: ג'ורדן פיל
שחקנים: לופיטה ניונגו, וינסטון דיוק, אליזבת' מוס
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 21.03.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 121 דקות

משולש הגבולות

נשלח 11 במרץ 2019, 5:48 על ידי Movie Shy   [ עודכן 11 במרץ 2019, 5:48 ]

"משולש הגבולות": בן אפלק ואוסקר אייזק במשבר קרבי

"משולש הגבולות" הוא מותחן פעולה דרמטי, שמחזיק בזכות צוות השחקנים החזק ותסריט מקורי של מארק בול / שי שגב

מותחן הפעולה "משולש הגבולות" החל את חייו כרעיון לסרט בכיכוב טום הנקס ובבימויה של קת'רין ביגלו, אי שם בשנת 2010, אבל השהייה הארוכה שלו במרתפי הפיתוח גרמה לשנות את צוות השחקנים וההפקה. לאחר מכן, הפרויקט נמסר לבמאי ג'יי. סי. צ'נדור ("התמוטטות", "הכל אבוד", "שנה קשוחה מאוד"), אבל זה לקח עוד כמה שנים (וכמה ניסיונות לגייס צוות שחקנים מוביל) כדי שהסרט ירקום עור וגידים. רק עתה, "משולש הגבולות" הושלם וכעת ניתן לצפותו כסרט המקורי והאחרון של נטפליקס. "משולש הגבולות" הוא מותחן פעולה דרמטי, שמחזיק בזכות צוות השחקנים החזק ותסריט מקורי של מארק בול.


"משולש הגבולות": צוות שחקנים מוביל צוות חיילים מוביל

"משולש הגבולות" מצליח לקחת את צוות השחקנים ולהראותם כבני משפחה מאולתרת, שכבר חלקו כברת דרך יחדיו לאורך השנים. באמצעות דיאלוג ואינטראקציות גופניות, יש תחושה אמיתית של היסטוריה משותפת בין החיילים שבסיפור, שהיא חיונית ליצירת קשר חזק עם קהל הצופים. צ'נדור בונה בחוכמה ובאיטיות את המערכה הראשונה (למעשה השנייה), שבה למדים על המצב הנוכחי של כל אחת מהדמויות העיקריות, בטרם דוחפים אותם לתוך הסכנות האורבות בג'ונגל הדרום אמריקני. הגישה שלו כאן מרחיקה לכת ומאפשרת לצופים לרכוש ידע ולהבין את המוטיבציה של הדמויות, ולהעלות כמה שאלות מוסריות מעניינות המדגישות את הנושאים העיקריים של הסרט.

השחקנים בהחלט מביאים קדימה את האופי החברי בין הדמויות, ומשלימים את הכימיה האחד עם האחר. החיסרון היחיד כאן, הוא כי לא כל הדמויות מקבלות זמן מסך באותה מידה; השלישייה של פדרו פסקל ("נרקוס"), צ'רלי האנם ("בני האנרכיה") ו-גארט הדלונד ("פרחים בבוץ") עושים מה שהם יכולים עם הטקסטים שלהם ומותירים רושם קטן בנוכחותם על המסך, אבל ל-בן אפלק ("נעלמת") ול-אוסקר אייזק ("מבצע פינאלה") יש הרבה מרחב פעולה. באופן לא מפתיע, שניהם משמשים בתפקידים הראשיים בסרט "משולש הגבולות", ומביאים פיתולים משכנעים בעלילה וגם יוצרים חמלה, כי הם לא מפחדים להדגיש את הפגמים האישיים של הדמויות שלהם. דמותו של אייזק, בפרט, משמשת ככוח המניע של הסיפור ועוברת את השינוי המשמעותי ביותר, כשאייזק שומר על כריזמה מאופקת ויציבה לאורך הסרט. למרבה הצער, עם כל כך הרבה זמן מסך המוקדש לחיילים העיקריים, שחקני משנה, כמו אדרייה ארג'ונה ("בלש אמיתי") ו-ריינלדו גלגוס ("צלף אמריקאי") בקושי מותירים רושם ומשמשים כמקדמי עלילה בלבד.

צ'נדור גם עושה עבודה טובה בבימוי סצינות מסויימות, אשר מנחילות בלב הצופים תחושה של פחד ואימה. אף על פי שהסרט "משולש הגבולות" ייראה על ידי רבים מן הצופים על מסך הטלוויזיה – או בצער רב על הטלפון החכם (כיוון שיוקרן בארץ רק בנטפליקס), קטעי הפעולה עדיין מעוצבים בצורה שמרגישה קולנועית למדי – ויש לתת את מלוא הקרדיט לצלם רומן וסיאנוב ("בהיר", "יחידת המתאבדים") ומעצב התפאורה גרג ברי ("דדפול"). סצינות אלה צולמו ונערכו בעוצמה של סרט מלחמה, שמתאים לנושא העלילה ולצוות הדמויות. הפשיטה על הבית בסרט בלתי נשכחת, ומזכירה את הסוף של הסרט "כוננות עם שחר" (ולא במקרה, כיוון שגם סרט זה נכתב על ידי בול), במובן שאף אחד לא בטוח בכל עת. עם העובדה שכל השחקנים ותיקי סרטים מסוגת הקרבות והלחימה, הם גם מתמודדים כראוי עם דרישות פיזיות בהופעותיהם, שרק מעמיק את קווי העלילה. פעמים רבות, הצופים יישארו על קצה מושבם.

בסופו של דבר, "משולש הגבולות" בהחלט יכול להיחשב כאחד הסרטים המקוריים הטובים של נטפליקס. כנראה שלא יתמודד שנה הבאה בטקס האוסקר, אבל שווה לבדוק אותו. שנת 2019 החלה כשנה איטית יחסית ביחס לסרטים שחובה לראות בקולנוע, ו-"משולש הגבולות" אמנם לא מציג באקרנים, אך שווה לצפות בו על המסך הכי גדול שניתן. 125 דקות של חוויה מותחת, מסקרנת והכי חשוב – עם מוסר השכל.

משולש הגבולות

___
משולש הגבולות | Triple Frontier
בימוי: ג'יי. סי. צ'נדור
תסריט: מארק בול
שחקנים: בן אפלק, אוסקר אייזק, צרלי האנם
מקור: ארה"ב
שפה: אנגלית
בטלוויזיה בישראל: 13.03.19
הפצה בישראל: נטפליקס
זמן: 125 דקות

קפטן מארוול

נשלח 7 במרץ 2019, 2:01 על ידי Shy K. Segev   [ עודכן 7 במרץ 2019, 2:01 ]

"קפטן מארוול": סיפור בריאה מלא עוצמה

"קפטן מארוול", נהנה מכל קטעי הפעולה וההומור הרגילים שיש בסרטי MCU (עם כמה הפתעות), והרבה רגעים מלאי עוצמה בכיכובה של ברי לארסון / שי שגב

אולפני מארוול פותחים את שנת 2019 עם "קפטן מארוול", הסרט ה-21 ביקום הקולנועי של חברת הקומיקס. מכל סרטי אולפני מארוול, "קפטן מארוול" הוא גם הסרט הראשון ובו גיבורת-על בתפקיד הראשי (אמנם גיבורה נשית בתפקיד משמעותי הייתה הצרעה של אוונג'לין לילי ב-"אנטמן והצרעה" בשנה שעברה, אך היא לא הייתה לבדה), כשעתה ברי לארסון מגלמת את קארול דאנוורס באופן מרשים ומלא אנרגיה. "קפטן מארוול" היא גם הסרט הראשון בתולדות MCU שמבוים בעיקרו על ידי אישה, כשהצוות של אנה בודן ו-ריאן פלק יוצקים למסך את אחד הגיבורות האהובות ביותר בתולדות מארוול. "קפטן מארוול", נהנה מכל קטעי הפעולה וההומור הרגילים שיש בסרטי MCU (עם כמה הפתעות), והרבה רגעים מלאי עוצמה בכיכובה של לארסון.


"
קפטן מארוול": ברי לארסון כגיבורה עם הרבה אנרגיה

"קפטן מארוול" בוים על ידי בודן ופלק מתסריט שכתבו יחד עם ז'נבה רוברטסון-דבורט ("טומב ריידר") מסיפור מאת בודן, פלק, רוברטסון-דבורט, ניקול פרלמן ("שומרי הגלקסיה") ו-מג לפוב ("הקול בראש"). צמד היוצרים הקולנועיים של בודן ופלק צברו את ניסיונם עד כה בדרמות קטנות תקציב, כמו "סיפור מצחיק" ו-"מה שקורה במיסיסיפי", ונראה שקטעי הפעולה מתנהלים קצת באיטיות, ביחס לסצינות הדרמטיות הקולחות. למרות שחלק מקטעי הפעולה מרהיבים – במיוחד אלה בחלל – כמה סצינות נראות אבודות בנוף עכור או כהה, או סובלות מעריכה קופצנית ותקריבים הדוקים מדי. עם הצרות הנוספות האופייניות לסרטים של אולפני מארוול מבחינת ה-CGI שלהם, גם האקשן ב-"קפטן מארוול" אינו מחסיר פעימה.

עם זאת, "קפטן מארוול" מצליח להעניק תחושה של טריות בתוך מצבור של סרטי MCU שנאגרו בשנים האחרונות, לא רק על ידי גיבורה נשית מלאת עוצמה, אלא על ידי יצירת סיפור בריאה מקורי. במקום לספר סיפור ליניארי וכרונולוגי על האירועים המתרחשים – בהם אדם רגיל הופך להיות גיבור, "קפטן מארוול" מציג דמות בעלת כוחות הצוללת לעברה כדי להתקדם. זו ללא ספק דרך לא-מסורתית לספר סיפור בריאה ומסייע למהול את הנוסחה בדיוק בכמות המדויקת, כדי שהסרט יצליח להתבלט בין עשרות סרטי בריאה אחרים. אבל מה שעוד עוזר להבליט את "קפטן מארוול" היא דמותה של דאנוורס עצמה והיחסים שלה עם הדמויות סביבה. סרטי MCU הצליחו ליצור קשרי ידידות רבים בקרב גברים, אבל נאבקו או לא הצליחו לתאר חברות נשית. ב-"קפטן מארוול", היחסים של דאנוורס ומריה רמבו (לשנה לינץ') הופכים ללב הסיפור, וזה נותן לסרט ליבה רגשית נחוצה ויפה.

ככזה, איכות המשחק של לארסון היא המפתח להצלחתו של "קפטן מארוול" ונופך משקלה מכריע באופן יוצא מן הכלל, נועל במדויק את הגיבורה החצופה והמתוחכמת – ובסופו של דבר טובת הלב – שהיא דאנוורס. לארסון נוצצת כאשר היא משחקת מול לינץ', והצמד מעניק הרבה לב וכנות אמיתית לתוך יחסי דמויותיהן. אבל לארסון מצליחה היטב – לא משנה מול מי היא משחקת, בין אם זה המדריך האינטנסיבי והמנטור שלה (ג'וד לאו), שותפה למרדפים – הסוכן ניק פיורי (סמואל ל. ג'קסון), או אולי החייזר טאלוס (בן מנדלסון). מבחינת אולפני מארוול, הם באמת יצרו גיבורה אשר יכולה בקלות רבה לעמוד לצד קפטן אמריקה, איירון מן ו-תור, ויתכן אף לנצח אותם בקרב. למרות שזה לקח עשר שנים ועשרים סרטים, MCU סוף סוף העניקו לאישה את הסולו הראשון בניצוחה, והסרט מדבר כולו – הלכה למעשה – על העצמה נשית.

לפיכך, "קפטן מארוול" הוא סרט חובה לכל אוהדי סרטי גיבורי-על, אבל במיוחד לאלה עם תשוקה לראות סיפור טוב עם אישה בראשו (בדיוק כמו בסרט "וונדר וומן"). הסרט אינו מושלם ונופל לאותן מכשלות שרבים מאותם סרטי MCU נופלים בהם – אבל ההפקה מרשימה בכל קנה מידה ובייחוד הארכיטיפ לסיפור הבריאה. יתר על כן, לפי התכנון, נראה שדאנברס צפויה לקחת חלק גדול יותר ב-MCU העתידי, ואוהדי הסוגה לא ירצו לפספס אף פרט בעלילה, ולפעמים יצטרכו גם לראות את הסרט פעמיים מרוב פרטים וניואנסים. אמנם קטעי הפעולה והאפקטים לא בהכרח מצדיקים מסך IMAX, אבל היכולת הטכנולוגית להצעיר את פנוי של ג'קסון ושחקנים נוספים – מרשימה בכל קנה מידה שאי פעם נראה בקולנוע. אה כן, ואם משהו ראה את הטריילר ושם לב שיש חתול בסרט  – אז כן, הוא גונב את ההצגה….

קפטן מארוול

___
קפטן מארוול | Captain Marvel
בימוי: אנה בודן, ריאן פלק
תסריט: אנה בודן, ריאן פלק, ז'נבה רוברסטון-דבורט
שחקנים: ברי לארסון, ג'וד לאו, סמואל ל. ג'קסון
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 06.03.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 124 דקות

המין החזק

נשלח 6 במרץ 2019, 5:45 על ידי Movie Shy   [ עודכן 6 במרץ 2019, 5:45 ]

"המין החזק": סרט נוסחתי, עדין וחינוכי

"המין החזק" משכנע יותר כשיעור היסטוריה מאשר סרט, אבל עושה דרמטיזציה חשובה לחוויות של רות ביידר גינסבורג באותה תקופה / שי שגב


"המין החזק" הוא דרמה ביוגרפית על חייה ותקופתה של עורכת הדין פורצת הדרך – שהפכה לשופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, רות ביידר גינסבורג. זהו גם הסרט השני על אייקון התרבות של ארצות הברית שפורסם השנה, בעקבות הסרט התיעודי של ג'ולי כהן ו-בטסי ווסט, "RBG", שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב של השנה. זה רק הולם, כי שני הסרטים משתתפים בחגיגות יום השנה ה-25, מאז שמונתה גינסבורג לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון בארצות הברית (לאחר קריירה משפטית ארוכה ומכובדת מלכתחילה). ובעוד הסרט הסמי-ביוגרפי של גינסבורג על המסך הגדול הרבה פחות מהפכני מאשר הדמות עצמה, הוא עדיין תוספת משמעותית לסרטי הדרמה המרגשים של השנה. "המין החזק" משכנע יותר כשיעור היסטוריה מאשר סרט, אבל עושה דרמטיזציה חשובה לחוויות של גינסבורג באותה תקופה.


"המין החזק": הדרך למעלה של רות ביידר גינסבורג

"המין החזק" מזכיר מאוד את הסרט "מרשל", שיצא לאקרנים בארצות הברית בשנה שעברה (בצער רב, לא הוקרן בישראל), במובן ששני הסרטים מדגישים תביעה משפטית מוקדמת בקריירה של עורכי דין מציאותיים (אשר בסופו של דבר מונו להיות שופטי בית המשפט העליון). "המין החזק", שנכתב על ידי אחיינה של גינסבורג, דניאל סטיפלמן, הוא הקונבנציונאלי יותר בין הסרטים, במובן זה שהוא נראה כמלודרמה מייגעת של בית משפט, ובניגוד ל-"מרשל", נמנע מלהוסיף אלמנטים של ז'אנרים קולנועיים נוספים. עם זאת, ביוגרפיית ההשראה הנוסחתית בסגנון הוליווד נותרת יעילה, כך ש-"המין החזק" מצד אחד צפוי, ומצד אחר נותן את הטון מבחינת אווירה. אפילו ברגעי הקיטש, מרבית קהל הצופים ינסה לעודד ולהזדהות עם גינסבורג, מאשר יגלגל עיניים מפאת איכות הדיאלוגים.

פליסיטי ג'ונס היא החוליה המרכזית מדוע "המין החזק" עובד, למרות העלילה השגרתית. המועמדת לאוסקר מביעה את גינסבורג בתחושה משכנעת של גמישות (גם מול אינספור דמויות גבריות שוביניסטיות), ועם זאת היא מחדדת את תפקידה כדי לחקור את חסרונותיה של גינסבורג כאדם. ארמי האמר ו-ג'סטין ת'רו מגלמים דמויות תלת-ממדיות, כשני גברים שנמצאים בסופו של יום בצד של רות ותומכים בה – אולם מאתגרים אותה בדרכים שונות. סם ווטרסטון עושה עבודה משעשעת מאוד בהפיכתו את מר גריסוורלד לשונא נשים, למרות שדיקן הרווארד יכול בקלות להצטייר כקריקטורה מאשר דמות אותנטית. כנ"ל לגבי קתי בייטס, בתפקיד משנה כ-דורות'י קניון, פעילה פמיניסטית ועורכת דין בוטה, אולם ראינו אותה בעבר בתפקידים הרבה יותר מרגשים.

מאחורי המצלמה, הבמאית מימי לדר עושה עבודה מכובדת כדי לשמור על קצב הסרט לאורך 120 דקותיו, למרות ש-"המין החזק" מורכב בעיקר מסצנות שבהן הדמויות מטיחות עגה משפטית כבדה או דנות זה בזה (הן בתוך ומחוץ לאולם המשפט). הסרט גם ראוי לשבח מנקודת מבט טכנית, בזכות הצילומים הנאים והקומפוזיציה שיצרה לדר עם הצלם מייקל גריידי (השניים שיתפו פעולה בסדרה "הנותרים" של HBO), כמו גם התלבושות העדינות והתפאורה של אמצע המאה ה-20, כפי שעוצבו על ידי אייזיס מזנדן ("הסקס של מאסטרס"). אמנם, בדיוק כמו בתסריט, "המין החזק" חסכוני בכל הקשור לצילומי תגובה של הקהל השומע חלק מן הטקסטים, אולם ללדר יש יד טובה בבניית מלודרמה, ויודעת ליצור אווירה הולמת מבחינה טכנית.

בסך הכל, "המין החזק" רחוק מלהיות ביוגרפיה / סרט זיכרונות פורץ דרך, אבל עוסק בנושא חשוב ביותר ומציע כמה תובנות אודות החיים והתקופה – כפי שחוותה אותן גינסבורג בטרם הפכה לסמל שהיא היום. זה אינו סרט שחובה לראות על המסך הגדול, וכפי שראינו – גם דילג על עונת הפרסים, אבל הוא כן מצטייר כדרמה היסטורית חשובה ומלמדת. מי יודע, אולי צופה בסרט יקבל / תקבל השראה וירצו להיות נשיאי בית המשפט העליון בישראל.

המין החזק

___
המין החזק | On the Basis of Sex
בימוי: מימי לדר
תסריט: דניאל סטיפלמן
שחקנים: פליסיטי ג'ונס, ארמי האמר, גסטין ת'רו
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 07.03.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 120 דקות

1-10 of 91