נוכלות בלי חשבון"

נשלח 12 בספט׳ 2019, 11:13 על ידי Movie Shy   [ עודכן 12 בספט׳ 2019, 11:13 ]

"נוכלות בלי חשבון": ג’ניפר לופז עובדת על כולם

ביקורת סרט: “נוכלות בלי חשבון” מספק בידור סקסי, מעט ארוך ובעיקר מעצים את נקודת המבט הנשית על תעשיית המין / שי שגב

הוליווד יצרה שפע של סרטים המתבססים על סיפורים אמיתיים, שאף הצליחו להיכנס לרשימת המועמדויות לפרסים חשובים באותה השנה, ותעשיית הקולנוע אף בחנה את עובדי המין בסרטים בדיוניים ותיעודים כאחד; לעיתים רחוקות – אם בכלל – התפתלו שני סוגים של סרטים אלו לעלילה אחת.


"נוכלות עם סגנון": ג'ניפר לופז תככב בעונת הפרסים

אבל זה בדיוק מה שהסרט “נוכלות בלי חשבון” של לורן סקפריה מנסה לעשות, למהול דרמה מקורית על החיים האמיתיים עם תיאור מיתולוגי של חשפניות-רקדניות, שניסו להרוויח את לחמן – גם אם זה בדרכים פתלתלות. “נוכלות בלי חשבון” לוקח את הכתבה בסגנון רובין הוד ‘The Hustlers at Scores’, שכתבה ג’סיקה פרסלר ופורסם בניו יורק מגזין בשנת 2015, והופך את הנשים האמיתיות לבדיה משעשעת בסרטה של סקפריה. בזכות דרמת אופי עשירה ומשחק מרתק של כוכבות הוליוודיות, בעיקר ג’ניפר לופז, “נוכלות בלי חשבון” מספק בידור סקסי, מעט ארוך ובעיקר מעצים את נקודת המבט הנשית על תעשיית המין.

סקפריה (“דרושה חברה לסוף העולם“) כתבה וביימה את “נוכלות בלי חשבון“, והיא מצטיינת בהמחשת סיפור על עובדות מין, שלעולם לא מתנגדות לגברים שמולן, או מתבזות אפילו פעם אחת. בהחלט, יש הרבה עירום נשי ומצבים מיניים, אך הנשים אינן מוצבות כמשהו שיש לראות כאובייקט – העירום שלהן ואיך שהן מביאות את המיניות שלהן הוא פשוט חלק מתפקידן. וההבחנה בין אובייקט לאדם, במיוחד בסיפור על חשפניות, הוא המפתח להצלחתו של “נוכלות בלי חשבון“. בידיו של תסריטאי-במאי אחר, “נוכלות בלי חשבון” יכול היה בקלות להיות סרט עם תובנה מועטה ביחס למה שגורם לדמויות הללו לפעול. אבל התסריט של סקפריה ממוקד יותר בנשים הרב-גוניות שיצרו הונאה בסגנון רובין הוד זו, והסיפור הזה כולל ידידות נשית אפלטונית באותה מידה כמו מין. התסריט של סקפריה שנון, משחק שכמעט לא רואים בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי, והבימוי שלה הופך לסרט עם רעיון מרתק, מעט ארוך, אך בהחלט ראוי לצפייה.

חשובים לא פחות מתרומתה של סקפריה ל-“נוכלות בלי חשבון” הו הכוכבות לופז ו-קונסטנס וו, שהופעותיהן המסנוורות מחיות את דמויותיהן של הנשים המסובכות. החברות שלהן, וכל הרגשות המבולגנים שמגיעים עימן עקב פעולתן, מהווים את הגרעין הרגשי של “נוכלות בלי חשבון“. עם שחקניות מוכשרות כמו לופז ו-וו במרכז, ידידותן בסרט משכנעת באופן שובה לב, ומעניקה מהות אמיתית לסרט. לופז מצדה מנצלת כל רגע מהופעתה הסקסית, ובוודאי נראה אותה בעונת הפרסים הקרובה, ואילו וו חזקה באותה המידה – אך שמה פחות מוכר בהוליווד. בנוסף, בסרט צוות שחקניות משנה מוכשרות לא פחות, כולל קארדי בילילי ריינהארט, קיקי פאלמר ועוד – ויש הרבה רגעים שבהן הכוכבות הנשיות הנוספות מאירות את המסך. אבל “נוכלות בלי חשבון” הוא סרטן של לופז ו-וו, מלאות אנרגיה, ועוצמת הסרט פועלת בזכותן.

כמו במקרה של עיבודים רבים לסיפורים אמיתיים, ישנם מספר רגעים בהם העלילה איטית ונמרחת, כאשר התסריט של סקפריה נאבק לשמור על תנופת הסיפור. עם זאת, ברוב המקרים, התסריט מצליח להתגבר על רגעי המעידה הקצרים האלה על ידי דפדוף במהירות דרך אירועים מרכזיים נוספים. בסופו של דבר, הכל משרת את הסיפור העיקרי והדמויות של “נוכלות בלי חשבון“, ומתכנס יחד לסרט מעוצב ויזואלית בצורה מצוינת. הסרט מספק זוהר אסקפיסטי אל מול נקמה בסיפור מרגש (ואולי מוצדק לטעמם של חלק מהצופים), תוך שהוא מציע חוויה שובת לב יותר ככל שהסרט צולל לעומק דמויותיו, במיוחד החברות בין הדמויות הראשיות.

כיוון שכך, “נוכלות בלי חשבון” היא חווית קולנוע סבירה ויתכן ששווה לבדוק אותה. למרות שייתכן שהסרט הוא לא דרמה טיפוסית אמיתית, אין ספק שלוקחים כמה חירויות לשם הבידור, וסביר כי נראה אותו מוזכר בעונת פרסים – לא רק עבור עבודתו של סקפריה על התסריט וכבמאית, אלא גם על הביצוע יוצא הדופן של לופז.

נוכלות עם סגנון

___
נוכלות עם סגנון | Husters
בימוי: לורן סקפריה
תסריט: לורן סקפריה
שחקנים: ג'ניפר לופז, קונסטנס וו, לילי ריינהארט
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 12.09.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 110 דקות

פרזיטים

נשלח 29 באוג׳ 2019, 7:17 על ידי Movie Shy   [ עודכן 29 באוג׳ 2019, 7:18 ]

"פרזיטים": סאטירה מותחת, משעשעת ובעיקר ייחודית

ביקורת סרט: הבמאי הקוריאני הענק בונג ג'ון-הו שב עם סאטירה מותחת ומרגשת הדואגת לשתי משפחות בקצוות מנוגדים של הספקטרום החברתי / שי שגב

כדי להעניק מידה מסוימת לייחודיות של הסרט "פרזיטים", הקהל בהקרנת העיתונאים בפסטיבל קאן פרץ במחיאות כפיים – לא רק כשכותרות הסיום החלו לעלות, אלא פעמיים במהלך הסרט. בלי סוגה מוגדרת, או יותר נכון – עם כל הסוגות האפשריות ממוזגות יחדיו, סרטו של הבמאי הקוריאני בונג ג'ון-הו לפעמים מותח, ולרוב מאוד מרגש. הוא נע בין קומדיה אפלה, לאימה ועד פארסה בקלות רבה, עד כדי כך שהגבולות לא ניתנים להבחנה. קשה להגדיר את הז'אנר או אפילו את הסרט, בטח שלא עבור קולנוען עם שליטה אמנותית שלו כה מדויקת כמו של בונג.


"פרזיטים": חווייה משעשעת מסוג אחר

לאחר זוג סרטים, שרובם בשפה האנגלית, בונג חוזר לדרום קוריאה ומהמם ומחלק את קהל הצופים והמעריצים. העלילה עוסקת במצב הכלכלי הרעוע השולט במשפחה אחת שעושה קצת כסף מקיפול קופסאות פיצה למסעדה. אולם הסאטירה החברתית הנושכת מתחילה להיווצר כאשר הבן, קי-וו (צ'וי וו-סיק), משיג עבודה כמורה לשיעורים פרטיים עבור משפחת פארק העשירה. ההיררכיה קיימת בסיפור: המאבק של מעמד הפועלים החי מתחת לקרקע אל מול העשירים השוכנים גבוה בהרי סיאול.

כל התצפיות החברתיות נמחקות במהירות על ידי שורות מחץ, ומונעות את גרירת הסיפור לרצינות עצמית. זהו סרט מצחיק עד מאוד – אשר גם כולל תכנית משעשעת עם אפרסקים. הבמאי ביקש לא ליצור ספוילר לסרט – אולם כל סצינה ואפילו כל שוט הוא הפתעה מרגשת. "פרזיטים" דומה במידת מה לסרט "המשפחה שלי", אך המתיקות והאמפתיה של הבמאי הירוקאזו קורה אדה לא נמצאים בסרט זה. במקום זאת, יש מסר כי הקפיטליזם משתרש ומשחית גם את בעלי ההון וגם את העניים.

באמצעות צילומים מרהיבים, "פרזיטים" משתמש בלוח הצבעים הייחודי של קונג-פי הונג, ומציע הרבה תענוגות מרושעים, תוך שהוא מספק חוויה קולנועית מטורפת להפליא. זוהי סרט יצירתי וחזק – ללא ספק אחד הסרטים הטובים של השנה. והכי חשוב, זה מעיד שבונג יודע לבדר קהל של צופי קולנוע, לא משנה ארץ הולדתם, טוב יותר מכל אחד אחר.

"פרזיטים" זוכה דקל הזהב 2019 – הפרס החשוב ביותר בפסטיבל קאן.

פרזיטים

___
פרזיטים | Parasite
בימוי: בונג-ג'ון הו
תסריט: בונג ג'ון-הו, ג'ין וון-האן
שחקנים: סונג קאנג-הו, לי סון-קיון, צ'וי וו-סיק
מקור: דרום קוריאה
שפה: קוריאנית
באקרנים בישראל: 15.08.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 132 דקות

היו זמנים בהוליווד

נשלח 28 באוג׳ 2019, 3:14 על ידי Movie Shy   [ עודכן 28 באוג׳ 2019, 3:14 ]

"היו זמנים בהוליווד": טרנטינו מביא את הצופים לשנות השישים

ביקורת סרט: באמצעות שחקנים נהדרים ועיצוב ויזואלי משובח, קוונטין טרנטינו מביא מבט ייחודי ומשעשע על הוליווד של שנות השישים, בהנחה שיש לכם זמן וסבלנות לאורך 165 דקות / שי שגב

מאז עשה את הופעת הבכורה שלו עם "כלבי אשמורת בשנת 1992, קוונטין טרנטינו נחשב לאחד הבמאים הייחודיים והמרתקים בדורנו. בשילוב בין הרגישויות המובהקות לבין האהבה הטהורה שלו לקולנוע – שלעתים חסרת מעצורים, טרנטינו תמיד מוצא דרך לבדר את הקהל שלו, ללא קשר עם איזו סוגה הוא מתמודד. לאחר תשעה סרטים לאורך הקריירה שלו, טרנטינו יוצר מחווה אוהבת לעידן שנעלם בסרט “היו זמנים בהוליווד“, סרט תקופתי המביא את הצופים חזרה לקליפורניה של שנות השישים. באמצעות שחקנים נהדרים ועיצוב ויזואלי משובח, טרנטינו מביא מבט ייחודי ומשעשע על הוליווד, בהנחה שיש לכם זמן וסבלנות לאורך 165 דקות.


"היו זמנים בהוליווד": שחקנים משובחים

מה שמבדל את “היו זמנים בהוליווד” מיצירתיו האחרונות של טרנטינו, כמו “ג’אנגו ללא מעצורים“, הוא היעדר קו זמן רציף שזורע את הסיפור קדימה. במקום להיות מונע עלילתית עם נרטיב מסורתי, “היו זמנים בהוליווד” פועל כמו תמונת מצב בתקופת זמן ספציפית, ולוקח את הצופים לנסיעה זו, תוך שהם עוקבים אחר הדמויות השונות, כמו כוכב הטלוויזיה הדועך, ריק דלטון (לאונרדו דיקפריו), ואיש הפעלולים הנאמן לו, קליף בות’ (בראד פיט), במהלך חיי היומיום שלהם. במשך מרבית הסרט, “היו זמנים בהוליווד” די מאופק ביחס לסרטיו של טרנטינו, ובמכוון לוקח את הזמן כדי לבסס את הדמויות וסביבתם בדרכים שמושכות את הצופה לאט לאט לעולמם. אמנם, עדיין יש המון סימנים מאפיינים מפורסמים שהותיר טרנטינו לאורך התסריט, אך “היו זמנים בהוליווד” גם מביא שינוי קצב מרענן לבמאי. יש זמנים שבהם הצופים מרגישים את אורכו של הסרט בגלל הגישה האיטית של טרנטינו, אך הוא עדיין עובד באופן יעיל ומתגמל.

אחת הסיבות העיקריות לכך ש-“היו זמנים בהוליווד” כל כך אפקטיבי הוא בגלל שהדמויות כייפיות לצפייה. ריק וקליף הם הליבה הרגשית של הסרט, כאשר דיקפריו ופיט מציגים מתיקות מובנית במערכת היחסים של דמויותיהם – הם מרגישים כמו שני חברים וותיקים שעברו הרבה מאוד יחד. באופן לא מפתיע, שני השחקנים (שעבדו בעבר עם טרנטינו) נמצאים גם בשיא הקריירה שלהם כאן, בין אם הם סוחבים על כתפיהם שורות מחץ מבדרות או משלימים זה את זה בזוגיות זכרית נהדרת. בעוד ריק חסר ביטחון רגשי, דיקפריו מקבל הזדמנות להפגין צד אחר ביכולת המשחק שלו באופן הומוריסטי ושובה לב. פיט מתאים לתפקיד של קליף כמו כפפה, ומתעל נכון את הצדדים השטותיים כמו גם הנינוחים באישיותו של איש הפעלולים, תלוי במה שהסצנה דורשת. השניים תמיד מבדרים על המסך ויוצרים זוג נהדר.

היו זמנים בהוליווד” עלה לכותרות כאשר לוהקו חלק מן הכוכבים הנוצצים ביותר בסרט של טרנטינו עד כה, אך לרוב תפקידים אלו קטנים בהשוואה לפיט ודיקפריו. אפשר למנות את אל פאצ’ינוקורט ראסלמייק מודקוטה פנינג ו-לוק פרי (בין רבים אחרים) אשר נמצאים בסרט לסצינה או שתיים, אך עדיין מצליחים להפיק את המרב מזמן המסך המינימלי שלהם. החלק התומך המהותי ביותר הוא זה של שרון טייט (מרגו רובי), שגרה בשכנות לריק עם בעלה, רומן פולנסקי. יש להודות, שזה כמעט לא התפקיד הבשרי ביותר של רובי בקריירה הצעירה שלה, אבל גם היא ממקסמת את מה שקיבלה לעבוד איתו ומוצאת דרכים להתאים עצמה לקהל. אף על פי שהסיפור של טייט מנותק ברובו ממה שקורה בחייהם של ריק וקליף (עד סוף הסרט), הקטעים מחייה עדיין מעניינים ולא גוררים את הסרט מטה.

נכס אדיר נוסף שעומד לרשותו של טרנטינו בסרט “היו זמנים בהוליווד” הוא הצוות האדיר שעבד במרץ לשחזר את לוס אנג’לס של שנות השישים בפרטים מורכבים. בין אם זו עיר המלאכים עצמה ובין אם מכשירי הטלוויזיה המיושנים, הסרט מצליח מאוד במשימתו להעביר את הצופים אחורה בזמן. מעצבת התפאורה ברברה לינג, מעצבת התלבושות אריאן פיליפס והצלם רוברט ריצ’רדסון (בין אינספור אחרים) ראויים לכל הקרדיט על תרומתם, שכן הם עבדו יחד כדי ליצור משהו מפתה להפליא, שתופס את הצופה ולעולם לא מרפה עד שכותרות הסיום עולות. ובאופן לא מפתיע, בחירות הפסקול של טרנטינו עוזרות להגדיר את מצב הרוח לסצינות בדרכים שרק הוא יכול להמציא.

בסופו של דבר, “היו זמנים בהוליווד” הוא חיה שונה ממה שהתרגלנו מטרנטינו, אך במידה רבה תוצר החזון הייחודי שלו. נחמד לראות את הבמאי מפצח את הכלים האופייניים לו ושהפכו לסימן היכר לאורך הקריירה שלו, המופיעים בסרט רק בזמנים ספציפיים כדי להגביר את השפעתם. מבחינות מסוימות, “היו זמנים בהוליווד” אינו נגיש לכלל הקהלים, כמו שקרה עם “ממזרים חסרי כבוד” או “ג’אנגו ללא מעצורים“, אך עדיין שווה לצפות בו על המסך הגדול. לחובבי קולנוע הרוצים לשנות את קצב סרטי הקיץ החמים ושוברי הקופות הצפויים, “היו זמנים בהוליווד” יעשה בדיוק מה שאתם צריכים.

היו זמנים בהוליווד

___
היו זמנים בהוליווד | Once Upon A Time in Hollywood
בימוי: קוונטין טרנטינו
תסריט: קוונטין טרנטינו
שחקנים: לאונרדו דיקרפיו, בראד פיט, מרגו רובי
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 15.08.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 165 דקות

אנגרי בירדס – הסרט 2

נשלח 8 באוג׳ 2019, 5:20 על ידי Movie Shy   [ עודכן 8 באוג׳ 2019, 5:20 ]

"אנגרי בירדס – הסרט 2": בידור ושעשועים, לקטנים ולגדולים

ביקורת סרט: "אנגרי בירדס – הסרט 2" הוא שיפור משמעותי מקודמו בסדרה, עם תוספת של הומור משובח, אנימציה חדה ומוזיקה מבדרת / שי שגב

בניסיון ליצור סרטי המשך, המפיקים במחלקת ההנפשה של אולפני סוני החליטו ליצור המשכון לסרט החלש "אנגרי בירדס – הסרט", שיצא לבתי הקולנוע בשנת 2006. בהתבסס על היישומון הפופולרי והנמכר ביותר, הסרט העוקב נקרא בהתאם "אנגרי בירדס – הסרט 2" – ולוהק במדובבים מרעננים ובתסריט אנרגטי ומצחיק מתמיד.


"אנגרי בירדס - הסרט 2": משעשע ומצחיק לקטנים ולגדולים

כבמאי המוכר בזכות עבודותיו על המסך הקטן, וזהו הביכורים שלו – ת'ורופ ואן אורמן משתלט בביטחון רב על הקצב, הצבעוניות החדה והאנרגיה הקומית המטורפת של יקום 'אנגרי בירדס'. אף על פי שאין בסרט "אנגרי בירדס – הסרט 2" קשר העמוק בין הדמויות, כמו בסרטי "צעצוע של סיפור" למשל, ההנפשה המסוגננת ללא ספק מבדרת ותסיח את דעת הקטנים והמבוגרים למשך 90 דקות.

בעוד שעלילת "אנגרי בירדס – הסרט" הראשון הייתה הומאז' ליישומון, עם כוריאוגרפיה וקרבות בליסטיים בקרב על אי הציפורים, בהובלתו של הציפור רד (ג'ייסון סודייקיס בלועזית ו-יפתח אופיר בעברית) והנמסיס החזירון הירוק שלו – לאונרד (ביל היידר באנגלית, קובי מאור בעברית). סרט ההמשך, "אנגרי בירדס – הסרט 2", שנפתח במלחמת קונדס בקרדיט ההתחלה – ממשיך כששני האויבים מתגייסים להילחם באויב משותף במאמץ להתנתק מעלילת המשחק, ולמעשה להרחיב את היקף יקום זה. הסרט גם מלהק את מיטב שחקני הוליווד למלאכת הדיבוב – פיטר דינקלג'מאיה רודולףדני מקבריידניקי מינאז' ו-אקוופינה – כדי לשמור על רעננות, כמו גם ליהוק ילדיהם של ניקול מינאז', ויולה דייויס ו-גל גדות בתפקידים מינוריים כגוזלי ציפורים מקסימים (מלי לוי גרשון, גל גדות ו-יעל גולדמן בגרסה בעברית).

באשר לאויב המשותף, התסריטאים הוסיפו אי שלישי לעלילה וארכי-נבל חדשה: זאטה – מטריארכית ראשית ושליטה מלאת אגו באי הנשרים, בקולה המנצח של לזלי ג'ונס (אביב כרמי בעברית). העלילה מתרכזת בכוונתה של זאטה להשתלט על איי הציפורים והחזירים כבית טרופי חדש במקום הטמפרטורות הקפואות שבאי הנשרים. התושבים אפילו לא יכולים להתקלח בלי שקוביות קרח יצאו מהברז, והכלבה של זאטה תקועה בתוך גוש קרח ענק.

כדי ליצור מתח וחרדה, זאטה מתחילה להטיל על האיים הנחשקים שלה כדורי קרח ענקיים, שנורים ממקלע המופעל על הר הגעש, המכריחים את שני המינים האויבים (חזירים וציפורים) לקרוא להפוגה כדי לבצע משימה סמויה באי הנשרים, במטרה לעצור את כלי הנשק החזק ביותר של זאטה. זהו כיוון נכון בסדרת הסרטים, בהתחשב ש-"אנגרי בירדס – הסרט" הראשון היה ממוקד יותר באלימות מטופשת כדי למכור את עצמו. בסרט "אנגרי בירדס – הסרט 2", סגנון ההומור בסוגת ג'יימס בונד דוחף אותו קרוב יותר לרף הגבוה שיצא עד כה מאולפן זה ("גשם של פלאפל" בין השאר).

כמובן, שלאף אחד מהזאטוטים שצופים בסרט לא באמת איכפת מהדבק שמחזיק את העלילה יחד. אבל יש מספיק ב-"אנגרי בירדס – הסרט 2" מבחינת צבעים מהבהבים וסלפסטיק ילדותי (בתוספת בדיחות פיפי וקקי שמבטיחים צחקוקים מאסביים), שישאירו את הקטנים מוקסמים. במקביל, המבוגרים ייהנו מאינספור רמזים נוסטלגיים (כולל קריצות לסרטי "רוקי" ואפילו "הבריחה הגדולה") ופסקול המונעם משירים של בון ג'ובי ו-פורינר (בין השאר), שבוודאי מותיר את הצופים בנימה טובה וטעם משועשע, גם הרבה אחרי כותרות הסיום.

אנגרי בירדס – הסרט 2

___
אנגרי בירדס – הסרט 2 | The Angry Birds Movie 2
בימוי: ת'ורופ ואן-אורמן
תסריט: פיטר אקרמן, אייל פודל, ג'ונת'ן אי. סטיוארט
שחקנים: ג'ייסון סודייקיס, ביל היידר, פיטר דינקלג'
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 08.08.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 96 דקות

פליימוביל: הסרט

נשלח 8 באוג׳ 2019, 4:46 על ידי Movie Shy   [ עודכן 8 באוג׳ 2019, 4:47 ]

"פליימוביל: הסרט": לבני פלסטיק שחוקות

ביקורת סרט: מותג הצעצועים הגרמני יצר הרפתקה מונפשת משלו, אבל התוצאה מאכזבת / שי שגב

עברו חמש שנים מאז שהסרט "סרט לגו" הסתער על בתי הקולנוע והפתיע לטובה. מאז נוצרו שני סרטי-בת וגם סרט המשך ישיר, עם תוצאות פחות מרשימות. עכשיו הגיע הזמן שמותג צעצועים נוסף בעולם לבני הפלסטיק, 'פליימוביל', ייצור הרפתקה על המסך הגדול. בבימויו של לינו דיסלבו (ראש מחלקת ההנפשה בסרט "לשבור את הקרח", בסרט הבכורה שלו כבמאי), הופק סרט שמכוון בעיקר לקהל צעיר מאוד, וללא הומור מספק בכדי לבדר את המבוגרים המלווים.

"פליימוביל: הסרט" האזכורים מוכרים מדי בשביל לרגש

אדם למברט ו-מייגן טריינור מביאים כמה קטעים מוזיקליים מבדרים באופן יחסי, ובעיקר נשכחים, בסגנון הנפשה לייב-אקשן, כשעלילת "פליימוביל: הסרט" פונה לצופים במגוון של ז'אנרים רבים ושונים, כולל מדע בדיוני, מערבון והיסטוריה – עם קרבות ויקינגים אכזריים ותחרויות גלדיאטור רומיות.

על המסך אפשר להבחין בכשרונה של אניה טיילור-ג'וי (מרלה, האחות הגדולה) וצ'ארלי (בגילומו של גבריאל בייטמן), וזאת לצד קולו של דניאל רדקליף (בגרסה באנגלית, ולא המדובבת לעברית) – כמרגל הבריטי המדופלם, רקס דאשר, המחצין את הצד החצוף יותר של ג'יימס בונד. עם זאת, הסרט לא מצליח להעלים את העובדה שהוא נתפס כפרסומת ארוכה למדי למותג הצעצועים. הוא מחמיץ חלק גדול מן החום הרגשי בין הדמויות, כולל צעצועי הפלסטיק ומאבד את הקצב די מוקדם.

מה ש-"פליימוביל: הסרט" חולק במשותף עם הסרט "לגו 2" הוא הקו העלילתי של מערכת יחסים בין אחים. כשמרלה וצ'ארלי מתמודדים עם צער, הם מחדשים את הקשר שלהם על ידי היעלמותם לעולם של פנטזיה, שבו הם הופכים לדמויות פליימוביל. טיילור-ג'וי מענגת כל הזמן בסצינות הלייב-אקשן שלה וגם בזכות קולה, ונראה שהדאגה לאחיה מצטיירת כאמינה. עם זאת, "פליימוביל: הסרט" מנסה לחלוק כבוד למערך של סרטים מפורסמים ולרגש את הדמיון, אולם מטביע עצמו במצב דביק בכך שהוא צפוי, קיטשי וחסר אתגר. האזכורים פשוט מוכרים מדי מכדי לרגש, מכיוון שהיא נמתחים בנוסטלגיה ובנוסחה שחוקה היטב. מבין מבחר סרטי הילדים לקיץ הקרוב, "פליימוביל הסרט" צפוי ופשוט, ונראה כי יש חלופות אחרות ונוספות בבתי הקולנוע.

פליימוביל: הסרט

___
פליימוביל: הסרט | Playmobil: The Movie
בימוי: לינו דיסלבו
תסריט: גרג ארב, ג'ייסון אורמלנד
שחקנים: אניה טיילור-ג'וי, דניאל רדקליף, גבריאל בייטמן
מקור: צרפת
שפה: אנגלית / עברית
באקרנים בישראל: 08.08.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 99 דקות

מהיר ועצבני: הובס ושואו

נשלח 5 באוג׳ 2019, 0:01 על ידי Movie Shy   [ עודכן 5 באוג׳ 2019, 0:01 ]

"מהיר ועצבני: הובס ושואו": רעש וצלצולים

ביקורת סרט: "מהיר ועצבני: הובס ושואו" מצליח חלקית בפיתוח המשך הסדרה, ונראה בעיקר כתרגיל מיתוגי עצמי של ג'ונסון / שי שגב

סרטי "מהיר ועצבני" קיבלו שוק חשמלי שהחייה אותם מחדש כאשר הוסיפו את דוויין ג'ונסון לתמהיל בשנת 2011. במובנים רבים, ג'ונסון הוא השידוך המושלם לסדרה המדשדשת ולצוות הרב-תרבותי שלה. כעת, בעקבות המריבה מאחורי הקלעים המפורסמת תקשורתית בינו ובין וין דיזל בסרט "מהיר ועצבני 8", ג'ונסון והשותף שלו ג'ייסון סטת'אם יצרו קו עלילתי משלהם המכונה "מהיר ועצבני: הובס ושואו" – בסרט, שאם לא יהיה בו דבר אחר, שומר על המסורת היהירה של הסדרה. עם זאת, "מהיר ועצבני: הובס ושואו" מצליח חלקית בפיתוח המשך הסדרה, ונראה בעיקר כתרגיל מיתוגי עצמי של ג'ונסון.


הסרט נכתב על ידי ארכיטקט סדרת "מהיר ועצבני" כריס מורגן ולצדו דרו פירס (אשר למרבה הפלא, יש לו ניסיון קודם בכתיבה על דמויות משופרות בסייבר בזכות עבודתו על "איירון מן 3"). "מהיר ועצבני: הובס ושואו" נופל במאמצי התסריטאים לפתח את הרעיון שלהם לחוויה קולנועית מספקת. הרעיון מנסה לקחת את הנושאים הקודמים מסרטי "מהיר ועצבני" אודות משפחתו של שואו, והסבר מדוע הובס פיתח את המנטליות של זאב בודד, אך בכך הוא מבלבל את הטרנספורמציה המתמשכת של שואו מפושע רע ונקמני לאנטי-גיבור שלא מובן על ידי החברה, ובדרך גם מוציא כל זכר מהתסריט מדומיניק טורטו וצוותו. הסרט מנסה באופן דומה לתת להובס ולשואו צוות משלהם להרפתקאות פוטנציאליות עתידיות, אך דמויות המשנה (שחלקן עושות רק הופעות אורח משעשעות) מקבלות השראה מסגל הסיוע בסדרת "מהיר ועצבני". מאותן סיבות נראה כי יוצרי "מהיר ועצבני: הובס ושואו" פחות מעוניינים להרחיב את היקום הקודם, אלא מנסים לעצב מאותו מחדש – או, בלשון המעטה – לגנוב את הזיכיון לטובתו של ג'ונסון.

אפילו האקשן וקטעי התפאורה, באופן מפתיע, מעט מוגזמים בסרט "מהיר ועצבני: הובס ושואו". הבמאי דייוויד לייץ' ("פצצה אטומית", "דדפול 2") מביא עמו מספר סימני חותם חזותיים המוכרים לו – כולל העדפתו לתאורת ניאון 'דו-מינית' בסצינות הלילה וגוונים מטאליים קרים יותר בשעות היום – והתוצאות בדרך כלל מסוגננות, אך הפעם מעט מוגזמים. סצינות הלחימה הן ערבוב מבולבל – בעוד שמספר קטטות צולמו ונערכו בסגנון "ג'ון וויק", אחרות קצוצות באופן בלתי צפוי או מסתמכים על עבודת מצלמה מטלטלת ומטשטשת בכדי לגרום לדברים להיראות מרגשים יותר ממה שהם. "מהיר ועצבני: הובס ושואו" אפילו יוצא בביקורת מטה-טקסטואלית במיוחד על סרטי גיבורי-העל המודרניים, ובכל זאת נראה צבוע בהתחשב בעובדה שסרטי "מהיר ועצבני" הפכו לסדרת גיבורי-על מתודלקת על CGI בעשר השנים האחרונות (והובס ושואו לא עושים דבר כדי לשנות את המגמה).

זה לא אומר שאין כאן קטעי אקשן מהנים או דמויות חדשות שלא ניתן ליהנות מהן. למעשה, הסצינות בהן הובס מפלס את דרכו חזרה לבית ילדותו בסמואה מגיעות הכי קרוב שאפשר למלודרמה המשפחתית של מיטב סרטי "מהיר ועצבני", ונותנות לג'ונסון הזדמנות לייצג את המורשת האמיתית שלו על המסך הגדול. עם זאת, ככלל, מדובר במוצר גדול מדי של חברת הפקה שמנסה להעניק לאוהדים יותר ממה שהם חושבים שהם רוצים (בין אם זה ג'ונסון שפשוט מגלם את עצמו או שמא סטת'אם שיוצא ילדותי ומטופש). בסופו של דבר, גם אם התווספו לסרט שחקני משנה מוכשרים, כמו אידריס אלבה או ונסה קירבי, הם מסוגלים להפגין רק מעט אנושיות לתפקידיהם הדקיקים מקרטון.

מטרתו העיקרית וכנראה היחידה של "מהיר ועצבני: הובס ושואו" הוא להפוך לשובר הקופות של חודש אוגוסט 2019, וזה אינו מבשר טוב כל כך לרצון של יוניברסל להעלים מספר דמויות מסדרת "מהיר ועצבני", או לסירוגין לתפור אחרות לסדרת סרטים עצמאיים. לג'ונסון יש מותג מובהק בנקודה זו בקריירה זו והוא מיישם אותו בהצלחה לאורך כל סוגי המדיה, אך התוצאה הסופית כאן מראה את מגבלות הגישה שלו, ואם בכלל, ממחישה עד כמה אינטגרלי וין דיזל וצוותו לסדרה. כמובן שאם המעריצים יחליטו שהם לא מעוניינים בעלילת המשנה של הובס ושואו, אחרי הכל, זה לא יפגע בקריירה העתידית של ג'ונסון…

מהיר ועצבני: הובס ושואו

___
מהיר ועצבני: הובס ושואו | Fast & Furious Presents: Hobbs & Shaw
בימוי: דייוויד לייץ'
תסריט: כריס מורגן, דרו פירס
שחקנים: דוויין ג'ונסון, אידריס אלבה, ג'ייסון סטת'אם
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 02.08.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 136 דקות

ההונאה הגדולה

נשלח 27 ביולי 2019, 10:44 על ידי Movie Shy   [ עודכן 27 ביולי 2019, 10:45 ]

"ההונאה הגדולה": מותחן כלכלי במהירות גבוהה

ביקורת סרט: "ההונאה הגדולה" מבטיח תככים וסקרנות חסרת מעצורים לנושא שרבים היו מדגלים עליו, מן הסתם, כיוון שהוא נושא כלכלי ומסובך • יחד עם זאת, זהו סרט צנוע, מופשט ומצולם יפהפה / שי שגב


בסרטים נהדרים ("הרשת החברתית"), ואפילו בסרטים פחות טובים ("האשליה"), ג'סי אייזנברג מצטיין לגלם דמות של גאון עם בעיות חברתיות הנאבק במתחרים רבים. לכן, אין זה מפתיע שאייזנברג עושה עבודה מצויינת כשהוא חוזר לאזור הנוחות שלו במותחן הפיננסי, השאפתני אך לא עקבי או תמיד אחיד ברמתו: "ההונאה הגדולה".


"ההונאה הגדולה": ג'סי אייזנברג בתפקיד מרגש ומלא מרץ

זהו סרט מיוחד ומוזר, שיש בו תחושה של 'מבוסס על סיפור אמיתי' – אך למרות שהמסגרת הבסיסית עוסקת בנושא מסחר במהירות גבוהה, "ההונאה הגדולה" בדיוני לחלוטין.

הסיפור מתחיל באוקטובר 2011 (ציר זמן כה ספציפי, שבהחלט תורם לאווירה כי 'הסיפור האמיתי'). הבחור החולמני, וינסנט (אייזנברג), ובן דודו הגאון – אנטון (אלכסנדר סקארסגרד, ממושקף וקירח – ולמעשה קשה מאוד לזהותו), עובדים עבור חברת סחר המנוהלת על ידי אווה טורז (סלמה הייק) אשר עם רעמת השיער שלה נראית כמו גנרל בכיר בסרט גיבורי על. החברה של אווה מתמחה בסחר יתר במניות ובסחורות. אם הצוות שלה יכול להשיג יתרון קל כמו של אלפית השנייה (הזמן שלוקח לציפור יונק לנפנף בכנפיה פעם אחת בלבד – שם הסרט בלועזית), פירוש הדבר יהיה רווח במאות מיליוני דולר. וינסנט מאמין שהוא הצליח למצוא תוכנית לפיצוח הקוד הזה – והוא משכנע את אנטון להצטרף אליו לפרוש מהחברה כדי שיוכלו לרדוף אחרי החלום בכוחות עצמם.

התסריטאי והבמאי של "ההונאה הגדולה", קים נגוין, פורש בחוכמה את הסיפור כסרט שוד, בעוד וינסנט מתמודד בכל צעד ושעל בתוכנית שלו – בין אם זה אומר לבצע עסקאות עם כ-54 צוותים כדי לקדוח ולחפור לאורך המסלול או לשוחח עם משקיע כדי להביא 15 מיליון דולר נוספים לפרויקט.

יש הרבה מהכל בסרט – מסצנות טבע במלוא הדרם – נחלים צלולים, הרים מלכותיים, עלים המתפרצים בצבעי סתיו – בניגוד למכונות כבדות פולשניות הקורעות את האדמה. שלא לדבר על סצנה בה אנטון משתמש באנלוגיה על חקלאות כדי להסביר את הפרויקט למלצרית, וכשהמלצרית שואלת מה היו מקבלים החקלאים מכל התוכנית הזו, אנטון אומר,'כלום. הם לא רלוונטיים מבחינה מתמטית'.

הצילום של ניקולס בולדוק משחק בין המרחבים שבמערב התיכון של אמריקה עם הנוף המתפתל של כבלי מחשבים; מנהרה תת קרקעית; כבישים דקים העוברים ביערות צפופים הופכים לכבלי הנתונים עליהם אנו מסתמכים כעת לתקשורת. העריכה, מאת ניקולאס צ'אודורג' ו-ארתור טרנובסקי, מלוטשת באופן דומה, עם חיתוכים מהירים וקפיצות זמן המדגישות את קצב ההתקדמות הבלתי פוסק – והעובדה שמדובר במעברים בולטים מן החדש לישן.

בסופו של דבר, הסרט "ההונאה הגדולה" מבטיח תככים וסקרנות חסרת מעצורים לנושא שרבים היו מדגלים עליו, מן הסתם, כיוון שהוא נושא כלכלי ומסובך יחד עם זאת, זהו סרט צנוע, מופשט וברור – שמגיע לו קהל רחב. אגדה מיוחדת, אבל בהחלט מסקרנת.

ההונאה הגדולה

___
ההונאה הגדולה | The Hummingbird Project
בימוי: קים נגוין
תסריט: קים נגוין
שחקנים: ג'סי אייזנברג, אלכסנדר סקארסגארד, סלמה הייק
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 26.07.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 111 דקות

יולי

נשלח 21 ביולי 2019, 2:48 על ידי Movie Shy   [ עודכן 21 ביולי 2019, 2:48 ]

"יולי": עיבוד ביוגרפי לאמן בלט

ביקורת סרט: "יולי" הוא סרט מסוגנן ומלוהק למופת, אבל אינו חסר פגמים – משחק נפלא לא יכול להציל קצב קופצני ומבנה נרטיבי מבלבל / שי שגב

קרלוס אקוסטה הוא אחד מרקדני הבלט המוערכים והמפורסמים בעולם. גדל בקובה תחת המשטר של פידל קסטרו, הנער שזכה לכינוי 'יולי' קיבל הזדמנויות נדירות ללמוד ולצמוח כאמן במה, מה שאיפשר לו את החופש לעבוד עם כמה מהלהקות בלט הידועות ביותר בעולם. בשנת 2007 הוא פרסם את האוטוביוגרפיה 'No Way Home', אשר הותאמה כעת למסך הגדול בסרט "יולי". האם הסרט נופל לאותן מלכודות, כמו הרבה עיבודים ביוגרפיים?

"יולי": קטעי בלט מופלאים

יולי (המגולם כרונולוגית על ידי אדילסון מנואל אולברה נונייזקיווין מרטינז ו-אקוסטה עצמו) הוא ילד רגיל המתגורר בהוואנה ומבלה את ימיו ברחובות. לאבא שלו, פדרו (סנטיאגו אלפונסו), יש תקוות גבוהות עבור בנו, ולכן רושם אותו לבית הספר הלאומי לבלט בקובה. יולי מתנגד בהתחלה, כל הזמן בורח מהכיתה וכמעט מגורש. יש לו הזדמנות אחרונה אחת, והוא נשלח משם לפנימייה לבלט. כאן, הוא צופה באחד התלמידים המבוגרים, ומרותק מהופעתו. הוא מתחיל ליישם את התרגילים בעצמו, ומסירותו והכישרון הטבעי מובילים אותו לתחרויות בינלאומיות ולבתי ספר בחו"ל. אבל האם יולי יכולה להצליח כשמשפחתו וביתו כל כך רחוקים?

בביוגרפיה ייחודית זו, הסרט "יולי" משתעשע עם הזמן בצורה אכזרית. קופץ קדימה ואחורה. בעוד יולי מן העידן המודרני מפתח את הופעת הבלט שלו 'Tocororo', אנו רואים כיצד העבודה שלו מושפעת מן העבר שלו. הבמאית איסיאר בוליין ("קח את עיניי") מטפלת ביולי בשני סוגי מציאות: העבר, שבו אנו מתבוננים בילדותו ובנערותו של אקוסטה, ובהווה, שבו הרקדן והכוריאוגרף עובד עם להקתו בהוואנה של ימינו. בריקודים עכשוויים, אנו מבקרים ברגעים מרכזיים בחייו של אקוסטה, לפעמים בחזרות, ובהם אנו רואים את אקוסטה מספר סיפור וגם את מה שהוא מבקש לספר.

זוהי טכניקה מעניינת, אבל יש לה תוצאות מעורבות. על התסריט אמון פול לברטי ("אני, דניאל בלייק", "חלקם של מלאכים"), וגישתו שאפתנית – אבל לא לגמרי משיגה את התוצאה הרצויה. כאשר הכוריאוגרפיה מקבילה לעבר – זה המקום שהסרט מצליח; יש כל כך הרבה חן, יופי וכוח ביצירה, והסיפור דרך הריקוד מהפנט לצפייה. עם זאת, קפיצות בזמן אחרות לא כל כך מוצלחות – דילוג בין מקומות ותאריכים הופך למבלבל, ולעתים קרובות מדי לא ברור איפה ומתי אנחנו בחיים של יולי. הסרט גם זורם באיטיות בזמן לפני שהוא מתחייב לרקוד, וגם זונח את המערכה האחרונה של הסרט במהירות רבה מדי.

אנחנו גם זוכים לראות את קובה באור שונה ממה שרוב תושבי המערב רגילים. בתוך הסרט, אנו רואים את הסיקור החדשותי של המדינה בזמן שיולי שוהה בלונדון; היא מצטיירת כאזור של עוני וסבל, ובעוד זה עשוי להיות מרכיב בקובה דרך עיניו של יולי – אף פעם אין עוינות או שיפוטיות. במקום זאת, קובה היא מקום שבו ילדים משחקים בחוץ, חברים שותים ומרקדים, והחיים קשים – אבל מתגמלים.

כאשר מביטים על המשחק בסרט "יולי", יש דרישה ייחודית לשפוט הן את המשחק ואת הריקודים. בנוגע לקטעי הבלט. העבודה היא למופת – הליהוק של אקוסטה עצמו היא גישה יוצאת דופן ורעננה, וכישוריו על המסך הם יראת כבוד. מרטינז כיולי צעיר-בוגר נותן לו זמן מסך נאה, וגם כמה סצינות מרשימות שמשמשות כלב של הסרט. עם זאת, כשרוב הזמן מתמקד בחיים המוקדמים של הגיבור, נונייז לוקח חלק ענק מסרט זה, והוא בהחלט מוכשר. מאחר שילד זה מעולם לא שיחק או רקד לפני כן, והיה בן 10 בזמן הצילומים, הוא מביא הישג יוצא דופן ומשכנע אותנו שהוא יולי הצעיר, מלא מרץ ומרדני. מי שעוד ראוי להזכיר הוא אלפונסו – גם הוא מופיע לראשונה על המסך הגדול, כאביו של יולי, המצטייר כאדם צדוד, מתנשא ומרושע, תוך שהוא מגלה גם חמלה רבה וחיבה ללב בנו.

"יולי" הוא סרט מסוגנן ומלוהק למופת, אבל אינו חסר פגמים. משחק נפלא לא יכול להציל קצב קופצני ומבנה נרטיבי מבלבל. התסריט השאפתני יתר על המידה מנסה לתאר תקופה ארוכה מדי, וסובל מקצב לחוץ ומציר זמן מבלבל. זה לא בדיוק החיים של אקוסטה דרך ריקוד, אבל זה בהחלט כלי מכובד להפגין את כישרונו הנפלא, תוך שהוא מביע מחווה לאלו שעזרו לו להגיע למקום שבו הוא נמצא היום. מבט מרתק, אך מטריד, על אמן גדול.

יולי

___
יולי | Yuli
בימוי: איסיאר בוליין
תסריט: פול לברטי
שחקנים: קרלוס אקוסטה, קיווין מרטינז, סנטיאגו אלפונסו
מקור: ארצות הברית
שפה: ספרדית
באקרנים בישראל: 18.07.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 115 דקות

אהבה ממבט שני

נשלח 19 ביולי 2019, 5:57 על ידי Movie Shy   [ עודכן 19 ביולי 2019, 5:58 ]

"אהבה ממבט שני": להפריח פרפרים בבטן

ביקורת סרט: "אהבה ממבט שני" הוא סרט חי ותוסס, המעניק תחושה של שמחת חיים והומור, ואף מפריח את הפרפרים האלה שגורמים לבטן לרקוד כשאנחנו מאוהבים / שי שגב

מזה כמה שנים, שהבמאי הוגו ז'לין נכנס לליבנו, עם סרטים כמו "מחר הכל מתחיל" או תסריטו: "הכלוב המוזהב". בסרטו החדש, "אהבה ממבט שני", ז'לין לוקח על עצמו לתאר סיפור אישי ודמיוני כאחד – קולנוע על אנושיות, מרץ, אהבה ותשוקה. ז'לין מוכיח עצמו כבמאי שאינו מתבייש לחבק נושא מוכר ולכופף את מוסכמות הז'אנר באופן מפתיע ומלא חמלה. "אהבה ממבט שני" הוא סרט חי ותוסס, המעניק תחושה של שמחת חיים והומור, ואף מפריח את הפרפרים האלה שגורמים לבטן לרקוד כשאנחנו מאוהבים, ונותן לצופים לצאת עם תחושה של מיצוי והנאה.


בסרט "אהבה ממבט שני", ז'לין ושותפיו לתסריט (איגור גוסטמן ו-בנג'מין פארן) אימצו את קווי המתאר של קומדיה אמריקנית-בריטית טיפוסית, וקישטו אותה בהרפתקה דמיונית ומשעשעת. הצופה שוקע במצב הדמיוני בסרט ואף מאמין בשני האוהבים – כאילו הם אמיתיים, וכי האהבה תנצח. הסרט נע באופן קצבי, ולא נחלש לכל אורכו, עת הוא צולח מערבולות רגשיות בזכות שורות מחץ שנונות וכמובן קטעים מוזקיליים יוצאים מן הכלל. לגבי הבימוי העדין של ז'לין, הוא עושה זאת בפיוטיות רכה, בייחוד במהלך סצינת לילה על חוף הים המואר גם בזכות פסקול נעים.

אם ז'לין הוכיח בסרטיו הקודמים שהוא מראה את הרגש על המסך, אנו מרגישים בסרט "אהבה ממבט שני", שגם ההומור נכנס להילוך גבוה. הכימיה המשעשעת שבין בנג'מין לררון ו-פרנסואה סיביל מוציאה את המיטב מן הזוגיות המוזרה שבין השניים. כמובן, אי אפשר לפסוח על ההופעה של ג'וזפין ג'אפי בהצלחת הסרט, הן הכריזמה של השחקנית הצעירה והן המגנטיות שלה גורמים לצופים להתאהב בה.

"אהבה ממבט שני" הוא אחד מן הסרטים שרואים בקולנוע כדי להתאהב, לצחוק וועיקר להתרגש. זהו אחד הסרטים שהופכים את הקולנוע לחוויה קולקטיבית ולחוויה אינטימית, ז'לין מצליח לרגש בסרט מלהיב ומלא טעם, תענוג אמיתי שיגרום לכם להתאהב במימד שאנו חיים בו, וכנראה גם בכל האחרים.

אהבה ממבט שני

___
אהבה ממבט שני | Mon Inconnue | Love at Second Sight
בימוי: הוגו ז'לין
תסריט: הוגו ז'לין, איגור גוסטמן, בנג'מין פארן
שחקנים: בנג'מין לררון, פרנסואה סיביל, ג'וזפין ג'אפי
מקור: צרפת
שפה: צרפתית
באקרנים בישראל: 18.07.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 118 דקות

מלך האריות

נשלח 19 ביולי 2019, 5:32 על ידי Movie Shy   [ עודכן 19 ביולי 2019, 5:32 ]

"מלך האריות": עיבוד מבריק ומופנם

ביקורת סרט: העיבוד דומה ברובו למקור, אלא שפה דיסני רצו להשוויץ כנראה במחשבים המתקדמים שלהם – עם אחד מסרטי ה-CGI היפים ביותר אי פעם / שי שגב



הסרט האחרון בגרסאות הלייב-אקשן של דיסני הוא "מלך האריות", העובר לעולם המתקדם של האפקטים הממוחשבים. כידוע, בשנים האחרונות אולפני דיסני החלו לקחת את סרטי האנימציה האהובים ביותר שלהם ולעבד אותם לסרטים 'חיים' – תוך שהם מנסים להידבק ככל הניתן לגרסה המקורית. הפעם, על כס הבימוי יושב ג'ון פאברו, שלקח על עצמו בשנת 2016 לעבד את "ספר הג'ונגל" של דיסני, והפעם הוא הופך את הסרט "מלך האריות" משנת 1994 לאמיתי מתמיד. העיבוד דומה ברובו למקור, אלא שפה דיסני רצו להשוויץ כנראה במחשבים המתקדמים שלהם – עם אחד מסרטי ה-CGI היפים ביותר אי פעם.


"מלך האריות": גרסה חדשה יפהפייה ומופנמת

מי שאינו זוכר את העלילה המקורית (ספוילר בפסקה זו), "מלך האריות" עוקב אחר גור האריות הצעיר סימבה (ג'יי. די. מקרארי / דונלד גלובר), שגדל כנסיך על אדמות הערבה וצפוי למלוך אחרי אביו, מופסה (ג'יימס ארל ג'ונס), עם חברתו נלה (שאדי רייט ג'וזף / ביונסה נואלס-קרטר). אבל אחיו של מופאסה, סקאר (צ'יווטל איג'יאפור) רוקם מזימה עם אויבי האריות, הצבועים: שייזי (פירנצה קסומבה), קאמארי (קיגן-מייקל קי) ועזיזי (אריק אנדרה), להשתלט על אדמות הערבה. כדי לבצע את המרד, סקאר הורג את מופאסה ומשכנע את סימבה שזה היה אשמתו, אם כי הצבועים לא מצליחים לבצע את משימתם ולהרוג את סימבה. במקום זאת, סימבה בורח, וניצל על ידי טימון (בילי אייכנר) ופומבה (סת' רוגן), וגדל איתם הרחק מאדמות הערבה. עם זאת, סימבה נזכר בעברו ובאחריות שלו, ומבין שהוא חייב לחזור הביתה כדי לעשות את הדברים הנכונים.

הבימוי של פאברו נוצר מתסריט של ג'ף נייתנזון ("שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר"), כשהסרט "מלך האריות" הוא גרסה מחודשת ונאמנה למקור של הסרט המקורי מ-1994. בגלל ששני הסרטים נעשו בסיוע מחשבים – אולם בשנים שונות – ההבדלים העיקריים בין השניים הם גם דוגמה להתקדמות ענף המחשבים ולסגנונות ההנפשה השונים. בעוד שהסרט של 1994 השתמש באנימציה לא מציאותית, "מלך האריות" של פאברו מתמקד בתמונות ריאליסטיות של דמויות החיות, לטוב ולרע.

יש מספר מוגבל של פרצופים ועיוותי פנים שיכול לבצע אריה או אפילו חזיר בר – קשה להעביר את הרגש כפי שעושים פרצופים אנושיים. למעשה, החיות במציאות לא מדברות והן בטח שלא יכולות לבצע שירים מוזיקליים ולרקוד בסגנוניות. במקום זאת, פאברו וצוותו מוותרים על ההבעות החייתיות ועל הגינונים של הדמויות – מה שהופך אותם למציאותיים יותר, אבל גורם לכולם להרגיש שטוחים וחד-ממדים ברגשותיהם. החלק הכי יפה של הסרט נובע מיצירת חיות היפר-מציאותיות, ולא בהכרח ממה שהחיות אכן עושות במציאות…

כתוצאה מכך, החיות של "מלך האריות" בגרסה זו הן יותר חיות מבני-אדם, מה שיוצר ריחוק רגשי שיש לגשר עליו על ידי היבטים אחרים בסרט, ונופל בעיקר על כתפי השחקנים המדובבים. מכיוון שדיסני ופאברו כינסו צוות שחקנים יוצא מן הכלל, הם עוזרים להביא את דמויות בעלי החיים הללו לחיים עם הרבה מאוד אנושיות. מקרארי גאוני ומבריק כסימבה הצעיר, מגלם את הלביא עם הרבה אנושיות ומתיקות כאחד.

אבל הסרט לא מתמקד רק בילדותו של סימבה, וכשהוא מתבגר, קשה לא להרגיש שדיסני בזבזו את הכישרון של גלובר – כמו גם של נואלס-קרטר. אייכנר, רוגן ו-ג'ון אוליבר מאוד מתאימים לתפקיד טימון, פומבה וזאזו, בהתאמה, והם מתפקדים במרבית הסרט בצד הקומי והמודרני יותר של "מלך האריות". איג'יאפור הוא טוב, אבל לא בלתי נשכח כסקאר, בעוד שג'ונס מגלם את דמותו של מופאסה באופן מרשים – כי אפשר להתעלם מקולו הכריזמטי והמהדהד (ד'ארת וויידר, בין השאר).

דבר אחד ש-"מלך האריות" ינצח כל סרט אחר שיצא עד כה – הוא באיכות ההנפשה של החיות. דיסני הוכיחו שהם יכולים להנפיש בעלי חיים היפר-מציאותיים ב-"ספר הג'ונגל", והם לוקחים את זה צעד נוסף על ידי בניית החיות בג'ונגל באופן אמיתי – כאילו צופים בסרט תיעודי של הנשיונל ג'יאוגרפיק. אין ספק, זהו הקלף השווה בסרט ובשבילו כדאי לצפות בסרט על המסך הגדול, גם אם סצינות מסוימות זהות לחלוטין לסרט המונפש המקורי – ולכן העלילה די צפויה. בנוסף, סרט זה מוסיף 30 דקות נוספות מ-"מלך האריות" של 1994, וזאת בדיוק הסיבה שהיוצרים רצו להשוויץ ולהראות את נפלאות אפריקה באופן מרשים וראוותני. אם יש צופים שמחפשים סיבה לצפות בסרט ב-IMAX – "מלך האריות" ללא ספק עונה על קטגוריה זו.

בסופו של דבר, "מלך האריות" עובר מסך כיוון שהוא עובד בהתאם לגרסת האנימציה המעולה מ-1994, ולכן הבסיס טוב מלכתחילה. הסיפור, מרבית התסריט ורוב המוזיקה – מגיעים כולם מן הסרט הקודם של דיסני. האולפן ופאברו עשו ספין של מציאות על הדמויות החיות, אבל ההבדל אינו בהכרח טוב יותר. זהו פשוט סגנון שונה שיש לו יתרונות משלו, אבל גם חסרונות – שבהחלט משפיעים על הרגש בהתגלמותן של החיות. למרבה המזל, "מלך האריות" החדש של דיסני הוא חוויה קולנועית מהנה לחלוטין, אשר בוודאי יותיר בקרב כמה צופים טעם לעוד (אם כי תמיד אפשר להסתפק ולצפות באנימציה הקלאסית במקום).

מלך האריות

___
מלך האריות | The Lion King
בימוי: ג'ון פאברו
תסריט: ג'ף נייתנזון
שחקנים: דונלד גלובר, ג'יימס ארל ג'ונס, ביונסה נואלס-קרטר
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית / עברית
באקרנים בישראל: 18.07.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 118 דקות

1-10 of 112