משום מקום

נשלח 5 במאי 2018, 22:32 על ידי Movie Shy   [ עודכן 5 במאי 2018, 22:34 ]

"משום מקום": טרגדיה בשלוש מערכות

המותחן של פאטי אקין מוכיח שאין דבר מסוכן יותר מאדם שאיבד הכל, והשחקנית דיאן קרוגר מעצימה תפקיד זה באמצעות משחק מרתק, שלא מותיר עין יבשה באולם הקולנוע / שי שגב

לאחר סרט המסע הדרמה קומי אודות בני נוער, "להתראות בברלין", הבמאי פאטי אקין בן ה-44 לוקח את הצופים למסע הרבה יותר רגשי בסרט "משום מקום", אשר זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, כמו גם היה מועמד גרמניה לפרס האוסקר. בסרט מבקש הבמאי לחוות את מה שכולנו מכירים מפיגועי טרור, ובכוונה מסיט את צורה המחשבה לכיוונים חדשים ובלתי צפויים.


"משום מקום": דיאן קרוגר במסע מלא רגש ונקמה

הסרט מאוד חסכוני בתיאורי זמן, ומעניק מידע מאוד חלקי, שבו הצופים צריכים להשלים את החסר ולהסיק מסקנות על נורי (נומן אקר, "הומלנד") ואשתו קטיה (דיאן קרוגר). תחילה רואים אותם מתחתנים – כשהוא יוצא מהכלא במיוחד לאירוע זה. לאחר כמה שנים, רואים שהמשפחה המאושרת התרחבה לשלושה, כשמגיע הבן, רוקו, והוא עתה בן חמש.

אושר בסרטים בסוגה זו – הוא תמיד זמני, כיוון שאירוע מחולל קורע את חיי המשפחה, ומותיר את קטיה מסוחררת. מנקודה זו, הסרט מתואר דרך עיניה של קטיה, וכולל בתוכו לא מעט הליכים משפטיים, מעט עבודת בילוש וקטעי מתח המורכבים בעיקר מדיאלוגים וממבטים שקטים. קטעי חמלה מתגלים במקומות בלתי צפויים, בטח שלא ממשפחתה של קטיה ולא ממשפחתו של נורי, אולם גורל כולם נעטף באירוע המחולל, כשדווקא קטיה מקבלת תמיכה ממקור מפתיע.

אין זה משנה מעלותיו וחולשותיו של התסריט, מה שחשוב הוא שקרוגר ממלאת את תפקידה באופן נפלא. שחקנית בעלת יכולות לשוניות רבות (רהוטה בצרפתית, אנגלית וכמובן גרמנית), אשר שימשה בעבר בתפקידים חשובים מאין כמותם, בסרטים כמו "אוצר לאומי", "ממזרים חסרי כבוד" וכמובן סדרת הטלוויזיה של רשת FX, "הגשר". בסרט "משום מקום", היא מעבירה טווח רגשי גדול יותר מבעבר, עובדה שהוכרה בפסטיבל הסרטים של קאן, עת זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. הסרט תלוי כולו במשחק שלה, שהוא גולמי וחזק כאחד.

אקין תמיד נמשך בסרטיו לבעיות מסוג אלו, כפי שאפשר היה לראות בסרט "בקצה גן עדן", שבו אדם צריך להגשים את משאלת ערש הדווי של אביו. בסרט זה, הבמאי מתמקד בבעיות גרמניות ואירופאיות בכלל, כמו גם מזכיר את הפחד מדת האסלאם ביבשת זו, אולם גם שואל שאלות על מערכת המשפט הגרמנית ומעלה קושיות פילוסופיות חשובות על משמעות הנקם.

משום מקום

___
משום מקום | In the Fade
בימוי: פאטי אקין
תסריט: פאטי אקין
שחקנים: דיאן קרוגר, דניס מוסצ'יטו, נומן אקר
מקור: גרמניה, צרפת
שפה: גרמנית
באקרנים בישראל: 03.05.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 106 דקות

הנוקמים: מלחמת האינסוף

נשלח 25 באפר׳ 2018, 23:28 על ידי Movie Shy   [ עודכן 25 באפר׳ 2018, 23:29 ]

"הנוקמים: מלחמת האינסוף": פעולה מבדרת עם טעם של עוד

הסרט "הנוקמים: מלחמת האינסוף" מציג באופן שווה ומאוזן את שלל גיבורי-העל הנלחמים באויב המסוכן אי פעם, כשהתוצאה היא שובר קופות מבדר, מלא רגש ואשר מאוד מודע לעוצמתו / שי שגב

הסרט "הנוקמים: מלחמת האינסוף" יוצא לבצע הישג חסר תקדים בהוליווד: להפגיש את כל גיבורי-העל הקולנועיים של מארוול עד כה, תוך תפירה של אירוע קולנועי המצדיק 10 שנים ו-18 סרטים מקדימים. השאלה היא אם יו"ר אולפני מארוול, קויין פייג', והבמאים של הסרט: אנתוני רוסו ו-ג'ו רוסו, עומדים בכל הציפיות וההבטחות? ובכן, "הנוקמים: מלחמת האינסוף" עשיר, מנופח, עוצמתי, אך גם מבדר, מלא הומור, אפקטים מרשימים ובהחלט מותיר טעם לעוד.


"הנוקמים: מלחמת האינסוף": 10 שנים ו-18 סרטים מקדימים מאוגדים לעלילה אחת

המשימה של איזון כל כך הרבה דמויות של גיבורי-על, בנוסף לפיתוח דמותו של נבל הסרט – תנוס (מעבר להופעותיו הקצרות בסרטים הקודמים), נראית כמשימה בלתי אפשרית. עם זאת, התסריטאים כריסטופר מרקוס ו-סטיפן מספילי מתמקדים בעיקר בגיבורי-על מסוימים, אלו עם תכונות המשרתות את סיפור הרקע של הנבל. בקשר לשאר הדמויות, התסריטאים וידאו כי גם אם לא קיבלו קשת עלילתית רחבה, הנוכחות שלהם מורגשת – בין אם באמצעות פיסות דיאלוג משמעותיות או בעזרת קטעי פעולה מלהיבים.

"הנוקמים: מלחמת האינסוף" מנסה לאזן כל כך הרבה דמויות ולהעניק להם סיפורים מרתקים, כשהכל מוכתב על ידי קצב קבוע של קטעי פעולה אל מול התפתחות רגשית ודרמטית. יתר על כן, "הנוקמים: מלחמת האינסוף" קופץ בין סיפורים שונים ובין קבוצות שונות של גיבורי-על, כשהשינוי בין המיקום והגוונים המצולמים לעיתים זורם ולפעמים צורם. למעשה, יש רגע שאמור להיות חריף ורגשי במיוחד, עם מוזיקה גורפת שמעצימה את משמעותו, אולם בהמשך לבדיחה שנשמעת ברקע, העוצמה הרגשית נקטעת בהרף והסרט חותך לסצינה אחרת. כיוון שהצופים לא זוכים לזמן רב לעבד התפתחויות מסוימות, בטרם עוברים לסיפור הבא, קצת קשה לעכל את מכלול הרגשות או את משקלה של כל סצינה.

אחת הבעיות שנוצרות בסרט מסוג זה, היא שצופים חדשים לעולם הקולנועי של מארוול לא יתחברו רגשית לדמויות מסוימות, כיוון ש"הנוקמים: מלחמת האינסוף" חוסך בפיתוח דמויות, מאחר שהוא בונה על העובדה שבאי בית הקולנוע צפו בכל הסרטים הקודמים, ומניח שהם גם זוכרים את שלל היחסים שנרקמו בין הדמויות ומה ההיסטוריה שלהם. עובדה זו, מצד אחר, מסייעת לסרט זה לשמור על קצב מהיר ולהכניס מספר עצום של עלילות משנה ומנעד עולמות המצולמים בלוקיישנים שונים אל תוך 149 דקות של סרט.

בהתאם למתואר לעיל, האחים רוסו ואולפני מארוול עמדו בהבטחה שלהם, והביאו את הפינות השונות והמרוחקות ביותר של גיבורי-העל, בעוד כולם נלחמים יחד בקרב מול תנוס, תוך שהם שומרים על אמינות הדמויות והרקע שיצרו לעצמם. התשובה לשאלה, האם "הנוקמים: מלחמת האינסוף" יעמוד בהייפ הגדול וברף הציפיות הגדול, שלכאורה נוצקו בסרט הקולנועי היקר ביותר אי פעם? ובכן, התוצאה היא סרט משעשע ומבדר, שבוודאי מותיר את הצופים עם טעם לעוד. יחד עם זאת, מאוד קשה לנבא כיצד התסריטאים והבמאים יפתרו את כל הבעיות שמתעוררות בסרט זה. למרבה המזל, הסרט הבא בסדרה 'הנוקמים' כבר צולם מראש, ויש לצפות להמשכו אי-מתי במהלך 2019.

הנוקמים: מלחמת האינסוף

___
הנוקמים: מלחמת האינסוף | Avengers: Infinity War
בימוי: אנתוני רוסו, ג'ו רוסו
תסריט: כריסטופר מרקוס, סטיפן מספילי
שחקנים: ג'וש ברולין, רוברט דאוני ג'וניור, כריס פראט
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 26.04.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 149 דקות

העולם שאחרי: הכחדה

נשלח 11 במרץ 2018, 23:56 על ידי Movie Shy   [ עודכן 12 במרץ 2018, 0:06 ]

"העולם שאחרי: הכחדה": מדע בדיוני שוטף עיניים

העולם שאחרי: הכחדה" מעורר מחשבה על מהות האנושיות, תוך שהוא מספק ריגוש אימתני, הרבה מדע בדיוני וללא ספק משחק נשי משובח / שי שגב

הספר עם השם הזהה בלועזית, "העולם שאחרי: הכחדה", שכתב ג'ף ונדרמיר – הראשון בטרילוגיית 'Southern Reach' – הוא גם סרטו השני למסך הגדול של הבמאי אלכס גרלנד. גרלנד יצר לעצמו שם בהוליווד, כשעבד על מספר תסריטי מדע-בדיוני איכותיים, וביניהם "28 ימים אחרי", "שמש" ו-"השופט דרד". סרט הבכורה שלו היה סרט המדע בדיוני / המותחן העצמאי והמצוין: "אקס מאכינה", אשר זיכה את גרלנד בפרס האוסקר עבור תסריט מקורי. כעת, התסריטאי-במאי חוזר עם רעיון נוסף למדע בדיוני מתוחכם, ומשלב ויזואליות עוצרת נשימה אל תוך קורטוב של אימה, אולם החלק המרגש הוא הליהוק של צוות השחקניות המשובחות.


"העולם שאחרי: הכחדה": מסע ויזואלי להגדרת האנושות והנשיות

למרות שזהו המיזם הראשון של גרלנד לאחר "אקס מאכינה", הסרט "העולם שאחרי: הכחדה" עבר דרך חתחתים בדרך לאקרנים. לאחר הסכם הפצה בין מפיץ הסרט -  פרמאונט, ובין חברת התוכן – נטפליקס, "העולם שאחרי: הכחדה" מופץ ברוב מדינות העולם בסטרימינג, בעוד שהוא עדיין מופיע בבתי הקולנוע בארצות הברית, בקנדה ובסין. על פי הדיווחים, העסקה נכנסה לתוקף לאחר שמנכ"ל אולפני סקיי-דאנס ומפיק "העולם שאחרי: הכחדה", דיוויד אליסון, הביעו חששות שהסרט 'אינטלקטואלי מדי', 'מסובך מדי' וכי דמותה של נטלי פורטמן אינה חביבה מספיק. יחד עם זאת, המפיק בפועל – דיוויד רובין, הגן על היצירה החזותית של גרלנד, תוך שקיבל את הזכויות למילה האחרונה בכל הקשור לפיינל-קאט (הצורה הסופית שבה נערך הסרט). הסכם זה לא מפריע, כיוון ש-"העולם שאחרי: הכחדה" נותר כסרט מדע בדיוני המציע חוויה אינטלקטואלית, וזו בדיוק טביעת האצבע של גרלנד בעולם הקולנוע: סרט מרגש ומפחיד קלות, המותיר את הצופים במחשבות רבות לאחר כותרות הסיום.

התסריט של גרלנד ל-"העולם שאחרי: הכחדה" מבוסס על האופי החלומי והסוראליסטי של הנובלה של ונדרמיר, ומתאר את אותו סיפור, אך לא באופן לינארי, ועל כן קופץ בין מספר נקודות זמן במטרה לשמור על קהות חושים מבולבלת, בדיוק כמו הדמויות בסרט. עבודתו של גרלנד מאחורי המצלמה מאפשרת לסרטו היפה והברוטלי להתעורר לחיים, גם בעזרתו של צלם הקולנוע המוכשר, רוב הארדי. קיימת דיכוטומיה בין האימה ובין היופי שב'נצנוץ' שבסרט, והבימוי של גרלנד מסייע לסרט לנוע בקלות בין הסצינות. למעט אלמנטים מסויימים של אפקטים שלא עובדו עד הסוף במערכה השלישית, העיצוב החזותי של "העולם שאחרי: הכחדה" מוגדר כנוף מתעתע המעוגן באפקטים עוצרי נשימה, ומסייע לצופים לשקוע אל תוך עולם דמיוני זה.

מי שמוביל את הצופים ביער ויזואלי זה הן פורטמן, ג'ניפר ג'ייסון ליטסה תומפסון, ג'ינה רודריגז ו-טובה נובוטני – חמש הכוכבות הנשיות שעליהן מתנוססת התפיסה הרגשית של "העולם שאחרי: הכחדה". פורטמן, כמובן, היא הכוכבת הראשית של הסרט ומספקת משחק מורכב כמדענית המוקסמת מה'נצנוץ' וכאשה המקריבה עצמה למען בעלה (אוסקר אייזק). דמותה אינה מושלמת, כפי שהיא מוצגת בסרט, אולם לומדים במהלך המסע לא מעט אודותיה. לי מגלמת היטב דמותה של פסיכולוגית מדוכאת, אולם עומק הדמות מוסבר על ידי דמויות נוספות ולאו דווקא באמצעות הופעתה של השחקנית. תומפסון, רודריגז ונובוטני מספקות גם הן דמויות חזקות – וכל אחת מקבלת כמה רגעי זוהר. אולם כמו לי, דמויותיהן אינן מקבלות מספיק זמן תסריט, ברם כל אחת מרשימה בתורה.

"העולם שאחרי: הכחדה" הוא סרט ז'אנר מעורר מחשבה על מהות האנושיות, תוך שהוא מספק ריגוש אימתני והרבה מדע בדיוני. גרלנד מביא את 'הנצנוץ' ואת הנובלה של ונדרמיר לחיים עם חזות מלחיצת קרביים, גם כאשר הסרט נכנס אל תוך מושגים פילוסופיים מורכבים יותר ממה שהם – ומסביר רק מעט ממה שקורה בסרט וכיצד ישפיע על האנושות – ונותן לצופים לחשוב על המשמעויות, אם כי חלקן גם צפויות עבור צופים וותיקים. לאורך כל הסרט, גרלנד משלב את ההרפתקה עם שאלות אינטלקטואליות שבשורש הסיפור, באופן המדחיק את גבולות סוגת המדע בדיוני. בזכות משחק נשי איכותי במיוחד – "העולם שאחרי: הכחדה" הוא סרט מדע בדיוני נכון וחכם לעידן המודרני, ולמי שניתנת ההזדמנות, עדיף לצפות בו על המסך הגדול.

העולם שאחרי: הכחדה

___
העולם שאחרי: הכחדה | Annihilation
בימוי: אלכס גרלנד
תסריט: אלכס גרלנד
שחקנים: נטלי פורטמן, ג'ניפר ג'ייסון לי, ג'ינה רודריגז
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 12.03.18
הפצה בישראל: נטפליקס
זמן: 120 דקות

אויבים

נשלח 25 בפבר׳ 2018, 4:13 על ידי Movie Shy   [ עודכן 1 במרץ 2018, 10:32 ]

"אויבים": החיים הקצרים והקשים מנשוא במערב הפרוע

"אויבים" קודר מאוד ומתפתח באיטיות, בעת שהוא מציג את המורשת האלימה של המערב הפרוע של ארצות הברית, אולם איכות המשחק היא שמותירה את הרושם הגדול / שי שגב

המערבון המהפכני, "אויבים", מבוסס על פיסת טקסט של התסריטאי זוכה האוסקר, דונלד אי. סטיוארט ("המרדף אחר אוקטובר האדום", "סכנה ברורה ומיידית"), כפי שכתב לפני מותו ב-1999. "אויבים" מאחד מחדש את זוכה האוסקר, כריסטיאן בייל עם במאי הסרט "אחים בדם", סקוט קופר. הבמאי יצר לעצמו מוניטין כבר בשנת 2009, עם הדרמה המוזיקלית: "לב לא שפוי" (שהביאה ל-ג'ף ברידג'ס פרס אוסקר משלו), בטרם יצר לעצמו שם כמספר סיפורים מסקרן המובל מאיכות שחקניו, במותחן הדרמטי "חוקי הפשע". בעוד קופר לא מצליח להתעלות על סרטיו הקודמים עם "אויבים", הוא עדיין יכול להיחשב כאפוס קולנועי מרשים בעוצמתו. "אויבים" קודר מאוד ומתפתח באיטיות, בעת שהוא מציג את המורשת האלימה של המערב הפרוע של ארצות הברית, אולם איכות המשחק היא שמותירה את הרושם הגדול.


"אויבים": כריסטיאן בייל עגמומי מתמיד

בדיוק כפי שתוארו חיי העליבות והעוני בסרט "אחים בדם", או הפשע והאלימות של דרום בוסטון בסרט "חוקי הפשע", גם המערב הפרוע זוכה לתחושה עגמומית עוינת בסרט "אויבים". קופר והצלם הראשי, מסנובו טאקיאנגי (שעבד עמו גם בשני סרטיו האחרונים), מציירים דיוקן מרשים, אלים ואכזרי, של הנוף במדינות מערב ארצות הברית, תוך שהם שמים דגש על צילומים ארוכים של נופים שוממים או תקריבים של מצוקה אנושית, כדי ליצור את מצב הרוח הקודר של הסרט. "אויבים", כפי שצוין קודם לכן, מתמקד יותר מדי ביצירה ובשמירה על מצב רוח צורם, וזאת על חשבון התפתחות נושאית ותחושת קצב. התוצאה הסופית: "אויבים" הוא אפוס יפהפה, ארוך ומאמלל בכוונה תחילה, המרגיש נמתח עד קצה גבול היכולת, משום שהוא מעדיף אווירה על פני עומק ומומנטום.

במקביל, לקופר (שגם כתב את התסריט) מגיע קרדיט על כך שהוא לא מספק פתרון קל או תשובות לבעיות השונות בעלילה. הסרט יכול היה לתאר סיפור גאולה קונבנציונלי עבור הדמות הראשית, אבל הוא נמנע מללכת בתוואי זה ומכיר בהיסטוריה האלימה של הגיבור – ונראה כי היא מסובכת מדי ולא ניתן לכפר עליה. ל"-אויבים" יש פחות הצלחה בהבאת הסיפור של המערב באותה תקופה או הדגשת רצח העם של האינדיאנים, יתכן כיוון שמשפחת האינדיאנים המובאים בסרט אינה מקבלת את אותו פיתוח אופי כמו רוב הדמויות הלבנות בסרט. באופן דומה, עלילת המשנה המתארת מדוע הדמות הראשית מסכימה ללוות חייל צבא שסרח והפך לפושע, מסיחה מן הסיפור הראשי, מאשר מעצימה אותו.

למרבה המזל, בייל ו-רוזמונד פייק נהדרים כמו תמיד, והמשחק שלהם משכנע מספיק כדי להוביל את "אויבים" גם בדרך החתחתים שהם עוברים. דמויותיהם הם של אנשים פגועים וטראומטיים מסיבות שונות מאוד, אבל השחקנים גורמים לאבל שלהם להרגיש מוחשי, והקשר שנוצר ביניהם במהלך הנרטיב אמין ביותר. בעוד שהסצינות החזקות באופן דרמטי נושאות במטען מאוד רגשי, דווקא הרגעים הקטנים והעדינים יותר בין השניים ראויים להכרה.

וס סטודיאדם ביאץ' ו-קוריאנקה קילצ'ר המגלמים דמויות אינדיאניות מקבלים את הרגעים שלהם לזהור ב-"אויבים", למרות המסע הרגשי של הדמויות שלהם. כנ"ל לגבי שחקנים תומכים, כמו בן פוסטרג'סי פלמונס ו-רורי קוקריין, אשר מגלמים את חייליו של הדמות הראשית. למרבה הצער, שחקני משנה אחרים, כמו סטיבן לאנגפיטר מולאן, והשחקן הפורץ המועמד לאוסקר, טימות'י שאלמה, מרגישים מבוזבזים בתפקידים שלהם.

"אויבים" החל לגרוף כמה פרסים השנה בעקבות הבכורה שלה בכמה פסטיבלי סרטים, אך מאז נפל שדוד מאחורי הסרטים המתחרים. בעוד שהישגיו של הסרט עולים על אחיזתו בכל הנוגע לפירוק ז'אנר המערבון ותולדות החיים האמיתיים באותה עת, "אויבים" בכל זאת מקבל קרדיט מכובד, עבור השחקנים בתפקידים הראשיים. האוהדים של יצירותיו הקודמות של קופר ירצו להעניק לסרט הזדמנות, וגם חובבי קולנוע שמעוניינים לראות מה יש לסרט זה להוסיף לטרנד של העשור האחרון, המביא מערבון מהפכני ויוצא דופן ממה שצפינו עד כה.

אויבים

___
אויבים | Hostiles
בימוי: סקוט קופר
תסריט: סקוט קופר
שחקנים: כריסטיאן בייל, רוזמונד פייק, וס סטודי
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 22.02.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 135 דקות

קרא לי בשמך

נשלח 28 בינו׳ 2018, 9:08 על ידי Movie Shy   [ עודכן 28 בינו׳ 2018, 9:09 ]

"קרא לי בשמך": דיוקן מרגש על אהבה ראשונה

"קרא לי בשמך" הוא סרט התבגרות עוצמתי ויפה, השזור בסיפור אהבה, הנהנה ממשחק מרשים של ארמי האמר וטימותי שאלמה / שי שגב

סרט הקולנוע "קרא לי בשמך" של הבמאי האיטלקי, לוקה גואדאנינו, הוא עיבוד ויזואלי לספר של אנדרה אסימן, ומי שאמון על התסריט הוא ג'יימס אייבורי("זיכרונות אהבה מפירנצה"). גואדאנינו החל את הקריירה שלו בשנת 1999 עם הסרט העצמאי "The Protagonists", אולם עלה לגדולה בשנת 2005 עם סרטו "מליסה פ.". מאז יצר את הדרמה הפסיכולוגית "גלים גבוהים" (2015), המשמשת כשנייה בטרילוגיית סרטי התשוקה של הבמאי, כשהראשון היה "אני אהבה" מ-2009 והאחרון הוא "קרא לי בשמך", שיוצא זה עתה לאקרנים (אם כי יש שמועות על המשכון לסרט זה). עבור הסרט "קרא לי בשמך", גואדאנינו חבר לצלם הקולנוע סיומבו מוקדיפרום ("אנטוניה") ואמן הסאונד סופיאן סטיבנס. "קרא לי בשמך" הוא סרט התבגרות עוצמתי ויפה, השזור בסיפור אהבה הנהנה ממשחק מרשים של ארמי האמר ו-טימותי שאלמה.


"קרא לי בשמך": טימותי שאלמה מנגן בפסנתר וארמי האמר מקשיב ברקע

המוזיקה משחקת תפקיד חשוב בסרט "קרא לי בשמך", במיוחד שהגיבור, אֶליו (שאלמה), הוא מוזיקאי. הוריו מבקשים ממנו לעיתים קרובות לנגן בפסנתר כאשר יש להם אורחים לארוחת ערב – והוא גם משקיע את זמנו בשכתוב מוזיקה שהוא שומע על גבי רשמקול. בין אם זה מוזיקה פסיכדלית או שירים של סטיבנס, "קרא לי בשמך" משתמש בפסקול כדי להדגיש את הרגש בכל סצינה. במקום להיעלם ברקע, המוזיקה בסרט זוכה ללא מעט תשומת לב בפני עצמה, אבל באופן כזה שלא מסיח את הדעת. נהפוך הוא, היא אף מסייעת לכוון את הקשר שבין אליו ואוליבר (האמר), מבלי להאפיל על הסיפור.

יתר על כן, גם הצד החזותי בסרט "קרא לי בשמך", אשר צולם על גבי פילם 35 מ"מ, הוא יפהפה. הסרט עושה שימוש רב ברקע שבו הוא מצולם באיטליה, ומתענג על חזות מרשימה של אזורים כפריים בצפון איטליה ובשוטים ארוכים שמאפשרים לצופים להישאב אל תוך הנוף. הבמאי והצלם אף משתמשים בתבונה בצילומי הווילה של משפחתו של אליו, ומאפשרים לצופים לחקור בעיניהם אחר חדר סודיים, בדיוק כמו שאליו ואוליבר חוקרים האחד את האחר.

על אף הנופים המרשימים והמוזיקה המענגת, ההצלחה של "קרא לי בשמך" נישאת על כתפיהם של האמר ושאלמה. למרבה המזל, שני השחקנים מייצרים דמויות משכנעות ומלאות רגש. שאלמה מגלם את הנער המתבגר הלומד את מיניותו, ואילו האמר הוא אדם מבוגר ובוגר יותר, אך מלא קונפליקטים, הבוחן את רגשותיו. הזוג נעזר בתסריט של אייבורי, אולם דווקא הרגעים השקטים בין שאלמה והאמר – הנוכחות הזוגית ביניהם – היא שמשכנעת שסיפור האהבה תקף ואמיתי. "קרא לי בשמך" הוא ניצחון עצום לשני השחקנים, ועל כן הם מועמדים לפרסים יוקרתיים השנה (שאלמה אף מועמד לאוסקר לשחקן הטוב ביותר).

כמובן, שהמשחק של שני גיבורי הסרט אינו העוצמה האחרונה של "קרא לי בשמך". למעשה, מייקל סטולברג ("המפגש") מביא תפקיד מלא חן ורגש כאביו של אליו. על אף שהוריו של אליו נמצאים ברקע ברוב הסרט, סטולברג מקבל מונולוג בסצינה אחת, שממצה את כל רגעי השקט האחרים שלו.

מערכת היחסים בין אליו ואוליבר עשויה להיות חדשה מעט לחלק מהצופים, בעוד אחרים יראו זאת כחדירה לפרטיות בין אוהבים, אולם הלב של "קרא לי בשמך" הוא שזה סיפור אוניברסלי, על אדם שחווה אהבה ראשונה, על בגרות בעולם חלומי, לפני עשורים אחדים. בעוד הדמויות הסרט אינן אופייניות לסרט ההוליוודי הקלאסי, הסרט של גואדאנינו סוחף ויפה ויזואלית, ויחד עם הפסקול המקסים ברקע, "קרא לי בשמך" הוא חוויה קולנועית ייחודית ומרגשת.

קרא לי בשמך

___
קרא לי בשמך | Call Me By Your Name
בימוי: לוקה גואדאנינו
תסריט: ג'יימס אייבורי
שחקנים: ארמי האמר, טימותי שאלמה, מייקל סטולברג
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית, איטלקית
באקרנים בישראל: 25.01.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 132 דקות

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

נשלח 18 בינו׳ 2018, 7:48 על ידי Movie Shy   [ עודכן 18 בינו׳ 2018, 7:49 ]

"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי": קולע, קודר ובעיקר קורע

"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" נע בלי הרף בין הקומדיה לטרגדיה, מבוים בקפידה ובחוכמה, וזוכה לשחקנים משובחים המופיעים באופן משעשע ונועז / שי שגב

הסרט השלישי באורך מלא של הבמאי האירי זוכה האוסקר, מרטין מקדונה, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", הוא יצירה מקורית גאונית המאזנת בין פאתוס מלא עוצמה ובין קומדיה שחורה, בדיוק כמו שמקדונה יצר בסרטו המפתיע והאלים: "ברוז'", ובקומדיית הפשע ההוליוודית: "שבעה פסיכופטים". הסרטים הקודמים של מקדונה נחשבים כיום כסרטי פולחן, והסרט "ברוז'" אף זכה בכמה פרסים יוקרתיים, ולכן הבמאי הציב לעצמו רף הפקה גבוה וטיפס מעבר לו. סרטו החדש הוא אחת היצירות הייחודיות ביותר השנה, ו-"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" נע בלי הרף בין הקומדיה לטרגדיה, מבוים בקפידה ובחוכמה, וזוכה לשחקנים משובחים המופיעים באופן משעשע ונועז.

"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי": מקדורמנד ורוקוול בהופעה משעשעת ומנצחת

התסריט של "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", כמו התסריטים הקודמים של מקדונה, מזכירים מאוד את בדיחות הדעת של האחים כהן – הומור קודר אל מול דרמה גולמית כתובה היטב. מקדונה אף מצליח ליצור אמפתיה נהדרת לדמויות השונות, אשר רובן – הטובות והרעות, אף מרגשות. הסרט מטפל באינספור נושאים, אם זה ענף הפרסום הכושל, יחסים פוליטיים בארצות הברית (שמאל קיצוני אל מול ימין גזעני), יושר משטרתי ועוד, והעלילה המרכזית מתייחסת למנעד ההשפעות של אירוע מחריד שקרה עוד טרם החלה עלילת הסרט. ההצלחה הגדולה בסיפור היא הדמויות ועומקן, המצליחות להיכנס ללב הצופים לצופים, גם אם הדמויות אבסורדיות ביותר.

פרנסס מקדורמנד ("פארגו") ו-סם רוקוול ("הגבר המושלם") יצרו הרבה באזז בשל איכות המשחק שלהם ב-"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", וההייפ בהחלט במקומו. הדמויות שלהן פגומות ומאוד לא עגולות, ודמותה של מקדורמנד היא תוצאה של הזנחה וכעס, ואילו דמותו של רוקוול היא בלגן של גבריות רעילה כבן בוגר החי עם אמו המזדקנת. תפקידים אלה מאפשרים רגעים של אושר וקדרות כאחד, ושני השחקנים מתמודדים במיומנות במושג החסד, ומביאים לחיים שתי דמויות עוצמתיות, כריזמטיות ומרשימות ביותר.

דמויות המשנה ב-"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" חזקות גם הן, אם כי לא השתמשו בהן עד הסוף. דמותו של וודי הרלסון ("משחקי הרעב") כשריף העיירה היא המפותחת ביותר, להוציא התפקידים הראשיים בסרט, אבל החיים האישיים שלו לא מודגשים עד הסוף, למרות המשחק המצוין שלו. שחקני משנה נוספים ראויים לציון הם פיטר דינקלג' ("משחקי הכס") ו-קיילב לנדרי ג'ונס ("תברח") כתושבי העיירה אבינג, יחד עם שחקנים מיומנים נוספים, כמוג'ון הוקס ו-אבי קורניש. למקדונה בהחלט מגיע קרדיט על שילוב נכון של שחקנים מגוונים אל מול עלילות משנה, חלקן משעשעות ואחרות פשוט מגוחכות.

עוד קרדיט מגיע למקדונה שהצליח ליצור תחושה נכונה של זמן ומקום עם דימויה של עיר דרומית במיזורי (אם כי הסרט צולם בכלל בצפון קרולינה). הנופים אמנם אינם יפים כמו בסרט "ברוז", אבל הצלם של מקדונה, בן דיוויס ("שבעה פסיכופטים"), מצליח להביא תמונות יפות ועדיין שומר על סרט אינטימי בהיקפו ובמיקודו. בדיוק כמו שהוא עשה בסרט "ברוז'", המלחין קרטר בורוול משפר את המצב רוח בסרט עם פסקול נהדר, ומשלב צלילים כפריים עם מוטיבים קלאסיים.

"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" מנציח את מקדונה כמספר סיפורים נהדר עם חותמת אישית, וזהו סרטו הטוב ביותר עד היום, ולמקדורמנד ורוקוול בהחלט מגיע האוסקר על המשחק המצוין שלהם. זהו אמנם אינו סרט פרסים טיפוסי, אבל כיוון שיצא בעונה זו, סביר להניח שיגרוף כמה פרסי אוסקר, והקריירה של מקדונה מובטחת.

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

___
שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי | Three Billboards Outdisde Ebbing Missouri
בימוי: מרטין מקדונה
תסריט: מרטין מקדונה
שחקנים: פרנסס מקדורמנד, סם רוקוול, וודי הרלסון
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 18.01.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 115 דקות

המשחק הגדול

נשלח 17 בינו׳ 2018, 22:45 על ידי Movie Shy   [ עודכן 17 בינו׳ 2018, 22:45 ]

"המשחק הגדול": ג'סיקה צ'סטיין חושפת את כל הקלפים

עם עלילה מרתקת ושורה של כוכבי קולנוע מובילים, "המשחק הגדול" הוא סיפור אמיתי - עד כדי מדהים, והאנרגיה שלו מגיעה מהתסריט העשיר ומהשחקנים עתירי הכישרון / שי שגב

זוכה האוסקר, אהרן סורקין ("הבית הלבן", "חדר החדשות"), מוכר בשל המורכבות והרב-שכבתיות בתסריטים שהוא כותב, אם זה סרטי הקולנוע "הרשת החברתית" או אפילו "בחורים טובים"; אלא שבסרט "המשחק הגדול" הוא נכנס בפעם הראשונה לתפקיד הכי חשוב מאחורי המצלמה – במאי הסרט. לאורך הקריירה המהוללת שלו, הוא פיתח סגנון מוכר וייחודי, שכיום כבר מאומץ על ידי מיטב יוצרי הקולנוע בעולם. סרט בכורה של במאי הוא תמיד צעד מסוכן, והסיכוי שסורקין יוכל להוכיח עצמו גם כבמאי ולהפוך את מילותיו לתמונות מדברות – מוכיח את עצמו מעבר לכל ספק. עם עלילה מרתקת ושורה של כוכבי קולנוע מובילים, "המשחק הגדול" הוא סיפור אמיתי עד כדי מדהים, והאנרגיה שלו מגיעה מהתסריט העשיר ומהשחקנים עתירי הכישרון.


"המשחק הגדול": ג'סיקה צ'סטיין באחת הדמויות המרשימות ברזומה שלה

סורקין, כאמור, מביא למסך עוד תסריט עם שורות דיאלוג קופצניות ומהירות, והסימן המסחרי שלו בהחלט ניכר ב-"המשחק הגדול". מרבית הסרט הוא אנשים המדברים האחד עם האחר על המצבים שאליהם נקלעו, ויש בהחלט חן ושמחת חיים ששורות אלו נכתבו על ידי אדם שיודע להביא לחיים גם את הסיפורים האזוטריים ביותר. כל אחד מהשחקנים הראשיים, ועד אלו שבתפקידים המשניים ביותר, מקבל כמות נכבדת של עומק, ודמויות אלה אינן מרגישות שטוחות ביחס למסופר בסרט. יש מספר שורות דיאלוג שמגיעות משום מקום ונותרות עם הצופים לאורך זמן (גם אחרי כותרות הסיום), ונראה שסורקין במסלול הוודאי לקטגוריית האוסקר בתחום התסריט. חשוב להדגיש, שסורקין אף מצליח להסביר להדיוטות את אופי משחק הפוקר המסובך למדי, ומפרש מגוון ביטויים והופכם נגישים גם לאלו שלא נגעו בקלפים מעולם.

מעבר לתסריט, מה שמפתיע היא המיומנות של סורקין כבמאי. "המשחק הגדול" נמתח לאורך 140 דקות, אך לא ממש מרגישים את אורכו, וזו עדות לאחיזתו של סורקין באופי הסיפור ובקצב. הסרט מתקדם בזריזות, מותיר את הצופים ערניים בין כל הפיתולים וההפתעות בסיפור. הגישה שהבמאי משתמש בה מזכירה מאוד את מרטין סקורסזה (גם בקריינות), אולם סורקין מצליח להביא את קולו הייחודי לסרט, ולהראות שלמד לא מעט מהאמן הקולנועי ששיתף איתו פעולה בעבר. חשוב לציין, שלא כל החלטות הבימוי גאוניות, אבל סורקין בהחלט מביא הישג מרשים.

לסורקין אמנם מגיע החלק הארי על התוצר הסופי בסרט, אך אין להכחיש כי זו הבמה של ג'סיקה צ'סטיין ("מיס סלואן"). המועמדת לאוסקר מביאה דמות כריזמטית, ותפקידה כמולי בלום נראית דינמי ומעניין, עם שפע של יתרונות ופגמים כאחד. מה שמתבקש מצ'סטיין (תוך שהיא נאבקת בדיאלוג של סורקין, בזמן שהיא נושאת את הסרט כולו על כתפיה), הוא משימה לא קלה – והיא בהחלט עומדת בה בגבורה. זה ללא ספק אחד התפקידים הטובים שלה אי פעם, ודמותה ממגנטת ומלאת כריזמה. בדומה לתסריט, צ'סטיין מרוויחה כאן את השבחים הרבים שהיא קיבלה בתחרויות נושאות הפרסים שהתקיימו לאחרונה, והיא כנראה תוזכר בקרוב גם כמועמדת על ידי האקדמיה לקולנוע.

מבחינת שחקני משנה, אידריס אלבה ("המגדל האפל") מחזיק בתפקיד החשוב כעורך דין עם כוונות טובות, שתפקידו לסייע למולי למצוא מה הכי טוב עבורה. אלבה וצ'סטיין משלימים האחת את האחר ומפתחים כימיה נהדרת, שהופכת את המחוות ביניהם לחיזיון אינטלקטואלי. לאחר אכזבה ארוכה לשחקן בחודשים האחרונים (עקב סרטי קולנוע שכשלו ביקורתית), נהדר לראות את אלבה בתפקיד מוצלח, והוא מקבל מספר רגעים טובים להציג את כשרונו. קווין קוסטנר ("שומר הראש") מבליח בתפקיד די סטראוטיפי ודו-ממדי, אולם מערכת היחסים בינו ובין מולי מתגמלת למדי לקראת סוף הסרט. לשחקנים האחרים, כמו מייקל סרה, ג'רמי סטרונג ו-כריס או'דד יש תפקידים קטנים יותר, אבל כולם מותירים רושם.

"המשחק הגדול" אולי לא הסרט שיזכה באוסקר השנה, אבל חובבי קולנוע בוודאי ייהנו מהסרט, כיוון שבנקודה זו סורקין מכריז על עצמו גם כבמאי (ולא רק תסריטאי), וסביר להניח – שעם הזמן, רק ישפר את ניסיונו. מה שעוד מסייע לו להצליח הוא הליהוק המוכשר, ואסור להחמיץ את ההופעה של צ'סטיין ואלבה. עבור הצופים שמחפשים מה יהיו מילות הבאזז במהלך עונת הטקסים הנוכחית - זהו סרט שאסור לפספס.

המשחק הגדול

___
המשחק הגדול | Molly's Game
בימוי: אהרן סורקין
תסריט: אהרן סורקין
שחקנים: ג'סיקה צ'סטיין, אידריס אלבה, מייקל סרה
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 18.01.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 140 דקות

העיתון

נשלח 14 בינו׳ 2018, 0:40 על ידי Movie Shy   [ עודכן 14 בינו׳ 2018, 0:41 ]

"העיתון": תרועת ניצחון לעולם העיתונות

סרטו של סטיבן שפילברג, "העיתון", נכתב במיומנות מרגשת ומסעירה, ובאמצעות ליהוק נהדר – מובא לחיים אחד הסיפורים החשובים ביותר שעיצבו את ענף העיתונות / שי שגב

"העיתון" הוא הדרמה ההיסטורית האחרונה של הבמאי סטיבן שפילברג, לאחר ששני הסרטים האחרונים שלו מסוגה זו גרפו כמה פרסי אוסקר: "גשר המרגלים" ו-"לינקולן". המיזם התחיל לרקום עור וגידים במהירות במהלך שנה שעברה, וצוות השחקנים לוהק סופית בחודש מרץ, כדי לעמוד בלוחות הזמנים לקראת האוסקר המתקרב, אך גם מעוד סיבה. בהתחשב באופי הסיפור, יש הקבלה ברורה בין המתואר בעלילה לממשל הנוכחי בארצות הברית ולמערכת היחסים המתוחה בין הנשיא והתקשורת. בשל כך, שפילברג וצוותו חשו כי נחוץ לנוע במהירות ולהביא סרט זה למסך הגדול, בעוד הסיפור עדיין חם. בכל פעם שממהרים להפיק סרט, תמיד יש סיכוי שהוא גם פותח מהר מדי ופרטים פוספסו – אך זה לא המקרה כאן. "העיתון" נכתב במיומנות מרגשת ומסעירה, ובאמצעות ליהוק נהדר – מובא לחיים אחד הסיפורים החשובים ביותר שעיצבו את ענף העיתונות.


"העיתון": מריל סטריפ וטום הנקס יושבים ומחכים למועמדות לאוסקר

הסרט "העיתון" (למרות שמתרחש בשנות השבעים), הוא מאוד בן זמננו, ומזכיר בתוכנו לא אחת התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית ובעיקר את חופש העיתונות. די ברור, שעל אף המסר ששפילברג מנסה להעביר, מגיע לו קרדיט על כך שהוא מטפל בנושא בטוב טעם ובעדינות, והוא אינו מטיף באופן ישיר לשמירה על ערכים חשובים אלו. גם ללא הקשר לפוליטיקה המודרנית בבית הלבן, "העיתון" עובד כסיפור טוב ומבדר בזכות עצמו. חלק גדול מן הקרדיט מגיע לצוות הכותבים, ליזה אנה ו-ג'וש סינגר ("ספוטלייט"), עבור הדרך הייחודית בה כתבו את התסריט. הרעיון לשלב את תת-העלילה שבה מנסים להנפיק את העיתון, נטווה באופן מושלם אל תוך העלילה הראשית, ומספק לקהל הצופים שכבות להרהורים. התסריט אינו פשוט ושטוח, והסרט מתוחכם בפני עצמו כדי להתמודד עם עושר עלילתי זה. 

מבחינת בימוי, שפילברג שנון כתמיד, ועובד עם סרט יותר רגוע ופחות עשיר באפקטים מיוחדים מהרגיל, המתאים מאוד גם לגילו ולקריירה ארוכת השנים שלו. הוא קיבל החלטה מצוינת לשלב קטעי קול אמיתיים של ריצ'רד ניקסון, וכך מזריק תחושה של חרדה בסיפור ואף יוצר תחושה של נבל אמיתי, שמלמד עד איפה יכולות להגיע זרועותיו הארוכות של נשיא ארצות הברית. באופן לא מפתיע, שפילברג שומר על תחושה חזקה של קצב לכל אורך "העיתון", ו-115 דקות הסרט פועמות באופן מרתק ומלאות סקרנות. חלק מן הסצינות מרוממות בזכות המוזיקה הנהדרת של ג'ון וויליאמס, המוסיף מתח מוחשי לשיחות סלון בסיסיות ופורט על מיתרי הלב של הצופים. בפעם המי יודע כבר כמה ולאחר 40 שנות שיתוף פעולה, הצמד האגדי של שפילברג-וויליאמס שוב עושה קסמים.

השחקנים מול המצלמה מרשימים באותה מידה. טום הנקס ("להציל את טוראי ריאן") הופך את עורו בקולנוע עד היום ומגלם עורך עיתון מחוספס, המוכן לכופף מוסר (ואף את החוק) כדי להצליח בעבודתו. אבל השחקן גם מדגים את הצד הרך של עורך העיתון בכמה סצינות מפתח, ומצייר אותו כאדם המקריב עצמו למען הדבר הנכון – לא משנה מה העלות. להנקס היו נעליים גדולות למלא את תפקיד עורך העיתון, עשרות שנים אחרי ש-ג'ייסון רוברדס זכה באוסקר לתפקיד זה בסרט "כל אנשי הנשיא", והוא מצליח היטב במשימה. מריל סטריפ ("אוגוסט: מחוז אוסייג'") נהדרת גם היא כבעלת העיתון, ומעבירה דמות שלמה ורגישה מאוד, שמצליחה לעמוד בפני שאלה קשה ומאוד ערכית. יש לה קשת דימויים מאוד מגוון במהלך הסרט, וסצינות רבות מדגימות מדוע סטריפ היא סמל למופת במקצועה. כאשר שני התפקידים הראשיים משתפים פעולה על המסך, זה שובה לב לראות אותם משלימים האחד את האחרת.

"העיתון" אמנם מתמקד בעיקר בהנקס ובסטריפ, אבל שחקני המשנה טובים גם הם. ל-בוב אודנקירק ("סמוך על סול", "שובר שורות") יש את אחד מן התפקידים עבי הבשר, ומציג את הסגנוניות הרבה שלו כעיתונאי עם כוונות טובות לסייע בחקירה. ל-ברוס גרינווד ("האויב בתוכנו - סטארטרק") גם נוכחות חזקה כשר ההגנה לשעבר של ארצות הברית, רוברט מקנמרה, המשמש כאיש מפתח בסכסוך העיקרי. שאר השחקנים משמשים את שאר חברי המערכת ובני משפחותיהם, שמעגלים ומשלימים את הדמויות המרכזיות – גם אם זמן המסך שלהם הוא מינימלי.

מבין כל הסרטים שיהיו מועמדים לאוסקר השנה, "העיתון" הוא 'הפיתיון' המסורתי ביותר לפרס הנכסף, והוא גם עומד בקטגוריה זו מבלי להיות כבד מדי או בשל היותו הפקה מרובת אפקטים מיוחדים. הפרשנות החברתית מסביב ניכרת לכל מי ששם לב לכותרות העיתונים, ושפילברג מציג את העלילה באופן שכל צופה יוכל להתחבר אליו. חובבי היסטוריה וקולנוע בוודאי ייהנו, ו-"העיתון" עתה בבתי הקולנוע, פשוט מחכה שיכריזו על כמה פרסים הוא מועמד מטעם האקדמיה האמריקנית לקולנוע.

העיתון

___
העיתון | The Post
בימוי: סטיבן שפילברג
תסריט: ליזה אנה, ג'וש סינגר
שחקנים: מריל סטריפ, טום הנקס, בוב אונדקירק
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 11.01.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 115 דקות

הפרעה בקצב הלב

נשלח 11 בינו׳ 2018, 1:23 על ידי Movie Shy   [ עודכן 11 בינו׳ 2018, 1:24 ]

"הפרעה בקצב הלב": דרמה בריאה על ביורוקרטיה וטכנולוגיה

"הפרעה בקצב הלב" מצליח לרגש, להכעיס, לאהוב ולהתעצבן מחדש, בסרט דרמה משכנע, אמיתי ובנוי היטב / שי שגב

הודות לטכנולוגיה המודרנית ולשינויים הבין-דוריים המשתמשים בתקשורת עקיפה (במקום ישירה), כיום ניתן להעביר מסרים – כולל משמעותיים ביותר, רק באמצעות מסרונים. הסרט "הפרעה בקצב הלב" של בוריס חלבניקוב ("חיים ארוכים וטובים"), מתחיל עם מסרון המבשר על בקשה לגירושין.


"הפרעה בקצב הלב": יטשנקו וגורבצ'בה מתגרשים?

עלילת הסרט הדרמתי הרוסי נפתחת עם הדמות המרכזית: אולג (אלכסנדר יטשנקו) – פרמדיק מוכשר אבל פזיז, העובד באמבולנס ומעניק שירותי טיפול נמרץ, כשכל מטרתו היא להציל חיים. אורח חיים זה מוביל את אולג להתנהגות מעוותת: שילוב בלתי יציב של שתייה לשוכרה, מסיבות פראיות ובעיקר נתק מאשתו שעובדת כאחות, קטיה (אירינה גורבצ'בה). במהלך ביקור יום הולדת בביתו של אביה של קטיה, נראה שאולג מעדיף אלכוהול על פני אשתו, וגורם לקטיה לקבל החלטה עיקשת להתגרש מבעלה שבמצוקה – כאמור, באמצעות מסרון.

בעוד נקודת המבט של קטיה אינה מקבלת ביטוי במרבית זמן הסרט (אחד הפגמים של הסרט הוא חוסר האיזון בין שתי ההשקפות המנוגדות), רוב העלילה מתמקדת בחיי היומיום של אולג, וכיצד הוא בוחר להתמודד עם ההישגים שלו בעבודה, מאשר עם אשתו. כך לדוגמה, הוא חייב להתמודד עם הבוס החדש בעבודה, איש קר וביורוקרטי שמעדיף לחסוך בתקציבים מאשר את חייהם של המטופלים.

הסצינות החזותיות המציגות את אולג כפרמדיק המטפל בחולים, אשר נעות בין התקפי לב למצבים גרפיים שבהם אנשים נדקרים מסכין, בנויות להפליא, ומאפשרות למצלמה הרועדת והקופצנית להכניס את קהל הצופים ממש אל תוך הסצינה. צילום תזזיתי זה, ביד אחת עם העריכה המהירה, עוזרים להמחיש את אופיו המורכב של אולג, אולם גם מציגים בחוכמה את מערכת היחסים של אולג וקטיה. אינפוזיה מטפורית ואינטליגנטית זו נכנסת עמוק ללב הצופים, בעיקר בסצינה טראומטית במיוחד, כשמגיעה שיחת חירום אכזרית, שבה אולג חייב להציל את חייה של ילדה צעירה שהתחשמלה.

סצינות אלה לבדן לא יכולות להחזיק סרט שלם בפני עצמו, על אף ש-"הפרעה בקצב הלב" מביא מבט מציאותי מסקרן ומשכנע על חיי היומיום של חובשים. אמנם הסרט מתפתח כדרמה איטית במיוחד המתקדמת שלב אחר שלב במשך כ-116 דקות, הסצינות עצמן מהירות ופועמות ביעילות. למרבה המזל, הסרט מעולם לא נקלע למלודרמה זולה או קטעי קיטש, ועל אף שחציו השני מעט חוזר על עצמו, לעתים קרובות הצופים מעדיפים לוותר על עוד קטע של טיפול בפציינטים ובנפגעים, ולו בשביל לחזור לראות האם אולג יצליח לשקם את מערכת היחסים שלו.

"הפרעה בקצב הלב" (המכונה בלועזית 'אריתמיה' – דופק לב לא סדיר), הוא דרמה משכנעת ובנויה היטב, ולמרות שמתרחשת ברוסיה המודרנית, העלילה עוסקת בבעיות אוניברסליות ובמערכות יחסים הקשורות ומרגשות את כלל האנושות.

הפרעה בקצב הלב

___
הפרעה בקצב הלב | Arrhythmia | Arythmia
בימוי: בוריס חלבניקוב
תסריט: נטליה משכנינובה
שחקנים: אלכסנדר יטשנקו, אירינה גורבצ'בה, ניקולאי שרייבר
מקור: רוסיה
שפה: רוסית
באקרנים בישראל: 11.01.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 116 דקות

שעה אפלה

נשלח 2 בינו׳ 2018, 22:58 על ידי Movie Shy   [ עודכן 2 בינו׳ 2018, 22:59 ]

"שעה אפלה": גארי אולדמן מנצח במלחמה

"שעה אפלה" של ג'ו רייט מתאר באופן מסוגנן את הימים הראשונים של וינסטון צ'רצ'יל כראש ממשלת בריטניה, ונהנה מהמשחק המהפנט של גארי אולדמן / שי שגב

"שעה אפלה" הוא המיזם האחרון של ג'ו רייט, והבמאי מתמודד עם הדמות ההיסטורית החשובה, ראש ממשלת בריטניה – וינסטון צ'רצ'יל, בימיו הראשונים בתפקיד בעת מלחמת העולם השנייה. רייט אינו זר לסרטים תקופתיים, לאחר שיצר את "גאווה ודעה קדומה" (2005), היה מועמד לאוסקר עבור "כפרה" (2007) וכן זכה להכרה על "אנה קרנינה" (2012). רייט ניסה את מזלו גם בגרסה מודרנית לדרמה "הסוליסט" (2009), מותחן הפעולה "האנה" (2011) וכן סרט הפנטזיה עם תקציב ענק שירד לטמיון: "פן" (2015). בעוד ש-"פן" זכה לעלבונות מצד המבקרים, ובצדק, הבמאי חוזר למה שהוא יודע לעשות הכי טוב – מבט מסקרן על דמות היסטורית. הסרט "שעה אפלה" של רייט מתאר באופן מסוגנן את הימים הראשונים של צ'רצ'יל כראש ממשלת בריטניה, ונהנה מהמשחק המהפנט של גארי אולדמן ("האלמנט החמישי").


"שעה אפלה": גארי אולדמן כוינסטון צ'רצ'יל חזק מתמיד

"שעה אפלה" נוצר על פי התסריט שכתב אנתוני מקרטן. התסריטאי, המחזאי והסופר זכה למועמדות לאוסקר בשנת 2014, עבור "התיאוריה של הכל". הוא אף כתב את הספר 'Death of a Superhero', כמו גם את התסריט לסרט שנעשה בעקבות הצלחת ספר זה. לאחרונה גם סיים לכתוב את התסריט לסרט המצופה אודות להקת 'קווין': "רפסודיה בוהמית". מקרטן הוכיח עצמו כמומחה באריגת חיים אישיים ומקצועיים של דמויות היסטוריות, וכך עשה גם בהצלחה עם צ'רצ'יל בסרט "שעה אפלה". התסריט מציג מצד אחד את האתגר של צ'רצ'יל לזכות באמון העם הבריטי, כמו גם המנהיגים הפוליטיים באותה עת, ומצד אחר מוצא נקודות עניין משעשעות בחייו האישיים של האדם ובמערכות היחסים שלו. עם זאת, בעוד התסריט של מקרטן מביא את העוגן לסרט, זה עדיין לא עוצמתו החזקה ביותר של "שעה אפלה".

מעלה זו שמורה ללא ספק לדמות של אולדמן כצ'רצ'יל, ועבור תפקיד זה – השחקן עבר שעות רבות של איפור כדי להידמות לראש הממשלה לשעבר. אולדמן נעלם באופן חיובי אל תוך צ'רצ'יל, ומביא את האדם כולו לחיים – מעשן סיגארים ללא הפסקה, קשה למצוא רגע בסרט שהוא לא שותה לשוכרה, ואפילו מאמץ את דרך דיבור הייחודית והאופיינית לצ'רצ'יל. ללא ספק, "שעה אפלה" הוא הסרט של אולדמן, והוא משתמש בעוצמה זו ומביא את התפקיד הטוב ביותר שלו עד כה. צ'רצ'יל מצטייר כדמות חמה, לרוב עם הרגליים על הקרקע, אך בעיקר מאיימת ומפחידה את הסובבים אותה. בסצינה אחת בלתי נשכחת, אולדמן אף מציג את צ'רצ'יל עם פגיעות רבה, שמאזנת ומשלימה את דמותו.

כמובן, אולדמן נתמך באופן מצוין גם בשחקני משנה נהדרים. יחסי הגומלין שלו עם בן מנדלסון ("קשר דם"), כמלך ג'ורג' השישי, מתמלאים בנימוס בריטי מתוח מאוד, המתרגמים לסצינת דרמה משכנעת ואמינה. קריסטין סקוט-תומאס כאשתו של צ'רצ'יל, קלמנטין, פועלת גם היא כדי להחצין את רגשות והומור ראש הממשלה, אם כי הדמות לא עושה הרבה מלבד להבליט תכונות אלה בבעלה. רונלד פיקאפ ("מלון מריגולד האקזוטי") ו-סטיבן דיליין ("משחקי הכס"), כ-נוויל צ'מברליין וכרוזן הליפקס, בהתאמה, מגלמים יריבים נחוצים לצ'רצ'יל, ויש להם עומק מסוים ברעיונותיהם הסותרים את צ'רצ'יל – איך להוביל את בריטניה במלחמה. התפקיד המאתגר ביותר עבור דמותו של צ'רצ'יל היא לילי ג'יימס ("סינדרלה", 2015) המגלמת את מזכירתו, אליזבת לייטון. כמו קלמנטין, תפקידה העיקרי של אליזבת בעלילת "שעה אפלה" היא להדגיש את התבונה, ההומור והפגיעות של צ'רצ'יל – או במילים אחרות, הצד האנושי של הדמות ההיסטורית. עם זאת, לייטון לא נהנית עד הסוף מפיתוח דמותה, אם כי המשחק של ג'יימס מביא את המזכירה הצעירה לחיים עם כריזמה וקסם.

ובכל זאת, "שעה אפלה" הוא סיפורו של צ'רצ'יל, ואף על פי שהסרט מקריב דמויות משנה מעוגלות היטב למען ראש הממשלה, זה גם לטובתו של אולדמן, שכן זה מאפשר לו לזהור. מי שעוד פעל כדי להדגיש את המשחק של אולדמן כצ'רצ'יל הוא הצלם, ברונו דלבונל ("אמלי"), שמביא חזות עשירה להפליא באופן שהוא משחק עם האור. יחד עם המוזיקה המורכבת שנכתבה על ידי דריו מריאנלי, "שעה אפלה" מביא סביבה מרהיבה להפליא לסיפורו של צ'רצ'יל. חשוב לציין, כי מבחינת היבטים טכניים, יש לציין לטובה גם את צוות האיפור, הפאה והתותבות, שהביאו להתמרה המושלמת שבין אולדמן לצ'רצ'יל.

אין הרבה פתרון לתעלומה של "שעה אפלה" - מדוע צריך היה לספר עלילה זו. ככזה, הסרט עשוי להיות מרתק עבור אלה שכבר מתעניינים בהיסטוריה של צ'רצ'יל או במלחמת העולם השנייה – והסרט אף עובד כבן לוויה מצוין לסרט "דנקרק" של כריסטופר נולאן, שהופץ מוקדם יותר השנה. "שעה אפלה" יהיה ללא ספק מועמד לכמה פרסים השנה, וסביר להניח שאולדמן יהיה מועמד לפרס האוסקר על תפקיד השחקן הטוב ביותר. מלבד הופעתו של אולדמן והסגנונית של רייט, "שעה אפלה" הוא 125 דקות של קולנוע מבדר, כמו גם דרמה ביוגרפית משעשעת למדי.

שעה אפלה

___
שעה אפלה | Darkest Hour
בימוי: ג'ו רייט
תסריט: אנתוני מקרטן
שחקנים: גארי אולדמן, קריסטין סקוט-תומאס, בן מנדלסון
מקור: ארצות הברית, בריטניה
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 04.01.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 125 דקות

1-10 of 63