אנחנו

נשלח 21 במרץ 2019, 5:27 על ידי Movie Shy   [ עודכן 21 במרץ 2019, 5:27 ]

"אנחנו": השתקפות של סרט אימה

ביקורת סרט – "אנחנו" מצליח להיות משעשע, מטורף, מבחיל, מותח ומרגש בבת אחת, ומסמן צעד נוסף בהתפתחות האמנותית של הבמאי ג'ורדן פיל / שי שגב

ג'ורדן פיל תפס הרבה צופים לא מוכנים עם סרט הבכורה שלו שיצא לאקרנים בשנת 2017: "תברח". מותחן האימה שזכה לשבחים הפך ללהיט ענק, היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ובסוף פיל גרף את הפרס לתסריט הכי טוב. הפעם, הצופים קצת יותר מוכנים לסרטו השני של פיל, "אנחנו", בידיעה שהתסריטאי-במאי הוא מומחה לאימה ויש לו גם מסר ברור מאחורי יצירותיו (הפעם אמנם אינו מתייחס לגזענות באמריקה). ובכל זאת, אפילו מעריציו הגדולים עלולים להיבהל מהתערובת המעוותת של רעיונות שפיל אסף לסרטו השני. "אנחנו" מצליח להיות משעשע, מטורף, מבחיל, מותח ומרגש בבת אחת, ומסמן צעד נוסף בהתפתחות האמנותית של פיל.


"אנחנו": לופיטה ניונגו בתפקיד כפול

כבר מתחילת הסרט, "אנחנו" ממחיש כיצד פיל השתפר כבמאי מסרטו הקודם. עריכת הסאונד בפרולוג מפורטת ומדויקת, כמו זוויות המצלמה הייחודיות שפיל והצלם שלו, מייק גילאקיס ("ספליט") משתמשים כדי להראות משהו תמים כמו לונה פארק על טיילת, כמאיים ומסוכן על המסך הקולנועי. הסצנות המוקדמות מראות כמה פיל השתפר בשימוש בקטעי שקט ובחוסר מוזיקה כדי ליצור מתח, או לסירוגין במוזיקה שמוציאה את הצופה משלוותו, כפי שכתב המלחין ששימש גם בסרטו הקודם, מייקל אבלס. פיל גם לא עוצר כאשר עלילת הסרט הופכת לסרט פעולה ומצליח לרגש ולהלהיב את הצופים, תוך שימוש במוטיבים חזותיים בשליש הראשון (השתקפויות, מראות, כפילים וכדומה).

התסריט של פיל בסרט "אנחנו" נבנה בקפידה, בדיוק כמו בתסריט של "תברח", ומוצא דרך מקורית לארוג הומור לאורך הסיפור, בדרך המתאימה לאופי העלילה המפחידה. ההומור מוסיף נופך, כיוון שכל השחקנים נהדרים ודמויותיהן מרגישות מאוד עגולות, הן לפני והן אחרי שהכפילים שלהן מגיעים. דמותה של לופיטה ניונגו ("הפנתר השחור") בולטת במיוחד בתפקיד הכפול של אדלייד והדופלגנגר שלה, ומאפשרת לזוכת האוסקר לקחת למקסימום את יכולת המשחק שלה בדרכים מפתיעות ומרתקות. מצד אחד, היא מסוגלת ליצור אהדה אמיתית לשתי הדמויות ולתת לכל אחת אישיות מובחנת, למרות שברור שהן השתקפויות קודרות האחת של האחרת. וינסטון דיוק גם הוא גדול – רב משמעית – בסרט, במיוחד בתפקיד האבא החביב, גייב – רחוק לחלוטין מדמותו כלוחם ומנהיג שבט הווקנדו בסרט "הפנתר השחור".

יסוד אחד בסרט "אנחנו", שעשוי לגרום למחלוקת בקרב הצופים, הוא המטאפורה המרכזית של הסרט – או ליתר דיוק, אם יש לו בכלל. פיל, בצעד נוסף שמאותת על התבגרותו המתמשכת כמספר סיפורים, מקשר את הכל יחד לקראת סיום הסרט, באופן שמבהיר שיש משל עמוק יותר מאחורי הנרטיב הכללי, אבל מותיר מקום לקהל לפרש זאת כרצונו. בהחלט יש דרכים שונות אבל תקפות להבין את הסרט "אנחנו", בהתבסס על נושאי הסרט: טראומה, יוקרה, זהויות חברתיות שבורות, וכמובן, מה זה 'העצמי האחר' של כל אחד מאיתנו. בהקשר זה, הסרט עובד כצאצא רוחני של הסדרה "אזור הדמדומים" המקורית (ראוי לציין, כי פיל מחייה את סדרת הטלוויזיה בחודש אפריל 2019) ומדלג מעל הכפית שמאכילה את מסריו לקהל, במאמץ לעודד אותו לשקול את החושך המבעבע מתחת לאדמת אמריקה (במשחק מילים באנגלית, שם הסרט "אנחנו" בלועזית הוא "US", או יותר נכון ארצות הברית).

בעוד שפיל יכול היה לנוח בקלות על זרי הדפנה ולנסות לשחזר את ההצלחה שלו מהסרט הקודם, הוא בחר במקום זאת לאתגר את עצמו כיוצר סרטים מקצועי ולהתמודד עם משל אימה מעורר מחשבה, שמרובד אף יותר מסרטו הקודם. חובבי קולנוע בוודאי יתענגו מהתחכום בתסריט ובמשל המסתתר, וכנראה ימשיכו לחפש סמליות, הרבה אחרי שכותרות הסרט סיימו לעלות. עבור שאר באי בית הקולנוע, "אנחנו" רוצה לבדר ולגרום לצופים לצעוק, להיבהל, לפחד ולצחוק (הכל באותה סצינה), וכמובן להותיר אותו עם פרשנות חברתית מקורית. בשורה אחת: ג'ורדן פיל עשוי להישאר פה עוד הרבה זמן, ולשמחתנו – הוא רק מתניע מנועים.

אנחנו

___
אנחנו | Us
בימוי: ג'ורדן פיל
תסריט: ג'ורדן פיל
שחקנים: לופיטה ניונגו, וינסטון דיוק, אליזבת' מוס
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 21.03.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 121 דקות

משולש הגבולות

נשלח 11 במרץ 2019, 5:48 על ידי Movie Shy   [ עודכן 11 במרץ 2019, 5:48 ]

"משולש הגבולות": בן אפלק ואוסקר אייזק במשבר קרבי

"משולש הגבולות" הוא מותחן פעולה דרמטי, שמחזיק בזכות צוות השחקנים החזק ותסריט מקורי של מארק בול / שי שגב

מותחן הפעולה "משולש הגבולות" החל את חייו כרעיון לסרט בכיכוב טום הנקס ובבימויה של קת'רין ביגלו, אי שם בשנת 2010, אבל השהייה הארוכה שלו במרתפי הפיתוח גרמה לשנות את צוות השחקנים וההפקה. לאחר מכן, הפרויקט נמסר לבמאי ג'יי. סי. צ'נדור ("התמוטטות", "הכל אבוד", "שנה קשוחה מאוד"), אבל זה לקח עוד כמה שנים (וכמה ניסיונות לגייס צוות שחקנים מוביל) כדי שהסרט ירקום עור וגידים. רק עתה, "משולש הגבולות" הושלם וכעת ניתן לצפותו כסרט המקורי והאחרון של נטפליקס. "משולש הגבולות" הוא מותחן פעולה דרמטי, שמחזיק בזכות צוות השחקנים החזק ותסריט מקורי של מארק בול.


"משולש הגבולות": צוות שחקנים מוביל צוות חיילים מוביל

"משולש הגבולות" מצליח לקחת את צוות השחקנים ולהראותם כבני משפחה מאולתרת, שכבר חלקו כברת דרך יחדיו לאורך השנים. באמצעות דיאלוג ואינטראקציות גופניות, יש תחושה אמיתית של היסטוריה משותפת בין החיילים שבסיפור, שהיא חיונית ליצירת קשר חזק עם קהל הצופים. צ'נדור בונה בחוכמה ובאיטיות את המערכה הראשונה (למעשה השנייה), שבה למדים על המצב הנוכחי של כל אחת מהדמויות העיקריות, בטרם דוחפים אותם לתוך הסכנות האורבות בג'ונגל הדרום אמריקני. הגישה שלו כאן מרחיקה לכת ומאפשרת לצופים לרכוש ידע ולהבין את המוטיבציה של הדמויות, ולהעלות כמה שאלות מוסריות מעניינות המדגישות את הנושאים העיקריים של הסרט.

השחקנים בהחלט מביאים קדימה את האופי החברי בין הדמויות, ומשלימים את הכימיה האחד עם האחר. החיסרון היחיד כאן, הוא כי לא כל הדמויות מקבלות זמן מסך באותה מידה; השלישייה של פדרו פסקל ("נרקוס"), צ'רלי האנם ("בני האנרכיה") ו-גארט הדלונד ("פרחים בבוץ") עושים מה שהם יכולים עם הטקסטים שלהם ומותירים רושם קטן בנוכחותם על המסך, אבל ל-בן אפלק ("נעלמת") ול-אוסקר אייזק ("מבצע פינאלה") יש הרבה מרחב פעולה. באופן לא מפתיע, שניהם משמשים בתפקידים הראשיים בסרט "משולש הגבולות", ומביאים פיתולים משכנעים בעלילה וגם יוצרים חמלה, כי הם לא מפחדים להדגיש את הפגמים האישיים של הדמויות שלהם. דמותו של אייזק, בפרט, משמשת ככוח המניע של הסיפור ועוברת את השינוי המשמעותי ביותר, כשאייזק שומר על כריזמה מאופקת ויציבה לאורך הסרט. למרבה הצער, עם כל כך הרבה זמן מסך המוקדש לחיילים העיקריים, שחקני משנה, כמו אדרייה ארג'ונה ("בלש אמיתי") ו-ריינלדו גלגוס ("צלף אמריקאי") בקושי מותירים רושם ומשמשים כמקדמי עלילה בלבד.

צ'נדור גם עושה עבודה טובה בבימוי סצינות מסויימות, אשר מנחילות בלב הצופים תחושה של פחד ואימה. אף על פי שהסרט "משולש הגבולות" ייראה על ידי רבים מן הצופים על מסך הטלוויזיה – או בצער רב על הטלפון החכם (כיוון שיוקרן בארץ רק בנטפליקס), קטעי הפעולה עדיין מעוצבים בצורה שמרגישה קולנועית למדי – ויש לתת את מלוא הקרדיט לצלם רומן וסיאנוב ("בהיר", "יחידת המתאבדים") ומעצב התפאורה גרג ברי ("דדפול"). סצינות אלה צולמו ונערכו בעוצמה של סרט מלחמה, שמתאים לנושא העלילה ולצוות הדמויות. הפשיטה על הבית בסרט בלתי נשכחת, ומזכירה את הסוף של הסרט "כוננות עם שחר" (ולא במקרה, כיוון שגם סרט זה נכתב על ידי בול), במובן שאף אחד לא בטוח בכל עת. עם העובדה שכל השחקנים ותיקי סרטים מסוגת הקרבות והלחימה, הם גם מתמודדים כראוי עם דרישות פיזיות בהופעותיהם, שרק מעמיק את קווי העלילה. פעמים רבות, הצופים יישארו על קצה מושבם.

בסופו של דבר, "משולש הגבולות" בהחלט יכול להיחשב כאחד הסרטים המקוריים הטובים של נטפליקס. כנראה שלא יתמודד שנה הבאה בטקס האוסקר, אבל שווה לבדוק אותו. שנת 2019 החלה כשנה איטית יחסית ביחס לסרטים שחובה לראות בקולנוע, ו-"משולש הגבולות" אמנם לא מציג באקרנים, אך שווה לצפות בו על המסך הכי גדול שניתן. 125 דקות של חוויה מותחת, מסקרנת והכי חשוב – עם מוסר השכל.

משולש הגבולות

___
משולש הגבולות | Triple Frontier
בימוי: ג'יי. סי. צ'נדור
תסריט: מארק בול
שחקנים: בן אפלק, אוסקר אייזק, צרלי האנם
מקור: ארה"ב
שפה: אנגלית
בטלוויזיה בישראל: 13.03.19
הפצה בישראל: נטפליקס
זמן: 125 דקות

קפטן מארוול

נשלח 7 במרץ 2019, 2:01 על ידי Shy K. Segev   [ עודכן 7 במרץ 2019, 2:01 ]

"קפטן מארוול": סיפור בריאה מלא עוצמה

"קפטן מארוול", נהנה מכל קטעי הפעולה וההומור הרגילים שיש בסרטי MCU (עם כמה הפתעות), והרבה רגעים מלאי עוצמה בכיכובה של ברי לארסון / שי שגב

אולפני מארוול פותחים את שנת 2019 עם "קפטן מארוול", הסרט ה-21 ביקום הקולנועי של חברת הקומיקס. מכל סרטי אולפני מארוול, "קפטן מארוול" הוא גם הסרט הראשון ובו גיבורת-על בתפקיד הראשי (אמנם גיבורה נשית בתפקיד משמעותי הייתה הצרעה של אוונג'לין לילי ב-"אנטמן והצרעה" בשנה שעברה, אך היא לא הייתה לבדה), כשעתה ברי לארסון מגלמת את קארול דאנוורס באופן מרשים ומלא אנרגיה. "קפטן מארוול" היא גם הסרט הראשון בתולדות MCU שמבוים בעיקרו על ידי אישה, כשהצוות של אנה בודן ו-ריאן פלק יוצקים למסך את אחד הגיבורות האהובות ביותר בתולדות מארוול. "קפטן מארוול", נהנה מכל קטעי הפעולה וההומור הרגילים שיש בסרטי MCU (עם כמה הפתעות), והרבה רגעים מלאי עוצמה בכיכובה של לארסון.


"
קפטן מארוול": ברי לארסון כגיבורה עם הרבה אנרגיה

"קפטן מארוול" בוים על ידי בודן ופלק מתסריט שכתבו יחד עם ז'נבה רוברטסון-דבורט ("טומב ריידר") מסיפור מאת בודן, פלק, רוברטסון-דבורט, ניקול פרלמן ("שומרי הגלקסיה") ו-מג לפוב ("הקול בראש"). צמד היוצרים הקולנועיים של בודן ופלק צברו את ניסיונם עד כה בדרמות קטנות תקציב, כמו "סיפור מצחיק" ו-"מה שקורה במיסיסיפי", ונראה שקטעי הפעולה מתנהלים קצת באיטיות, ביחס לסצינות הדרמטיות הקולחות. למרות שחלק מקטעי הפעולה מרהיבים – במיוחד אלה בחלל – כמה סצינות נראות אבודות בנוף עכור או כהה, או סובלות מעריכה קופצנית ותקריבים הדוקים מדי. עם הצרות הנוספות האופייניות לסרטים של אולפני מארוול מבחינת ה-CGI שלהם, גם האקשן ב-"קפטן מארוול" אינו מחסיר פעימה.

עם זאת, "קפטן מארוול" מצליח להעניק תחושה של טריות בתוך מצבור של סרטי MCU שנאגרו בשנים האחרונות, לא רק על ידי גיבורה נשית מלאת עוצמה, אלא על ידי יצירת סיפור בריאה מקורי. במקום לספר סיפור ליניארי וכרונולוגי על האירועים המתרחשים – בהם אדם רגיל הופך להיות גיבור, "קפטן מארוול" מציג דמות בעלת כוחות הצוללת לעברה כדי להתקדם. זו ללא ספק דרך לא-מסורתית לספר סיפור בריאה ומסייע למהול את הנוסחה בדיוק בכמות המדויקת, כדי שהסרט יצליח להתבלט בין עשרות סרטי בריאה אחרים. אבל מה שעוד עוזר להבליט את "קפטן מארוול" היא דמותה של דאנוורס עצמה והיחסים שלה עם הדמויות סביבה. סרטי MCU הצליחו ליצור קשרי ידידות רבים בקרב גברים, אבל נאבקו או לא הצליחו לתאר חברות נשית. ב-"קפטן מארוול", היחסים של דאנוורס ומריה רמבו (לשנה לינץ') הופכים ללב הסיפור, וזה נותן לסרט ליבה רגשית נחוצה ויפה.

ככזה, איכות המשחק של לארסון היא המפתח להצלחתו של "קפטן מארוול" ונופך משקלה מכריע באופן יוצא מן הכלל, נועל במדויק את הגיבורה החצופה והמתוחכמת – ובסופו של דבר טובת הלב – שהיא דאנוורס. לארסון נוצצת כאשר היא משחקת מול לינץ', והצמד מעניק הרבה לב וכנות אמיתית לתוך יחסי דמויותיהן. אבל לארסון מצליחה היטב – לא משנה מול מי היא משחקת, בין אם זה המדריך האינטנסיבי והמנטור שלה (ג'וד לאו), שותפה למרדפים – הסוכן ניק פיורי (סמואל ל. ג'קסון), או אולי החייזר טאלוס (בן מנדלסון). מבחינת אולפני מארוול, הם באמת יצרו גיבורה אשר יכולה בקלות רבה לעמוד לצד קפטן אמריקה, איירון מן ו-תור, ויתכן אף לנצח אותם בקרב. למרות שזה לקח עשר שנים ועשרים סרטים, MCU סוף סוף העניקו לאישה את הסולו הראשון בניצוחה, והסרט מדבר כולו – הלכה למעשה – על העצמה נשית.

לפיכך, "קפטן מארוול" הוא סרט חובה לכל אוהדי סרטי גיבורי-על, אבל במיוחד לאלה עם תשוקה לראות סיפור טוב עם אישה בראשו (בדיוק כמו בסרט "וונדר וומן"). הסרט אינו מושלם ונופל לאותן מכשלות שרבים מאותם סרטי MCU נופלים בהם – אבל ההפקה מרשימה בכל קנה מידה ובייחוד הארכיטיפ לסיפור הבריאה. יתר על כן, לפי התכנון, נראה שדאנברס צפויה לקחת חלק גדול יותר ב-MCU העתידי, ואוהדי הסוגה לא ירצו לפספס אף פרט בעלילה, ולפעמים יצטרכו גם לראות את הסרט פעמיים מרוב פרטים וניואנסים. אמנם קטעי הפעולה והאפקטים לא בהכרח מצדיקים מסך IMAX, אבל היכולת הטכנולוגית להצעיר את פנוי של ג'קסון ושחקנים נוספים – מרשימה בכל קנה מידה שאי פעם נראה בקולנוע. אה כן, ואם משהו ראה את הטריילר ושם לב שיש חתול בסרט  – אז כן, הוא גונב את ההצגה….

קפטן מארוול

___
קפטן מארוול | Captain Marvel
בימוי: אנה בודן, ריאן פלק
תסריט: אנה בודן, ריאן פלק, ז'נבה רוברסטון-דבורט
שחקנים: ברי לארסון, ג'וד לאו, סמואל ל. ג'קסון
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 06.03.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 124 דקות

המין החזק

נשלח 6 במרץ 2019, 5:45 על ידי Movie Shy   [ עודכן 6 במרץ 2019, 5:45 ]

"המין החזק": סרט נוסחתי, עדין וחינוכי

"המין החזק" משכנע יותר כשיעור היסטוריה מאשר סרט, אבל עושה דרמטיזציה חשובה לחוויות של רות ביידר גינסבורג באותה תקופה / שי שגב


"המין החזק" הוא דרמה ביוגרפית על חייה ותקופתה של עורכת הדין פורצת הדרך – שהפכה לשופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, רות ביידר גינסבורג. זהו גם הסרט השני על אייקון התרבות של ארצות הברית שפורסם השנה, בעקבות הסרט התיעודי של ג'ולי כהן ו-בטסי ווסט, "RBG", שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב של השנה. זה רק הולם, כי שני הסרטים משתתפים בחגיגות יום השנה ה-25, מאז שמונתה גינסבורג לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון בארצות הברית (לאחר קריירה משפטית ארוכה ומכובדת מלכתחילה). ובעוד הסרט הסמי-ביוגרפי של גינסבורג על המסך הגדול הרבה פחות מהפכני מאשר הדמות עצמה, הוא עדיין תוספת משמעותית לסרטי הדרמה המרגשים של השנה. "המין החזק" משכנע יותר כשיעור היסטוריה מאשר סרט, אבל עושה דרמטיזציה חשובה לחוויות של גינסבורג באותה תקופה.


"המין החזק": הדרך למעלה של רות ביידר גינסבורג

"המין החזק" מזכיר מאוד את הסרט "מרשל", שיצא לאקרנים בארצות הברית בשנה שעברה (בצער רב, לא הוקרן בישראל), במובן ששני הסרטים מדגישים תביעה משפטית מוקדמת בקריירה של עורכי דין מציאותיים (אשר בסופו של דבר מונו להיות שופטי בית המשפט העליון). "המין החזק", שנכתב על ידי אחיינה של גינסבורג, דניאל סטיפלמן, הוא הקונבנציונאלי יותר בין הסרטים, במובן זה שהוא נראה כמלודרמה מייגעת של בית משפט, ובניגוד ל-"מרשל", נמנע מלהוסיף אלמנטים של ז'אנרים קולנועיים נוספים. עם זאת, ביוגרפיית ההשראה הנוסחתית בסגנון הוליווד נותרת יעילה, כך ש-"המין החזק" מצד אחד צפוי, ומצד אחר נותן את הטון מבחינת אווירה. אפילו ברגעי הקיטש, מרבית קהל הצופים ינסה לעודד ולהזדהות עם גינסבורג, מאשר יגלגל עיניים מפאת איכות הדיאלוגים.

פליסיטי ג'ונס היא החוליה המרכזית מדוע "המין החזק" עובד, למרות העלילה השגרתית. המועמדת לאוסקר מביעה את גינסבורג בתחושה משכנעת של גמישות (גם מול אינספור דמויות גבריות שוביניסטיות), ועם זאת היא מחדדת את תפקידה כדי לחקור את חסרונותיה של גינסבורג כאדם. ארמי האמר ו-ג'סטין ת'רו מגלמים דמויות תלת-ממדיות, כשני גברים שנמצאים בסופו של יום בצד של רות ותומכים בה – אולם מאתגרים אותה בדרכים שונות. סם ווטרסטון עושה עבודה משעשעת מאוד בהפיכתו את מר גריסוורלד לשונא נשים, למרות שדיקן הרווארד יכול בקלות להצטייר כקריקטורה מאשר דמות אותנטית. כנ"ל לגבי קתי בייטס, בתפקיד משנה כ-דורות'י קניון, פעילה פמיניסטית ועורכת דין בוטה, אולם ראינו אותה בעבר בתפקידים הרבה יותר מרגשים.

מאחורי המצלמה, הבמאית מימי לדר עושה עבודה מכובדת כדי לשמור על קצב הסרט לאורך 120 דקותיו, למרות ש-"המין החזק" מורכב בעיקר מסצנות שבהן הדמויות מטיחות עגה משפטית כבדה או דנות זה בזה (הן בתוך ומחוץ לאולם המשפט). הסרט גם ראוי לשבח מנקודת מבט טכנית, בזכות הצילומים הנאים והקומפוזיציה שיצרה לדר עם הצלם מייקל גריידי (השניים שיתפו פעולה בסדרה "הנותרים" של HBO), כמו גם התלבושות העדינות והתפאורה של אמצע המאה ה-20, כפי שעוצבו על ידי אייזיס מזנדן ("הסקס של מאסטרס"). אמנם, בדיוק כמו בתסריט, "המין החזק" חסכוני בכל הקשור לצילומי תגובה של הקהל השומע חלק מן הטקסטים, אולם ללדר יש יד טובה בבניית מלודרמה, ויודעת ליצור אווירה הולמת מבחינה טכנית.

בסך הכל, "המין החזק" רחוק מלהיות ביוגרפיה / סרט זיכרונות פורץ דרך, אבל עוסק בנושא חשוב ביותר ומציע כמה תובנות אודות החיים והתקופה – כפי שחוותה אותן גינסבורג בטרם הפכה לסמל שהיא היום. זה אינו סרט שחובה לראות על המסך הגדול, וכפי שראינו – גם דילג על עונת הפרסים, אבל הוא כן מצטייר כדרמה היסטורית חשובה ומלמדת. מי יודע, אולי צופה בסרט יקבל / תקבל השראה וירצו להיות נשיאי בית המשפט העליון בישראל.

המין החזק

___
המין החזק | On the Basis of Sex
בימוי: מימי לדר
תסריט: דניאל סטיפלמן
שחקנים: פליסיטי ג'ונס, ארמי האמר, גסטין ת'רו
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 07.03.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 120 דקות

הבטחה עם שחר"

נשלח 27 בפבר׳ 2019, 2:08 על ידי Movie Shy   [ עודכן 27 בפבר׳ 2019, 2:09 ]

"הבטחה עם שחר": החיים המופלאים של רומן גארי

הבמאי אריק ברבייה צובע את המסך עם הסרט "הבטחה עם שחר" כסיפור אפי ענק • הסרט הוא עיבוד של הרומן האוטוביוגרפי של הסופר הצבעוני רומן גארי, כשפייר ניניי, ובמיוחד שרלוט גינסבורג, שולטים ביד רמה ובהרבה כריזמה לאורך כל הסרט / שי שגב

הסרט "הבטחה עם שחר" הוא הרפתקה אפית, ארוכה ומלאת פתלתלים והפתעות. הבמאי אריק ברבייה יצר הפקה קולנועית ענקית ומרשימה, תוך שהוא מתמודד עם רומן גארי – יוצר וקאנון בספרות הצרפתית, כשספרו תחת אותו שם זכה לאינספור שבחים על ידי הציבור הרחב.


"הבטחה עם שחר": הרפתקה אפית מרשימה

בהפקה המוערכת בכ-20 מיליון אירו, "הבטחה עם שחר" צולם בלא פחות מחמש מדינות, תוך שחזורים של פולין בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, דרך מדבריות אפריקה ועד למקסיקו. הצילומים היפהפיים משלימים ללא ספק את מילותיו הספרותיות של גארי, כשהדימויים עוצרי נשימה. צרפת של לפני מלחמת העולם השנייה צבעונית ויפה, לעומת המדבריות היבשים של אפריקה, שמזכירים מאוד סצינות מהסרט "הפצוע האנגלי" (1996). נופים יפים אלה מלווים אפקטים ממחושבים מרשימים, וזאת כדי ליצור מחדש את אווירת לחימה האינטנסיבית של מלחמת העולם השנייה.

לצד סצינות פעולה שלו, "הבטחה עם שחר" הוא מעל לכל סיפור מלא תשוקה בין אם ובנה. לשם כך, שרלוט גינסבורג מדהימה כאם פולנית אקסצנטרית, מצחיקה וטראגית להפליא. השחקנית עוטפת את הסמל האייקוני של אימא יהודיה פולנייה בדייקנות, ובצרפתית עם מגע של מבטא זר. כדי לדמות את גארי, פייר ניניי נכנס לנעליו הגדולות של הסופר באופן מרשים למדי, ולכאורה מצליח להגשים היטב את אורך רוחו של גארי. עם זאת, הוא מופיע רק אחרי שעה מן הסרט, כשלפניו, יש להצדיע לתעוזה היפה של שני שחקנים צעירים, נמו שיפמן ובמיוחד פאבל פוכאלסקי, שמשחקים גארי צעיר ומלא חיים.

"הבטחה עם שחר" הוא סרט עם מטען רגשי יפה שמחזיק את הצופים מתחילתו ועד סופו. העלילה מטורפת ולפעמים אף קשה להאמין לה – אך כך גם היו חייו של גארי. הבמאי מעיף אותנו אל מעגל הטירוף ההרסני, שבסופו של דבר הוביל את הסופר להצליח, אבל גם הוביל לקצו. עבור הצופים, ההבטחה לסרט עשיר וטוב – מתקיימת.

הבטחה עם שחר

___
הבטחה עם שחר | Promise at Dawn | La promesse de l'aube
בימוי: אריק ברבייה
תסריט: אריק ברבייה, מארי איינאר
שחקנים: שרלוט גינסבורג, פייר ניניי, פאבל פוכאלסקי
מקור: צרפת
שפה: צרפתית, פולנית
באקרנים בישראל: 28.02.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 131 דקות

להיות אסטריד

נשלח 20 בפבר׳ 2019, 0:37 על ידי Movie Shy   [ עודכן 20 בפבר׳ 2019, 0:38 ]

"להיות אסטריד": קדרות ותקווה בשוודיה

ביקורת סרט: כיצד אסטריד לינדגרן הפכה לסופרת כה מפורסמת בשוודיה ובעולם, וזאת בסרט המהנדס את רגשות הצופים עם סצינות עדינות, כיוון שהסיפור הוא לעיתים מכמיר לב ולרוב מזליג דמעה / שי שגב

הבמאית והתסריטאית הדנית, פרניל פישר כריסטנסן, יצרה את הסרט המרגש והדינמי "להיות אסטריד", כסיפור נוגע ללב אודות אסטריד לינדגרן הצעירה, האישה שעתידה להפוך לאחת ממחברות ספרי הילדים המפורסמות  בעולם. לינדגרן מוכרת בתור היוצרת של סדרות הספרים הפופולריות מאוד: 'בילבי' וכן 'נוריקו-סאן', 'אלוף הבלשים בלומקויסט' ועוד.


"להיות אסטריד": מרגש ומחמם לב

כריסטנסן טווה סיפור עגמומי, לירי, המציג את הזמנים הסוערים של נערה צעירה, שיצירתיותה הכתובות כאישה בוגרת יעצבו בסופו של דבר את הדמיון ויעניקו השראה לילדים ברחבי העולם. למרות שהסרט קונבנציונלי ופוסע בשבילים מוכרים, "להיות אסטריד" עדיין מכשף את באי בית הקולנוע באופן שקט, ומושך אותם לסיפורה של צעירה כפרית סקרנית אך מפוכחת, שלא יודעת גבולות, וזה כנראה מה שיצר בכתביה חלון מרתק לאינספור הרפתקאות במדינות שונות.

הסרט "להיות אסטריד" לא עוסק בכלל בכתביה של לינדגרן, וכמעט גם לא כיצד הפכה לסופרת. הסרט מתחיל הרבה קודם, כשהחיים לא ממש התאימו ככפפה לנערה שגדלה בחווה שוודית מסורתית, אסטריד אריקסון (אלבה אוגוסט, "הגשם"). משפחתה הייתה מורכבת מאנשים דתיים נוקשים, שופעי דעה ומאוד מגבילים, כפי שרוב המשפחות בשוודיה היו לפני מלחמות העולם. אסטריד המסכנה והרגישה משועממת ומוגבלת בכפר החקלאי שלה, ולכן הדבר היחידי שמצאה לעצמה בזמנה הפנוי הוא לכתוב כמה מילים – עובדה שסייעה לה לטפס בסולם החברתי המחמיר.

במהלך הסרט לינדרגרן תפגוש עורך ספרותי (הנריק רפאלסון) שינסה לסייע לה ורק יחמיר את מצבה, וגם הרבה אנשים טובי לב שיובילו אותה לשביל ההצלחה והרגש, כמו טרין דירהולם ("הירושה") המגלמת אם מאמצת, או ביורן גוסטפסון ("מרגלת") המגלם את הבוס של אסטריד, סטור, ובמציאות (ומחוץ לסרט) עתיד להיות בעלה.

במיומנות רבה, שיטת הסיפור של כריסטנסן בנויה על הרבה פלאשבקים. הסרט חובק הרבה קטעים ללא דיבור ורק הרהורים קולנועיים, המנסים להסביר את צורת החשיבה וההתבגרות של אסטריד המבוגרת הרבה יותר (פאהל ויקנדר, אמא של השחקנית אלישיה ויקנדר). אוגוסט עושה עבודה נפלאה כלינדרגרן הצעירה והנצורה אשר מתמודדות עם מצוקות נפשה, בתקופה שבה נשים הונמכו לתפקידים רדודים ללא קשר לכישרונות וליכולות שלהן.

לוח צבעים של גווני אפור וגווני אדמה בטוב-טעם צובעים את תווי פניה של לינדרגרן במהלך הסרט, וניכר שהמצלמה מתעכבת לא מעט על הבעותיה של הגיבורה. לעיתים היא שטופה בזוהר חם, ספוגה בדבש, ובפעמים אחרות נראה כי מוטב להדגיש את הקדרות המדהימה שלה. למען ההגינות, אוגוסט מעולה בתפקיד, לוכדת את חוסר ילדותה של לינדרגרן, היותה אישה חסרת עכבות וגם כאחת שמעלה רגשות לפני השטח – אבל רק לפי הצורך. במקביל, הסרט אינו עדין מבחינת הפסקול, וכך המוזיקה שם כדי להנדס את רגשות הצופים בסצינות עדינות – כיוון שהסיפור הוא לעיתים מכמיר לב ולרוב מזליג דמעה.

בסופו של דבר, "להיות אסטריד" מרגש ומבוים בקפידה, תוך משחק מלא כנות, ונראה שהביוגרפיה של לינדרגרן הצעירה תהדהד היטב בקרב חסידי ספריה.

להיות אסטריד

___
להיות אסטריד | Becoming Astrid | Unga Astrid
בימוי: פרניל פישר כריסטנסן
תסריט: פרניל פישר כריסטנסן
שחקנים: אלבה אוגוסט, ביורן גוסטפסון, טרין דירהולם
מקור: שוודיה
שפה: שוודית, דנית
באקרנים בישראל: 21.02.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 123 דקות

אליטה: מלאך הקרב

נשלח 17 בפבר׳ 2019, 8:29 על ידי Movie Shy   [ עודכן 17 בפבר׳ 2019, 8:29 ]

"אליטה: מלאך הקרב": פנטזיה מרהיבה בתלת ממד

ביקורת סרט: "אליטה: מלאך קרוב" הוא הישג קולנועי מהפנט ומדהים באיימקס ובתלת ממד – אם כי נאבק תחת המשקל הכבד של אימוץ מקור עשיר זה / שי שגב


עיבוד המאנגה של יוקיטו קישירו, "אליטה: מלאך הקרב", נמצא בפיתוח מזה זמן מה. המאנגה מסוגת סייבר-פאנק פורסמה בין השנים 1990-1995 וזכתה למספר מעריצים מסורים – כולל ג'יימס קמרון, הבמאי שראה הצלחה גדולה בשנות ה-80 וה-90, לאחר שהביא למסך הגדול חלק מן הסרטים הראוותניים בתולדות הקולנוע. קמרון בילה יותר מעשור בניסיון לפצח את הפוטנציאל: איך להעביר את 'אליטה' למסך הגדול. עם זאת, הבמאי בעל החזון התקדם עם מיזם פורץ הדרך שלו, "אווטאר", והעניק לבמאי רוברט רודריגז ("עיר החטאים") לקחת על עצמו את המשימה לנסות להפיח רוח חיים ב'אליטה'. עכשיו, עיבוד המאנגה של קישירו סוף סוף מתעורר לחיים עם "אליטה: מלאך הקרב" של רודריגז, תוך שהוא משתמש בתסריט שכתב קמרון. "אליטה: מלאך קרוב" הוא הישג קולנועי מהפנט ומדהים באיימקס ובתלת ממד – אם כי נאבק תחת המשקל הכבד של אימוץ מקור עשיר זה.


"
אליטה: מלאך הקרב": חזון מדהים בעיניים

הבימוי של רודריגז מתוך התסריט של קמרון ו-לאטה קלוגרידיס, מוכיח כי "אליטה: מלאך הקרוב" נהנה מאותן התקדמויות טכנולוגיות שיצרו את "אווטאר" של קמרון לחגיגה לעיניים במונחי תלת ממד. "אליטה: מלאך הקרב" הוא לא פחות ממחזה מהפנט, וללא ספק חוויה מדהימה כשצופים בסרט בפורמט באיכות הגבוהה ביותר האפשרית כיום (להלן איימקס). העולם של איירון סיטי וזאלם מעליה מלאים עומק ומרקם, הדגש על כל פיסת נוף ואביזר – ועד רמת האבק הצף באור שניתן לראותו באופן נפלא בתלת ממד. סצנות משחק המוטורבול מודגשות כרצף פעולה שואב אדרנלין, ולמרות שנעשו כמעט לחלוטין במחשב, חוויית התלת ממד עוזרת להן להרגיש כאילו הצופים לוקחים חלק במשחק. כל היבט ויזואלי בעולם דיסטופי זה נחשב לעמוק ולמפואר, ונראה כי הרבה הכנות נעשו לסרט.

יחד עם זאת, הקרב הכי גדול ב-"אליטה: מלאך הקרב" הוא בסיפור, ובניסיון של רודריגז, קמרון וקלוגרידיס להביא לחיים את המאנגה של קישירו. הקצב בסרט אינו עקבי – לעתים זז מהר מדי בין אירועים, ופעמים אחרות נמק זמן רב מדי על פעימות סיפור מיותרות – ומסתמן כי הסיפור הרבה יותר ארוך ממה שמוקרן על המסך, וכנראה שבחדר העריכה נחתך בלהב חסר רחמים. התוצאה היא סרט בן שעתיים שמרגיש איכשהו שלוש שעות, כי הוא עמוס וארוז בדחיקה; ועם זאת, "אליטה: מלאך הקרב" מותיר פערים גדולים ופתוחים בסיפור ובבניית העולם – וזאת מבלי להתייחס לעובדה, שיתכן שיהיה להם פתרון בסרט עוקב. "אליטה: מלאך הקרב" נראה כסיפור מוצא עבור הגיבורה, אבל גם כאחד שסולל את הדרך לסיפורים פוטנציאליים יותר משכנעים שיבואו בהמשך.

מאחר שהסרט "אליטה: מלאך הקרב" הוא סיפור בריאת הגיבורה, על כתפיה של הדמות הראשית – אליטה (רוזה סלזאר, "קופסת הציפורים") מוטל משקל הסרט, ועוד יותר מכך – הידע כי דמותה דיגיטאלית, תוך הוספת סגנון מאנגה לעיניים. ההתאמה של סלזאר לדמות, והעבודה הדיגיטלית שנעשתה כדי לשנות את השחקנית ולהביא את אליטה לחיים – היא לא פחות ממדהימה. יש רגעים של סוריאליזם, אבל הסרט מצליח להפתיע ולהוציא כל פעם את הצופים כדי לחשוב שזו דמות מציאותית. לצדה, כריסטוף וולץ ("ג'אנגו ללא מעצורים") מקבל את התפקיד הבשרני בסרט, והוא עושה את כל מה שהוא יודע – ובצורה טובה, בדיוק כמו ש-קיאן ג'ונסון אמור לגלם את החתיך התורן. עם זאת, במרבית הזמן הצופים מתמקדים באליטה וכיצד היא מניעה את הסיפור קדימה, ונראה שכאן נחסך קצת זמן על דיאלוגים. למעשה, ניתן לסלוח על שורות טקסט דלוחות, קיטשיות וצפויות, כיוון שהכוכב האמיתי של הסרט אינו התסריט או השחקנים, אלא הצד החזותי.

בסופו של דבר, "אליטה: מלאך הקרב" הוא סרט חובה לכל מי שאוהב אפקטים מיוחדים, וכדאי ליהנות מסרט זה בקולנוע בטרם יוסר מן המסכים. ניכר כי הסרט לא יזכה לאותה הצלחה לה זכה "אווטאר" בזמנו, אבל בהתחשב בעולם הרחב שברא רודריגז בסרט, נקווה שיצליח לספק כלכלית את סרט ההמשך. כפי שראינו מסרטים אחרים שהציגו בריאת גיבורים, לעיתים הסרט מצליח יותר מהגיבור עצמו, וגם במקרה זה, יהיה קשה להתעלות עם יצירה משכנעת ויפה יותר.

אליטה: מלאך הקרב

___
אליטה: מלאך הקרב |Alita: Battle Angel
בימוי: רוברט רודריגז
תסריט: ג'יימס קמרון, לאטה קלוגרידיס
שחקנים: כריסטוף וולץ, רוזה סלזאר, קיאן ג'ונסון
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 14.02.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 122 דקות

האם אי פעם תסלחי לי

נשלח 13 בפבר׳ 2019, 22:43 על ידי Shy K. Segev   [ עודכן 13 בפבר׳ 2019, 22:43 ]

"האם אי פעם תסלחי לי?": הביוגרפיה המצוינת של מקארת'י

מליסה מקארת'י ו-וויליאם אי. גראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים / שי שגב

האוטוביוגרפיה אודות הסופרת שהפכה לזייפנית מכתבים, לי ישראל, עובדה למסך הגדול ב-"האם אי פעם תסלחי לי?". הסרט הוא אסופת זיכרונות תקופתיים ובמרכזו מליסה מקארת'י ("מרגלת") בתפקיד הדרמטי ביותר שלה עד כה, אשר אף מביא לה מועמדות לאוסקר לפרס השחקנית הטובה ביותר השנה. מקארת'י למודת ניסיון בהאנשת דמויות גדולות מהחיים בקומדיות שלה, וישראל היא בהחלט 'דמות' או אפילו 'טיפוס' בפני עצמה. לצד מקארת'י, בתפקיד משנה – אשר גם גרף מועמדות לאוסקר, הוא ריצ'ארד אי. גרנט, המגלם את שותפה וידידה היחיד של ישראל, ג'ק הוק. בכך, מקארת'י וגראנט מגלמים זוג נוכלים מיזנתרופיים, בסרט זיכרונות שופע חוכמה ושנינות המלווה בהרבה מסרים חברתיים מרגשים.

"האם אי פעם תסלחי לי?": מליסה מקארת'י בתפקיד דרמטי מרשים

סיפורה של ישראל נכתב למסך על ידי התסריטאית ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק", "ארץ ההרגלים היציבים") והמחזאי ג'ף וויטי ("אבניו קיו"), ונהנה מהניסיון הרב שלהם כמספרי סיפורים. הולופסנר מתמחה, כמובן, בקומדיות של נימוסים, כאשר דמויות אפורות ומדוכאות מאמצות חוש הומור במצבים לא נעימים, מה שהופך את עולמה של ישראל למדוכדך ומצחיק כאחד. גם לוויטי תפקיד מפתח בתסריט, והוא עוזר להפוך אותו לאותנטי באופן שבו נפרשת חוויית הבדידות של שני אנשים משונים ומזדקנים, כשהם עושים את דרכם בניו יורק של תחילת שנות התשעים. מעוצמה זו, הולופסנר וכן וויטי מועמדים לאוסקר בפרס התסריט המקורי. במאית "האם אי פעם תסלחי לי?", מריאל הלר ("יומנה של נערה מתבגרת"), אינה נרתעת מלחשוף היבטים פחות מוכרים על גיבוריה, ובכך יוצרת ביוגרפיה אמפתית ופתוחה מאוד לגבי הדמויות, ומשכנעת את הצופים, שעל אף מגרעותיהם וכי דמויותיה אינן מצופות סוכר – הוק וישראל עדיין אהובים ומרגשים.

ואכן, מקארת'י וגראנט הופכים לאחד מבני הזוג (והם בכלל לא בזוגיות) המשכנעים והטובים ביותר על המסך השנה, בין אם הם שותים אלכוהול ללא הפסקה, עושים בושות בציבור או רק נהנים מארוחה טובה. ישראל והוק הם דמויות עם אגו ענק, והסרט לא מתבייש לקלף את קליפות הבצל מעורם ולחקור את הפגיעות, את חוסר הביטחון ואת תכונותיהם חסרות המצפון באופן כנה ולעיתים אף שובר לב. בעוד בסרט "האם אי פעם תסלחי לי?" מקארת'י וגראנט בקדמת הבמה, גם השחקנים סביבם תומכים ועומדים בפנים עצמם: תפקידה מלא החן של ג'יין קרטין בתפקיד סוכנת הספרים מרג'ורי תורם מאוד להבנת הסטטוס קוו של ישראל, דולי וולס נהדרת בתפקיד בעלת חנות ספרים שמפגינה / מכחישה את רגשותיה כלפי ישראל, ואסור כמובן לפספס את אנה דייבר סמית' בסצינה בלתי נשכחת שבה היא מגלמת את המאהבת לשעבר של ישראל. חשוב לציין, שמקארת'י מצאה אף מקום לתפקיד קצר של בעלה במציאות, בן פלקון, בתפקיד אספן אמנות פקפקן למדי.

הלר מיומנת מאחורי המצלמה ב-"האם אי פעם תסלחי לי?", באופן שבו היא מאפשרת לדמויותיה לתפוס את מלוא המסך. הבימוי לא בהכרח מושך ומסקרן באותה רמה כמו המשחק, אבל היא מנצחת על הצילומים היפים של הסינמטוגרף, ברנון טרוסט ("חי בסרט"), אשר מצליח להבליט פרטים קטנים המסייעים לקהל הצופים להיטמע בעולמה של ישראל – אם זה בדירה עמוסת פריטים עד כדי אגרנות או בחנויות ספרים צפופות. פסקול הסרט קובע עוד יותר את הטון והמצב-רוח של הסיפור, תוך ניגון שירים רומנטיים המסמלים את מצב רוחה של ישראל, כמו בשיר 'חשבתי עלייך אמש' של ג'ן סאות'רן או 'רחוב החלומות' של פגי לי. בכך, ההיבטים הטכניים של הסרט עושים עבודה מדויקת בהבלטת הופעות השחקנים ומבלי להצל עליהם, וכמובן אי אפשר שלא להתייחס למעילי הטוויד הנאים ואופנת שנות התשעים שנוצרו על ידי מעצב התלבושות, ארז'ון בהסין ("חיי פיי").

בסופו של דבר, "האם אי פעם תסלחי לי?" בן 106 הדקות הוא יומן זיכרונות משעשע, ושווה לראותו ולו בשביל המשחק של מקארת'י וגראנט (ובלי קשר אם יגרפו בסופו של דבר את פרס האוסקר). אוהדי הסיפורים של הולופסנר ו/או הלר ימצאו את כל מה שהם מעריכים בסרט זה, לאור הרעיונות והנושאים המשותפים של הסרט עם כל יצירותיהן הקודמות. באופן דומה, מאוד מרענן לראות את מקארת'י בוחנת טריטוריה של אופי אפל וקודר – המתפרש כמבדר ומשעשע בדיוק כמו תפקידיה בקומדיות קלילות. מומלץ.

האם אי פעם תסלחי לי

___
האם אי פעם תסלחי לי? | ?Can You Ever Forgive Me
בימוי: מריאל הלר
תסריט: ניקול הולופסנר, ג'ק וויטי
שחקנים: מליסה מקארת'י, ריצ'ארד אי. גראנט, דולי וולס
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 14.01.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 106 דקות

סגן הנשיא

נשלח 13 בינו׳ 2019, 0:38 על ידי Movie Shy   [ עודכן 13 בינו׳ 2019, 0:39 ]

"סגן הנשיא": אנטי-ביוגרפיה משעשעת

"סגן הנשיא" משלב סאטירה, ונותן לצופה להיות חלק פעיל בסרט על ידי שבירת הקיר הרביעי: גיבורי הסרט מדברים לקהל היושב בבית הקולנוע, קופצים בין סגנונות בימוי וזמני פעולה, אשר מטרתם למשוך את תשומת לב הצופים / שי שגב

התסריטאי והבמאי אדם מקיי מוכר בזכות קומדיות על גבול הסאטירה פוליטית ("מכונת הכסף", "חדשות בהפרעה", "הקמפיין" ועוד), ולכולן תכונות מעניינות במשותף – הראשונה היא התמקדות באמריקנים זועמים: בדיוניים ואמיתיים, מתוך מטרה להוציא מהם כל שמץ של אנושיות. השנייה הוא שבירת איקונים, ומתבטאת בלהט של מקיי לפורר אידאולוגיות ומוסדות פופולריים, החל בנאסקאר, המשך במשפחה הגרעינית ועד לכלכלה הקפיטליסטית. השלישית היא פרובוקציה, ובה הצופה משולהב מספיק כדי לחשוב בעצמו, ידיעותיו מתערערות, ואולי אפילו הסרט גורם לו לצאת לפעולה ואקט מחאה.

"סגן הנשיא": פארסה משעשעת על נשיאים ורודנים

כלל תכונות אלה מתנקזות גם לסרט "סגןהנשיא" (תרגום חלקי של כותר הסרט באנגלית: "Vice", שפירושו גם מוסר). הסרט הוא אנטי-ביוגרפיה משעשעת על דיק צ'ייני, עת עלייתו מאלכוהוליסט שפרש מאוניברסיטת ייל ותוך ערמומיות רבה הפך לצל ולמקבל ההחלטות הראשי של וושינגטון, או במילים אחרות, סגן נשיא ארצות הברית תחת ג'ורג' ווקר בוש. בדיוק כמו בסרט "מכונת הכסף" של מקיי משנת 2015, אודות המשבר הכלכלי של שנת 2008, "סגן הנשיא" משלב סאטירה, ונותן לצופה להיות חלק פעיל בסרט על ידי שבירת הקיר הרביעי: גיבורי הסרט מדברים לקהל היושב בבית הקולנוע, קופצים בין סגנונות וזמני פעולה, אשר מטרתם למשוך את תשומת לב הצופים. קשה לשבת בשקט באולם הקולנוע ולספוג את העלילה, אפשר לאהוב או לשנוא את הסרט – כיוון שהצופה הוא אחת מן הדמויות הראשיות.

אבל קודם, ולפני הכל, פוגשים את צ'ייני (כריסטיאן בייל), כשיכור בן 22 סמוך לביתו במדינת ויומינג. אהובתו מבית הספר התיכון, לין (איימי אדמס), מציבה לו אולטימטום: תתאפס על עצמך או שהיא ממשיכה הלאה. מתוך אהבה ומסירות, צ'ייני נעצב תחת הרעיון של לין כאדם דגול. עד שנת 1969, צ'ייני מקבל תפקיד כמתמחה בקונגרס, עובד בבית הלבן תחת דונלד רמספלד (סטיב קארל). תוך זמן קצר, צ'ייני מחליף את רמספלד כראש המטה של הבית הלבן תחת הנשיא ג'רלד פורד (ביל קאמפ).

הסיבות לנסיקתו של צ'ייני, על פי המספר המסתורי (ג'סי פלמונס), פשוטות. צ'ייני שקט, הוא עושה בדיוק כמו שאומרים לו, והוא נאמן. כשהוא שואל את רמספלד - המורה הרוחני שלו: 'במה אנחנו מאמינים?' כרפובליקנים-שמרנים, רמספלד צוחק צחוק מטורף מבלי לענות וטורק את הדלת בפניו. הלקח נלמד.

"סגן הנשיא" טווה את סיפור עלייתו לשלטון, כמו גם את השנים העסיסיות שקדמו ל-11 בספטמבר, 2001 - ולאחר מכן, תוך כדי טשטוש התקופות בין לבין: בעיקר, כהונתו של צ'ייני כמזכיר ההגנה של הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש ופעילותו כמנכ"ל חברת שירותי הנפט, הליברטון. אבל מקיי מבין את נקודת המוצא - צ'ייני מפתח טעם לכוח ולהשפעה. הוא הופך למומחה לכוח, כפי שהסרט מתאר, גאון בקריאת אנשים וככזה שנותן להם בדיוק את מה שהם חושבים שהם רוצים. לדוגמה, צ'ייני קורא את ג'ורג' ווקר בוש (סם רוקוול) כבן סורר המשתוקק להרשים את אביו, ולכן מטפלל אותו לפלוש לעיראק כדי לסיים את העבודה שאביו החל. הכל נעשה בצבעי מכחול עבים למדי, אין ספק, אבל הסגנון ההומוריסטי במעטפת דוקומנטרית של מקיי, מאפשר קיצורי דרך כבדים, שלעיתים מכרסמים באמת שחובה להבלטה: הריצה לשלטון ולכוח היא חיה מסוכנת.

אינספור טכניקות קולנועיות מזכירות לבאי בית הקולנוע שהם לא רק צופים בסרט אלא הם חלק ממנו. באמצע הסרט, קרדיט הסיום מתגלגל, אבל מיד קולטים את הבלוף של מקיי. הסרט מתחיל לבעוט שוב כשהזוג צ'ייני מדבר על השתלטותם על וושינגטון - ואפילו, העולם! - בפסוק שייקספירי. ידוענים מפציעים לרגע בסרט, שוברים את הקיר הרביעי, ועוד מגוון קריצות על המציאות שומרים את הצופים על בהונותיהם. דימויים של בעלי חיים, של דגים חלקלקים וצבועים רעבים צובעים כיצד צ'ייני תופס את המציאות ואת הגה השלטון, תוך שהם פונים לקרביים שלנו. מקיי יודע בדיוק מה הוא עושה, והוא יודע שגם הצופים יודעים זאת. החוזה בין הבמאי לצופה נשבר לעתים קרובות ובאופן כה מפורש, כך שהוא ממריץ את הדם.

מקיי היה יכול לעשות סרט רציני על נושא כה רציני. במקום זאת, הוא נוחת אי שם באמצע, ומצליח באופן מסוים להגיש כתב אישום פרובוקטיבי על כוחו של אדם אמריקני אחד. בין אם הצופה מסכים עם המסר של הסרט - שצ'ייני הוא דמות מרתקת ודיכוטומית, אדם שאוהב את אשתו וילדיו ומבצע זוועות – אינו רלוונטי, העיקר שתחשבו על כך... אם המטרה של מקיי בסרט "סגן הנשיא" הייתה לעורר את הצופים לחקור את נבחרי השלטון ואת עצמם - מה שאתם מאמינים לעומת מה שאתם יודעים – הוא מצליח בגדול, ובסרט מבדר למדי.

סגן הנשיא

___
סגן הנשיא | Vice
בימוי: אדם מקיי
תסריט: אדם מקיי
שחקנים: כריסטיאן בייל, סם רוקוול, איימי אדמס
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 11.01.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 132 דקות

אקוומן

נשלח 31 בדצמ׳ 2018, 2:20 על ידי Movie Shy   [ עודכן 31 בדצמ׳ 2018, 2:20 ]

"אקוומן": עולם תת ימי יפה, אך מוצף על גדותיו

בסרט "אקוומן" יש הרבה קטעי פעולה ואפקטים ויזואליים, אולם הוא חסר קו עלילתי מתוחכם, וגם האישיות של ג'ייסון מומואה כמלך הים לא מצליחה לעשות גלים / שי שגב

אולפני האחים וורנר וסרטי DC השיקו עולם חדש של סרטים מבוססי קומיקס של DC כבר בשנת 2013, עם הסרט "איש הפלדה", ולאחר שלוש שנים הרחיבו בהרבה את העולם עם "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק". עם זאת, למרות ש-"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" והסרט העוקב, "יחידת המתאבדים" משנת 2016, נחשבים מוצלחים מבחינה כלכלית, הם לא התקבלו יפה על ידי המבקרים. אף על פי כן, הסרט "וונדר וומן" משנת 2017 הפך ללהיט הראשון – חד משמעית – וזכה לביקורות חיוביות במידה רבה כמו גם להצלחה מרשימה בקופות. אבל לאחריו הגיע "ליגת הצדק" – סרט שאכזב את המבקרים ואת האוהדים, וזכה להכנסות הכי נמוכות של DC בקופות. עכשיו, יותר משנה לאחר ש-"ליגת הצדק" נכח לזמן קצר בבתי הקולנוע, וורנר ו-DC חוזרים עם "אקוומן". הסרט מחזיר את ג'ייסון מומואה לתפקיד ארתור קארי, למעין סיפור המוצא וכיצד קיבל את כוחות העל שלו. בסרט "אקוומן" יש הרבה קטעי פעולה ואפקטים ויזואליים, אולם הוא חסר קו עלילתי מתוחכם, וגם האישיות של מומואה כמלך הים לא מצליחה לעשות גלים.


"אקוומן": ג'ייסון מומואה בתפקיד סולו בסרט מבית DC

"אקוומן" מבוים על ידי ג'יימס וואן ("לזמן את הרוע") על פי תסריט של דיוויד לזלי ג'ונסון מקגולדריק ("לזמן את הרוע 2" ו-"לזמן את הרוע 3") ו-וויל ביל ("יחידת גנגסטרים"). התסריט של "אקוומן" נאבק לאזן בין האופן המטופש שבו גיבורי קומיקס מתעוררים לחיים לבין הניסיון הרציני לבסס את חייו של ארתור קארי. יש הרבה שורות של דיאלוג ילדותי, שעשויים לעבוד טוב יותר על הנייר מאשר בסרט, אבל יש גם רצינות להדגיש את הרגש בתסריט שמסייע להצדיק את קווי העלילה העודפים בצורה מופרזת. כאמור, הסרט מפוצץ בסיפורי משנה, וכל הזמן קופץ בין מגוון עלילות אלה. לעיתים, קשה לעקוב אחר עלילות כה מפותלות, אבל לפחות הסרט נע קדימה במהירות מספקת, כשמבחר קטעי הפעולה שומרים על קצב יציב. לזכותו של וואן, הבימוי שלו מספק מידה רבה של פעולה דינמית ועיצוב חזותי, שלעתים נדירות רואים בסרטי לייב אקשן.

מעבר לבימוי, אפקטים, תסריט ואינספור קווי העלילה, הצלחת הסרט "אקוומן" מוטלת על כתפיו של מומואה. לאחר שני סרטים שדמותו כבר צלחה בהן, אוהדי DC כבר מודעים לאישיותו של ארתור וכיצד מומואה מציג את דמותו. בסרט הסולו שלו, מומואה ממשיך לגלם את הצדדים הכיפיים בדמות, אבל הוא מעניק עומק כדי לבחון את הפגיעות של ארתור ומנסה לגשר בין שני העולמות. התיאור של מומואה כגיבור-על מתעצם עוד יותר בזכות השחקנים התומכים בו, ובהם דמותה של הנסיכה מארה (אמבר הרד) – אם כי הדינמיקה ביניהם היא כמו קלישאה רומנטית מאולצת וצפויה – והנסיך אורם (פטריק ווילסון), שמצליח כאויב פנטסטי לארתור. יאיא עבדול-מאטין השני לא במקום בתפקיד דיוויד קיין, ובעיקר סובל מתפקיד לא מפותח ודרמטי יתר על המידה. אבל הנקודה החזקה והאמיתית בין השחקנים התומכים היא ניקול קידמן כמלכה אטלנה, שעוזרת לבסס את הקטעים הרגשיים בסרט, ולהדגיש עוד יותר את איכות המשחק של מומואה.

ובכל זאת, כוכב הסרט "אקוומן" – הם האפקטים החזותיים. וואן יצא לעצב אפוס ענק מתחת למים והוא מספק חזון זה. ישנם מקרים מסוימים שבהם ה-CGI לא ממש עובד – בעיקר כאשר הסרט מתאר קהל גדול של אנשים או כשהדמויות הראשיות מתחת למים. עם זאת, יצורים תת-מימיים ועולמות תת-מימיים יוצאים להפליא, באופן ריאליסטי, והבמאי משתמש באפקטים אלה ברגעי מפתח מסוימים כדי לספק עומק ויזואלי מרשים.

בסופו של דבר, "אקוומן" הוא סיפור גיבור-על המפריד את עצמו משאר העולמות של סרטי DC – אבל לא בצורה המזלזלת בעבודה של הבמאים שהגיעו לפני וואן. במקום זאת, "אקוומן" משקף את המסע של ארתור להפוך לגיבור – באופן נפרד מן הגיבורים האחרים בכדור הארץ. בעוד האישיות הייחודית של מומואה והבימוי של וואן לא יקנו את לבם של כל הצופים, "אקוומן" הוא הרפתקה פראית בעולמות תת-ימיים מדהימים, אשר בטח יענג את אוהדי הדמות וחובבי המורשת של DC קומיקס.

אקוומן

___
אקוומן | Aquaman
בימוי: ג'יימס וואן
תסריט: דיוויד לזלי ג'ונסון מקגולדריק, וויל ביל
שחקנים: ג'ייסון מומואה, ניקול קידמן, פטריק ווילסון
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 28.12.18
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 142 דקות

1-10 of 85