יולי

נשלח 21 ביולי 2019, 2:48 על ידי Movie Shy   [ עודכן 21 ביולי 2019, 2:48 ]

"יולי": עיבוד ביוגרפי לאמן בלט

ביקורת סרט: "יולי" הוא סרט מסוגנן ומלוהק למופת, אבל אינו חסר פגמים – משחק נפלא לא יכול להציל קצב קופצני ומבנה נרטיבי מבלבל / שי שגב

קרלוס אקוסטה הוא אחד מרקדני הבלט המוערכים והמפורסמים בעולם. גדל בקובה תחת המשטר של פידל קסטרו, הנער שזכה לכינוי 'יולי' קיבל הזדמנויות נדירות ללמוד ולצמוח כאמן במה, מה שאיפשר לו את החופש לעבוד עם כמה מהלהקות בלט הידועות ביותר בעולם. בשנת 2007 הוא פרסם את האוטוביוגרפיה 'No Way Home', אשר הותאמה כעת למסך הגדול בסרט "יולי". האם הסרט נופל לאותן מלכודות, כמו הרבה עיבודים ביוגרפיים?

"יולי": קטעי בלט מופלאים

יולי (המגולם כרונולוגית על ידי אדילסון מנואל אולברה נונייזקיווין מרטינז ו-אקוסטה עצמו) הוא ילד רגיל המתגורר בהוואנה ומבלה את ימיו ברחובות. לאבא שלו, פדרו (סנטיאגו אלפונסו), יש תקוות גבוהות עבור בנו, ולכן רושם אותו לבית הספר הלאומי לבלט בקובה. יולי מתנגד בהתחלה, כל הזמן בורח מהכיתה וכמעט מגורש. יש לו הזדמנות אחרונה אחת, והוא נשלח משם לפנימייה לבלט. כאן, הוא צופה באחד התלמידים המבוגרים, ומרותק מהופעתו. הוא מתחיל ליישם את התרגילים בעצמו, ומסירותו והכישרון הטבעי מובילים אותו לתחרויות בינלאומיות ולבתי ספר בחו"ל. אבל האם יולי יכולה להצליח כשמשפחתו וביתו כל כך רחוקים?

בביוגרפיה ייחודית זו, הסרט "יולי" משתעשע עם הזמן בצורה אכזרית. קופץ קדימה ואחורה. בעוד יולי מן העידן המודרני מפתח את הופעת הבלט שלו 'Tocororo', אנו רואים כיצד העבודה שלו מושפעת מן העבר שלו. הבמאית איסיאר בוליין ("קח את עיניי") מטפלת ביולי בשני סוגי מציאות: העבר, שבו אנו מתבוננים בילדותו ובנערותו של אקוסטה, ובהווה, שבו הרקדן והכוריאוגרף עובד עם להקתו בהוואנה של ימינו. בריקודים עכשוויים, אנו מבקרים ברגעים מרכזיים בחייו של אקוסטה, לפעמים בחזרות, ובהם אנו רואים את אקוסטה מספר סיפור וגם את מה שהוא מבקש לספר.

זוהי טכניקה מעניינת, אבל יש לה תוצאות מעורבות. על התסריט אמון פול לברטי ("אני, דניאל בלייק", "חלקם של מלאכים"), וגישתו שאפתנית – אבל לא לגמרי משיגה את התוצאה הרצויה. כאשר הכוריאוגרפיה מקבילה לעבר – זה המקום שהסרט מצליח; יש כל כך הרבה חן, יופי וכוח ביצירה, והסיפור דרך הריקוד מהפנט לצפייה. עם זאת, קפיצות בזמן אחרות לא כל כך מוצלחות – דילוג בין מקומות ותאריכים הופך למבלבל, ולעתים קרובות מדי לא ברור איפה ומתי אנחנו בחיים של יולי. הסרט גם זורם באיטיות בזמן לפני שהוא מתחייב לרקוד, וגם זונח את המערכה האחרונה של הסרט במהירות רבה מדי.

אנחנו גם זוכים לראות את קובה באור שונה ממה שרוב תושבי המערב רגילים. בתוך הסרט, אנו רואים את הסיקור החדשותי של המדינה בזמן שיולי שוהה בלונדון; היא מצטיירת כאזור של עוני וסבל, ובעוד זה עשוי להיות מרכיב בקובה דרך עיניו של יולי – אף פעם אין עוינות או שיפוטיות. במקום זאת, קובה היא מקום שבו ילדים משחקים בחוץ, חברים שותים ומרקדים, והחיים קשים – אבל מתגמלים.

כאשר מביטים על המשחק בסרט "יולי", יש דרישה ייחודית לשפוט הן את המשחק ואת הריקודים. בנוגע לקטעי הבלט. העבודה היא למופת – הליהוק של אקוסטה עצמו היא גישה יוצאת דופן ורעננה, וכישוריו על המסך הם יראת כבוד. מרטינז כיולי צעיר-בוגר נותן לו זמן מסך נאה, וגם כמה סצינות מרשימות שמשמשות כלב של הסרט. עם זאת, כשרוב הזמן מתמקד בחיים המוקדמים של הגיבור, נונייז לוקח חלק ענק מסרט זה, והוא בהחלט מוכשר. מאחר שילד זה מעולם לא שיחק או רקד לפני כן, והיה בן 10 בזמן הצילומים, הוא מביא הישג יוצא דופן ומשכנע אותנו שהוא יולי הצעיר, מלא מרץ ומרדני. מי שעוד ראוי להזכיר הוא אלפונסו – גם הוא מופיע לראשונה על המסך הגדול, כאביו של יולי, המצטייר כאדם צדוד, מתנשא ומרושע, תוך שהוא מגלה גם חמלה רבה וחיבה ללב בנו.

"יולי" הוא סרט מסוגנן ומלוהק למופת, אבל אינו חסר פגמים. משחק נפלא לא יכול להציל קצב קופצני ומבנה נרטיבי מבלבל. התסריט השאפתני יתר על המידה מנסה לתאר תקופה ארוכה מדי, וסובל מקצב לחוץ ומציר זמן מבלבל. זה לא בדיוק החיים של אקוסטה דרך ריקוד, אבל זה בהחלט כלי מכובד להפגין את כישרונו הנפלא, תוך שהוא מביע מחווה לאלו שעזרו לו להגיע למקום שבו הוא נמצא היום. מבט מרתק, אך מטריד, על אמן גדול.

יולי

___
יולי | Yuli
בימוי: איסיאר בוליין
תסריט: פול לברטי
שחקנים: קרלוס אקוסטה, קיווין מרטינז, סנטיאגו אלפונסו
מקור: ארצות הברית
שפה: ספרדית
באקרנים בישראל: 18.07.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 115 דקות

אהבה ממבט שני

נשלח 19 ביולי 2019, 5:57 על ידי Movie Shy   [ עודכן 19 ביולי 2019, 5:58 ]

"אהבה ממבט שני": להפריח פרפרים בבטן

ביקורת סרט: "אהבה ממבט שני" הוא סרט חי ותוסס, המעניק תחושה של שמחת חיים והומור, ואף מפריח את הפרפרים האלה שגורמים לבטן לרקוד כשאנחנו מאוהבים / שי שגב

מזה כמה שנים, שהבמאי הוגו ז'לין נכנס לליבנו, עם סרטים כמו "מחר הכל מתחיל" או תסריטו: "הכלוב המוזהב". בסרטו החדש, "אהבה ממבט שני", ז'לין לוקח על עצמו לתאר סיפור אישי ודמיוני כאחד – קולנוע על אנושיות, מרץ, אהבה ותשוקה. ז'לין מוכיח עצמו כבמאי שאינו מתבייש לחבק נושא מוכר ולכופף את מוסכמות הז'אנר באופן מפתיע ומלא חמלה. "אהבה ממבט שני" הוא סרט חי ותוסס, המעניק תחושה של שמחת חיים והומור, ואף מפריח את הפרפרים האלה שגורמים לבטן לרקוד כשאנחנו מאוהבים, ונותן לצופים לצאת עם תחושה של מיצוי והנאה.


בסרט "אהבה ממבט שני", ז'לין ושותפיו לתסריט (איגור גוסטמן ו-בנג'מין פארן) אימצו את קווי המתאר של קומדיה אמריקנית-בריטית טיפוסית, וקישטו אותה בהרפתקה דמיונית ומשעשעת. הצופה שוקע במצב הדמיוני בסרט ואף מאמין בשני האוהבים – כאילו הם אמיתיים, וכי האהבה תנצח. הסרט נע באופן קצבי, ולא נחלש לכל אורכו, עת הוא צולח מערבולות רגשיות בזכות שורות מחץ שנונות וכמובן קטעים מוזקיליים יוצאים מן הכלל. לגבי הבימוי העדין של ז'לין, הוא עושה זאת בפיוטיות רכה, בייחוד במהלך סצינת לילה על חוף הים המואר גם בזכות פסקול נעים.

אם ז'לין הוכיח בסרטיו הקודמים שהוא מראה את הרגש על המסך, אנו מרגישים בסרט "אהבה ממבט שני", שגם ההומור נכנס להילוך גבוה. הכימיה המשעשעת שבין בנג'מין לררון ו-פרנסואה סיביל מוציאה את המיטב מן הזוגיות המוזרה שבין השניים. כמובן, אי אפשר לפסוח על ההופעה של ג'וזפין ג'אפי בהצלחת הסרט, הן הכריזמה של השחקנית הצעירה והן המגנטיות שלה גורמים לצופים להתאהב בה.

"אהבה ממבט שני" הוא אחד מן הסרטים שרואים בקולנוע כדי להתאהב, לצחוק וועיקר להתרגש. זהו אחד הסרטים שהופכים את הקולנוע לחוויה קולקטיבית ולחוויה אינטימית, ז'לין מצליח לרגש בסרט מלהיב ומלא טעם, תענוג אמיתי שיגרום לכם להתאהב במימד שאנו חיים בו, וכנראה גם בכל האחרים.

אהבה ממבט שני

___
אהבה ממבט שני | Mon Inconnue | Love at Second Sight
בימוי: הוגו ז'לין
תסריט: הוגו ז'לין, איגור גוסטמן, בנג'מין פארן
שחקנים: בנג'מין לררון, פרנסואה סיביל, ג'וזפין ג'אפי
מקור: צרפת
שפה: צרפתית
באקרנים בישראל: 18.07.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 118 דקות

מלך האריות

נשלח 19 ביולי 2019, 5:32 על ידי Movie Shy   [ עודכן 19 ביולי 2019, 5:32 ]

"מלך האריות": עיבוד מבריק ומופנם

ביקורת סרט: העיבוד דומה ברובו למקור, אלא שפה דיסני רצו להשוויץ כנראה במחשבים המתקדמים שלהם – עם אחד מסרטי ה-CGI היפים ביותר אי פעם / שי שגב



הסרט האחרון בגרסאות הלייב-אקשן של דיסני הוא "מלך האריות", העובר לעולם המתקדם של האפקטים הממוחשבים. כידוע, בשנים האחרונות אולפני דיסני החלו לקחת את סרטי האנימציה האהובים ביותר שלהם ולעבד אותם לסרטים 'חיים' – תוך שהם מנסים להידבק ככל הניתן לגרסה המקורית. הפעם, על כס הבימוי יושב ג'ון פאברו, שלקח על עצמו בשנת 2016 לעבד את "ספר הג'ונגל" של דיסני, והפעם הוא הופך את הסרט "מלך האריות" משנת 1994 לאמיתי מתמיד. העיבוד דומה ברובו למקור, אלא שפה דיסני רצו להשוויץ כנראה במחשבים המתקדמים שלהם – עם אחד מסרטי ה-CGI היפים ביותר אי פעם.


"מלך האריות": גרסה חדשה יפהפייה ומופנמת

מי שאינו זוכר את העלילה המקורית (ספוילר בפסקה זו), "מלך האריות" עוקב אחר גור האריות הצעיר סימבה (ג'יי. די. מקרארי / דונלד גלובר), שגדל כנסיך על אדמות הערבה וצפוי למלוך אחרי אביו, מופסה (ג'יימס ארל ג'ונס), עם חברתו נלה (שאדי רייט ג'וזף / ביונסה נואלס-קרטר). אבל אחיו של מופאסה, סקאר (צ'יווטל איג'יאפור) רוקם מזימה עם אויבי האריות, הצבועים: שייזי (פירנצה קסומבה), קאמארי (קיגן-מייקל קי) ועזיזי (אריק אנדרה), להשתלט על אדמות הערבה. כדי לבצע את המרד, סקאר הורג את מופאסה ומשכנע את סימבה שזה היה אשמתו, אם כי הצבועים לא מצליחים לבצע את משימתם ולהרוג את סימבה. במקום זאת, סימבה בורח, וניצל על ידי טימון (בילי אייכנר) ופומבה (סת' רוגן), וגדל איתם הרחק מאדמות הערבה. עם זאת, סימבה נזכר בעברו ובאחריות שלו, ומבין שהוא חייב לחזור הביתה כדי לעשות את הדברים הנכונים.

הבימוי של פאברו נוצר מתסריט של ג'ף נייתנזון ("שודדי הקאריביים: נקמתו של סלזאר"), כשהסרט "מלך האריות" הוא גרסה מחודשת ונאמנה למקור של הסרט המקורי מ-1994. בגלל ששני הסרטים נעשו בסיוע מחשבים – אולם בשנים שונות – ההבדלים העיקריים בין השניים הם גם דוגמה להתקדמות ענף המחשבים ולסגנונות ההנפשה השונים. בעוד שהסרט של 1994 השתמש באנימציה לא מציאותית, "מלך האריות" של פאברו מתמקד בתמונות ריאליסטיות של דמויות החיות, לטוב ולרע.

יש מספר מוגבל של פרצופים ועיוותי פנים שיכול לבצע אריה או אפילו חזיר בר – קשה להעביר את הרגש כפי שעושים פרצופים אנושיים. למעשה, החיות במציאות לא מדברות והן בטח שלא יכולות לבצע שירים מוזיקליים ולרקוד בסגנוניות. במקום זאת, פאברו וצוותו מוותרים על ההבעות החייתיות ועל הגינונים של הדמויות – מה שהופך אותם למציאותיים יותר, אבל גורם לכולם להרגיש שטוחים וחד-ממדים ברגשותיהם. החלק הכי יפה של הסרט נובע מיצירת חיות היפר-מציאותיות, ולא בהכרח ממה שהחיות אכן עושות במציאות…

כתוצאה מכך, החיות של "מלך האריות" בגרסה זו הן יותר חיות מבני-אדם, מה שיוצר ריחוק רגשי שיש לגשר עליו על ידי היבטים אחרים בסרט, ונופל בעיקר על כתפי השחקנים המדובבים. מכיוון שדיסני ופאברו כינסו צוות שחקנים יוצא מן הכלל, הם עוזרים להביא את דמויות בעלי החיים הללו לחיים עם הרבה מאוד אנושיות. מקרארי גאוני ומבריק כסימבה הצעיר, מגלם את הלביא עם הרבה אנושיות ומתיקות כאחד.

אבל הסרט לא מתמקד רק בילדותו של סימבה, וכשהוא מתבגר, קשה לא להרגיש שדיסני בזבזו את הכישרון של גלובר – כמו גם של נואלס-קרטר. אייכנר, רוגן ו-ג'ון אוליבר מאוד מתאימים לתפקיד טימון, פומבה וזאזו, בהתאמה, והם מתפקדים במרבית הסרט בצד הקומי והמודרני יותר של "מלך האריות". איג'יאפור הוא טוב, אבל לא בלתי נשכח כסקאר, בעוד שג'ונס מגלם את דמותו של מופאסה באופן מרשים – כי אפשר להתעלם מקולו הכריזמטי והמהדהד (ד'ארת וויידר, בין השאר).

דבר אחד ש-"מלך האריות" ינצח כל סרט אחר שיצא עד כה – הוא באיכות ההנפשה של החיות. דיסני הוכיחו שהם יכולים להנפיש בעלי חיים היפר-מציאותיים ב-"ספר הג'ונגל", והם לוקחים את זה צעד נוסף על ידי בניית החיות בג'ונגל באופן אמיתי – כאילו צופים בסרט תיעודי של הנשיונל ג'יאוגרפיק. אין ספק, זהו הקלף השווה בסרט ובשבילו כדאי לצפות בסרט על המסך הגדול, גם אם סצינות מסוימות זהות לחלוטין לסרט המונפש המקורי – ולכן העלילה די צפויה. בנוסף, סרט זה מוסיף 30 דקות נוספות מ-"מלך האריות" של 1994, וזאת בדיוק הסיבה שהיוצרים רצו להשוויץ ולהראות את נפלאות אפריקה באופן מרשים וראוותני. אם יש צופים שמחפשים סיבה לצפות בסרט ב-IMAX – "מלך האריות" ללא ספק עונה על קטגוריה זו.

בסופו של דבר, "מלך האריות" עובר מסך כיוון שהוא עובד בהתאם לגרסת האנימציה המעולה מ-1994, ולכן הבסיס טוב מלכתחילה. הסיפור, מרבית התסריט ורוב המוזיקה – מגיעים כולם מן הסרט הקודם של דיסני. האולפן ופאברו עשו ספין של מציאות על הדמויות החיות, אבל ההבדל אינו בהכרח טוב יותר. זהו פשוט סגנון שונה שיש לו יתרונות משלו, אבל גם חסרונות – שבהחלט משפיעים על הרגש בהתגלמותן של החיות. למרבה המזל, "מלך האריות" החדש של דיסני הוא חוויה קולנועית מהנה לחלוטין, אשר בוודאי יותיר בקרב כמה צופים טעם לעוד (אם כי תמיד אפשר להסתפק ולצפות באנימציה הקלאסית במקום).

מלך האריות

___
מלך האריות | The Lion King
בימוי: ג'ון פאברו
תסריט: ג'ף נייתנזון
שחקנים: דונלד גלובר, ג'יימס ארל ג'ונס, ביונסה נואלס-קרטר
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית / עברית
באקרנים בישראל: 18.07.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 118 דקות

שוטר על הדרך

נשלח 11 ביולי 2019, 5:35 על ידי Movie Shy   [ עודכן 11 ביולי 2019, 5:35 ]

"שוטר על הדרך": פרסומת גסה ומדממת לאובר

ביקורת סרט: "שוטר על הדרך" נשען על היבט הזוגיות וחוסר ההתאמה בין הדמויות, אם כי נוטה להומור זול, גס וקללות – יותר מכל דבר אחר. אמנם קטעי הפעולה טובים, אך לגבי בדיחות – רק לפעמים זה מצליח / שי שגב



כאחד מהסרטים הרבים שנרכשו על ידי חברת דיסני – בעסקה שבה חברת העכבר המונפש המפורסם בולע את אולפני פוקס, "שוטר על הדרך" הוא האחרון בשורה ארוכה של קומדיות זוגות (באדי'ז) – למרות שזהו הסרט הראשון המיועד לקהל בוגר שמופץ על ידי דיסני מאז שנת 2013. בסרט "שוטר על הדרך", הבמאי מיכאל דאוס ("אולי בכל זאת") והתסריטאי טריפר קלאנסי, מצוותים יחדיו בלש משטרתי מלוס אנג'לס, ויק מאנינג (בגילומו של דייב בטיסטה) עם נהג אובר אדיב, סטו (קומייל נאנג'יאני). הצמד כריזמטי וחביב, נשען על ההיבט הזוגי וחוסר ההתאמה בין הדמויות, אולם נוטה להומור זול, גס וקללות – יותר מכל דבר אחר. בכך, "שוטר על הדרך" הוא קומדיה לא אחידה באיכותה, עם קטעי פעולה טובים, ולגבי בדיחות – רק לפעמים זה מצליח.


התסריט של "
שוטר על הדרך", בייחוד באפיונו של ויק, אינו מצליח להחליט אם הוא רוצה לגלם את אחד מצוותי זוגות השוטרים שהופיעו בקומדיות הקלאסיות של שנות השמונים או חלק מהגיבורים המאצ'ואיסטים של השנים האחרונות. במקרה של ויק, בטיסטה מציג את שניהם באופן סטריאוטיפי – יורה בכל הרעים על אף ראייתו הלקויה, וגם מקבל מטח ביקורת מ-סטו על שאינו מסוגל לבטא את רגשותיו. באופן דומה, סטו נלכד כאנטי-תזה לגיבור הפעולה – צועק, בוכה ומקיא במהלך קרב יריות, עד שמקבל קצת אומץ. ל-"שוטר על הדרך" יש זרעים של קומדיית פעולה שרוצה להשתמש ברגישות מודרנית, אבל לעתים קרובות יותר מנציחה סטריאוטיפים מאשר מתנגדת להם. התוצאה היא בלגן לא אחיד, שמרגיש כאילו יש לו משהו להגיד על סרטי פעולה, קומדיות באדי'ז ואפילו גיבורים, אבל הסרט גם מוסח מעצם קטעי הפעולה והקטעים הקומיים כל הזמן.

אף על פי זאת, ברור כי בטיסטה ו-נאנג'יאני נהנו בעת צילומי הסרט, ורואים זאת כאשר התזמון הקומי שלהם עומד בשורה אחת עם התסריט והבימוי, ואז הסרט יכול להיות ממש מצחיק. יש מגוון סוגים של הומור ב-"שוטר על הדרך" – החל מסלפסטיק זול (בזכות הראייה הלקויה של ויק) ועד שורות שנונות ביותר של סטו. עם זאת, לא כל הבדיחות מצליחות, וזה מרגיש יותר ויותר כי היוצרים ניסו לכסות ולהגיע לכל סוגי הקהל במקום ליצור רעיון קומי עקבי. חשוב לציין, כי בטיסטה ונאנג'יאני מביאים את כל-כולם בכל בדיחה, וזה עוזר לכסות על פני אופי הדמויות הדל והשטוח של שאר הדמויות בסרט. ואכן באשר לשחקני משנה, כל הדמויות הנשיות חסרות אופי או שטוחות מבחינת פיתוח, ואילו שחקן נוסף, כמו איקו אוויס ("הפשיטה"), טוב רק בכישורי לחימה מרשימים.

בסופו של דבר, "שוטר על הדרך" טוב יותר כפרסומת ארוכה למדי עבור חברת אובר מאשר סרט קומי זוגי, אם כי הדינמיקה בין בטיסטה לנאנג'יאני כיפית, כשחלק מהבדיחות עובדות. אבל ככל שמחירי כרטיסי הקולנוע נוסקים ועונת הקיץ מציעה מגוון גדול של סרטים למסך הגדול, יש לחשוב לצפות בסרט זה רק כשהוא מגיע למסך הטלוויזיה הביתית. זה אינו סרט שחובה לצפות בו בקולנוע, אלא אם אתם מחפשים דרך לבלות 90 דקות מתוך לחום המהביל. "שוטר על הדרך" הוא די פרוע – הומור גס ואלימות מדממת – וזאת כדי לשמור על תשומת לבו של הצופה, אך בדיוק כמו בנסיעה של גט-טקסי, ובמקרה זה אובר, קשה להעניק לו חמישה כוכבים.

שוטר על הדרך

___
שוטר על הדרך | Stuber
בימוי: מיכאל דאוס
תסריט: טריפר קלאנסי
שחקנים: דייב בטיסטה, איקו אוויס, קומייל נאנג'יאני
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 11.07.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 105 דקות

יסטרדיי

נשלח 4 ביולי 2019, 8:06 על ידי Movie Shy   [ עודכן 4 ביולי 2019, 8:06 ]

"יסטרדיי": חיפושיות חצי אפויות

ביקורת סרט: "יסטרדיי" הוא סרט חצי אפוי, שמנסה לשאול 'מה היה קורה אם', אך לא ממש עונה על זה, בפנטזיה שנהנית מאסופת אירועים משעשעים וגם כמה שחקנים איכותיים / שי שגב


"יסטרדיי" הוא סרט מוזר, עת הוא שואל שאלה מסקרנת למדי – מה אם להקת החיפושיות לא הייתה קיימת? אבל הסרט גם לא ממש בוחן את ההשלכות של הנחת יסוד זו. באופן דומה, על הנייר, הסרט עצמו הוא תערובת של ריאליזם קסום וקומדיה רומנטית, עם קורטוב של מוזיקה כייפית. ברם, למעשה, הסרט פורט על סיפור מוכר אודות אמן הנאבק להכרה ואשר מקבל את הזדמנות חייו. "יסטרדיי" הוא סרט חצי אפוי, שמנסה לשאול 'מה היה קורה אם', אך לא ממש עונה על זה, בפנטזיה שנהנית מאסופת אירועים משעשעים וגם כמה שחקנים איכותיים.


"יסטרדיי": שירי החיפושיות יפים, אך העלילה מחוררת

בתמצית העלילה, הימיש פאטל מגלם את ג'ק מאליק, זמר וכותב שירים שאפתן מעיירה אנגלית קטנה הסמוכה לחוף הים, ולמרות תמיכתה הבלתי מתפשרת של המנהלת שלו וחברתו הטובה ביותר מאז ילדותו, אלי אפלטון (לילי ג'יימס) – הוא מחליט לוותר על החלום שלו. רק כאשר הוא עושה זאת, הוא נפגע על ידי אוטובוס במהלך האפלה מסתורית ברחבי העולם, ומתעורר לגלות כי הוא לכאורה האדם היחיד על כדור הארץ שזוכר את הביטלס ואת המוזיקה שלהם. זמן קצר לאחר מכן, ג'ק מחליט להתחיל לנגן שירים של הלהקה ולהכתיר אותם כשלו, ובמהירות נוסק לכוכב עולמי, לאחר שהוא מושך את תשומת הלב של אד שירן (המגלם את עצמו) וסוכנת המוזיקה דברה האמר (קייט מקינון). אבל כאשר אלי חושפת את רגשותיה האמיתיים כלפיו, ג'ק מבין שהוא מסתכן לאבד את האדם היחיד שתמיד אהב.

חלק מהסיבה ש-"יסטרדיי" לא ממש ממריא, כמו הדמות הראשית בסרט, הוא כי התסריטאי ריצ'רד קרטיס (השואב מתוך סיפור שכתב יחד עם ג'ק בארת'), נוטה לזלזל בחשיפת המציאות החלופית של הסרט. הסרט לוקח את זה כמובן מאליו, כי שירים לא מוכרים של החיפושיות יהיו פופולריים בטירוף היום, כפי שהיו בשנות השישים של המאה הקודמת. כתוצאה מכך, לסרט "יסטרדיי" אין הסבר כיצד המוזיקה הפופולרית התפתחה במאה ה-20 בלי השראה מהחיפושיות, או כיצד השתרבבו מילות השירים לשפה שכולנו מדברים כיום – וגם בסרט. במקום זאת, הוא מסתפק בבדיחות חלשות על מנהלי פרסום מודרניים שלא 'מבינים' את המוזיקה של הלהקה, וחושף שיצירות פופ גדולות אחרות אינן קיימות. להגנתו, הסרט באמת רוצה להיות אהוד על הקהל, אך הוא לא יותר מחביב; עם כל כך הרבה שאלות מרתקות בסופו, הצופה יוצא הביתה עם הרבה יותר תמיהות מאשר תשובות.

הנושא הגדול השני ב-"יסטרדיי" הוא האלמנט הרומנטי. תסריטים קודמים של קרטיס, כמו "אהבה זה כל הסיפור" או "כל הזמן שבעולם", כבר זכו לביקורת, שסיפורי האהבה מוצגים באופן בעייתי. אותו הדבר ניתן לומר על כתיבתו כאן: "יסטרדיי" מציג את ג'ק כאדם שחייב לאהוב את אלי בחזרה, כאשר היא חושפת את האמת על איך היא מרגישה כלפיו, והוא מיד נפטר מערך היחסים שלהם כידידות אפלטונית. עם זאת, פאטל וג'יימס מביאים הרבה קסם מחמם לב לתפקידים שלהם כאן – מספיק כדי להתמודד (במידת מה) בהשלכות המסובכות של הרומנטיקה שלהם. שאר שחקני המשנה כריזמטיים, כמו חבריו ובני משפחתו החצופים של ג'ק ואלי (כמו ג'ואל פריי כרוקי – ידידם חסר ההישגים), למעט שירן – שמגלם גרסה בדיונית יחסית של עצמו – ומקינון, שאיכות המשחק הקומית שלה הופכת אותה לדמות 'הנבל' האמינה ביותר שנראתה לאחרונה בקולנוע.

מאחורי המצלמה, דני בויל עוזר להחיות את המוטיבים כבמאי של "יסטרדיי". סרט הקולנוע מתאים לכישוריו, והוא מצליח להביא חזות נאה לאוסף של סצינות אנרגטיות (הן של המוזיקה והן של פעילות היומיום), כמו גם קטעי מעבר ציוריים ושובבים, ברגע שג'ק מתחיל לקפץ להצלחתו. יחד עם זאת, אמנם הסרט מבריק ומלוטש תחת ידיו המיומנות של בויל, הסגנון שלו לא בהכרח מוסיף לעלילה המחוררת. בעוד הסרטים הטובים ביותר שלו עד כה קיבלו השראה מאישיותו ומגישת הבימוי שלו ("טריינספוטינג", "28 יום אחרי", "127 שעות" ועוד), פה משתדרגים רק ביצועי השירים.

בסך הכל, ניתן להשוות את "יסטרדיי" לעטיפת אלבום של החיפושיות – אחד כזה שכולם אוהבים: נעים ואופטימי על פני השטח, אבל קצת רדוד או מתחיל להתמוטט ברגע שפורטים על כל השירים. חובבי השירים הנוסטלגיים ומעריצי הלהקה בוודאי ימצאו את עצמם נסחפים בעלילת הסרט המשלבת בין קומדיה רומנטית למוזיקה, בעוד אחרים עשויים ליהנות מהמסע של הגיבור. עם זאת, אלו שמגיעים לקולנוע עם ציפייה רבה מהכישרונות המעורבים בהפקה (הבמאי זוכה האוסקר, השחקנים המשעשעים והמוזיקה), עשויים להתאכזב מעט מהשוואה בין הקונספט המרתק לבין התוצאה הסופית.

יסטרדיי

___
יסטרדיי | Yesterday
בימוי: דני בויל
תסריט: ריצ'ארד קרטיס
שחקנים: הימיש פאטל, אד שירן, לילי ג'יימס
מקור: בריטניה, ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 04.07.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 116 דקות

ספיידרמן: רחוק מהבית

נשלח 2 ביולי 2019, 3:08 על ידי Movie Shy   [ עודכן 2 ביולי 2019, 3:08 ]

"ספיידרמן: רחוק מהבית": שעשוע ראוותני

ביקורת סרט: "ספיידרמן: רחוק מהבית" מבדר, מרגש, שאפתני, אם כי מבולגן וקלסטרופובי, וחשוב להעניק ציון לשבח למשחק של טום הולנד ו-ג'ייק ג'ילנהול / שי שגב

הסרט "ספיידרמן: רחוק מהבית" של אולפני מארוול בשיתוף עם אולפני סוני חייב לחבוש כובעים רבים ביקום הקולנועי ההולך ומתרחב של מארוול. הוא משמש כנקודת הציון הראשונה שלאחר "הנוקמים: סוף המשחק", ויש גם המציינים כי זהו גם השלב המסיים את הפאזה השלישית ביקום זה, משמע הוא צריך גם לסמן את הדרך למה שעלול לקרות בעתיד. במקביל, "ספיידרמן: רחוק מהבית" אמור גם להמשיך את סיפורו של גיבור-העל הצעיר, אחרי סרט הסולו הראשון שלו משנת 2017: "ספיידרמן: השיבה הביתה", אם כי המסע שלו נקטע באמצע בשל האירועים שהתרחשו בסרטים "הנוקמים: מלחמת האינסוף" וכן "הנוקמים: סוף המשחק". בנוסף לכל זאת, "ספיידרמן: רחוק מהבית" חייב לעמוד כסרט קולנועי מבדר בפני עצמו, ואכן התוצאה מושכת, מרגשת, שאפתנית, אם כי מבולגנת וקלסטרופובית, וכמובן חשוב להעניק ציון לשבח למשחק של טום הולנד ו-ג'ייק ג'ילנהול.


"
ספיידרמן: רחוק מהבית": מחפשים אחר זהות

כאמור, ומבלי ליצור ספוילר – "ספיידרמן: רחוק מהבית" מתחיל לאחר אירועי "הנוקמים: סוף המשחק", אבל בוחן את ההשלכות הגדולות של המקרה דרך עולמו הספציפי של ספיידרמן. ככזה, הסרט מתמקד בפיטר פארקר (הולנד), המבקש לקחת פסק זמן מהיותו גיבור-על כדי ליהנות מחופשת הקיץ שלו באירופה עם חברו הטוב, נד (ג'ייקוב בטלון), ולספר לנערה שהוא אוהב, אם. ג'יי. (זנדאיה), איך הוא מרגיש כלפיה. כל התוכניות של פיטר מתמוססות, כאשר פונה אליו ניק פיורי (סמואל ל. ג'קסון) ומריה היל (קובי סמולדרס), המבקשים ממנו לסייע לקוונטין בק, המכונה מיסטריו (ג'ילנהול) להילחם באלמנטלים, ולהציל את העולם. בזמן זה, פיטר מתלבט עם הרעיון של למלא את החלל שהותיר אחריו טוני סטארק / איירון מן, והוא חייב להחליט – שוב – איזה גיבור הוא רוצה להיות.

הרעיון שפיטר פארקר מנסה להבין את זהות גיבור-העל שלו אופף את "ספיידרמן: השיבה הביתה", אם כי "ספיידרמן: רחוק מהבית" – אשר מחזיר את ג'ון ווטס לכס הבמאי – מוסיף גורמים חיצוניים לנסיבות, יחד עם מותו של איירון מן ומיסטריו. קורה לפעמים שסרט זה קצת דורך יתר על המידה באותו מסלול, כמו "ספיידרמן: השיבה הביתה", והתסריט של כריס מק'קנה ו-אריק סומרס נכשל לקשור את אופי או מוטיב הדמויות באופן חלק. במקום זאת, דמויות אלה הולכות קצת לאיבוד בכל דבר אחר שהסרט מנסה להשיג, במיוחד סיפור הרקע של מיסטריו וקטעי הפעולה. ובכל זאת, זהו צעד הגיוני עבור היקום של ספיידרמן להסתעף עם זהותו, ובעולם המרובד בגיבורי-על, רק כדי להבין שהוא עשוי להיות התקווה האחרונה של כדור הארץ. בנוסף, היבטים אחרים של "ספיידרמן: רחוק מהבית" משכנעים מספיק כדי לסלוח לסרט, על כך שהוא לא ממש נועל עד הסוף את בחינת זהותו של הגיבור.

מיסטריו, למשל, מחזק, מחליש ומסיח מדמותו של ספיידרמן כגיבור-על, בכך שהוא מוכר סיפור משכנע לפיטר פארקר. תיאור סיפורו של מיסטריו בסרט רחוק מלהיות מושלם, אבל עובד בעיקר בזכות ביצועי המשחק של ג'ילנהול, והוא בהחלט משעשע לצפייה. ג'ילנהול הוא התאמה טובה על המסך עבור הולנד, נושא בעוצמה ובכריזמה של מורה ובעל ניסיון עבור גיבור-העל הצעיר. בינתיים, הולנד ממשיך להביא קסם חביב להפליא כפיטר פארקר, שוב מוכיח עצמו כנער הביישן הנושא את משקל העולם על כתפיו. הרומן התמים בין הולנד ו-זנדאיה שומר באופן אותנטי על תחושה של אהבת בוסר, והולנד מגובה גם על ידי דמויות משנה החוזרות מן הסרט הקודם, וכן דמויות חדשות, כמו ניק פיורי ועוזריו. אבל אין לטעות, זהו סרטו של הולנד כספיידרמן, ובמידה פחותה יותר, גם ג'ילנהול כמיסטריו – ושניהם מצליחים לשכנע ולבדר בצורה מדהימה.

באופן כללי, "ספיידרמן: רחוק מהבית" הוא מופע ראווה, אם כי לוקח לו קצת זמן להתחיל. חלקו הראשון של הסרט מונח על כתפיו של הולנד ושחקני המשנה שלו, שמגלמים את חבריו לכיתה, היוצאים למסע כיתתי מרגש. חלקו השני והשלישי של הסרט עובר את הגבולות בכל מה שצפוי – לא רק מסרט ספיידרמן, אלא מסרטי גיבורי-על בכלל, כסיפור שאפתני עם ויזואליות מדהימה. "ספיידרמן: רחוק מהבית" אמנם לא כתוב שנון או באופן מרגש כמו "ספיידרמן: השיבה הביתה", אבל ההמשכון מרשים עשרות מונים כמופע ראווה, וכן מצליח להשתמש בעוצמות של הולנד וג'ילנהול בכל סצינה.

ככזה, "ספיידרמן: רחוק מהבית" הוא סרט חובה עבור אוהדי מארוול, ומציע חוויה שונה ונפרדת מהסרטים "קפטן מארוול" וכן "הנוקמים: סוף המשחק" – כולם הופצו בבתי הקולנוע בשנת 2019. "ספיידרמן: רחוק מהבית" הוא סרט גיבור-על נהדר גם בפני עצמו, כשהצופים בוודאי יצאו נרגשים לדעת מה השלב הבא – עבור פיטר פארקר והיקום הקולנועי של מארוול.

ספיידרמן: רחוק מהבית

___
ספיידרמן: רחוק מהבית | Spider-Man: Far From Home
בימוי: ג'ון ווטס
תסריט: כריס מק'קנה, אריק סומרס
שחקנים: טום הולנד, ג'ייק ג'ילנהול, סמואל ל. ג'קסון
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 02.07.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 129 דקות

החיים הסודיים של חיות המחמד 2

נשלח 28 ביוני 2019, 7:00 על ידי Movie Shy   [ עודכן 28 ביוני 2019, 7:01 ]

"החיים הסודיים של חיות המחמד 2": משעשע, אבל לא נושך

ביקורת סרט: "החיים הסודיים של חיות המחמד 2" הוא כייפי, נחמד, קליל ומשעשע, אבל זאת כדי לפצות על אסופה של סיפורים דקיקים, שנערכו יחד כדי ליצור סרט באורך מלא / שי שגב

מאז הקמתם בשנת 2007, אולפני אילומיניישן התמחו בהנפשה מבדרת הפונה לילדים צעירים, אפילו יותר מאשר בסרטים שנעשו על ידי אולפנים יריבים, כמו דיסני ופיקסאר. אין דבר רע בזה – לא הכל צריך להיות עמוק ומלא משמעות כמו "הקול בראש" או "ראלף שובר את האינטרנט". בהסתמך על ההצלחה הקופתית של סרטים, כמו "גנוב על הירח" ו-"החיים הסודיים של חיות המחמד", יש בבירור ביקוש למותגים המונפשים של אילומיניישן. ובכל זאת, הסרט "החיים הסודיים של חיות המחמד 2" הוא כייפי, נחמד, קליל ומשעשע, אבל זאת כדי לפצות על אסופה של סיפורים דקיקים שנערכו יחד כדי ליצור סרט באורך מלא.


"החיים הסודיים של חיות המחמד 2": מצחיק, אבל חסר תסריט ללעיסה

"החיים הסודיים של חיות המחמד 2" מחלק את הדמויות הפרוותיות בסרט בין שלושה קווי העלילה. אחד מהם עוקב אחרי מקס (פטון אוסוולט, המחליף את לואיס סי. קיי. מהסרט הראשון) ודיוק (אריק סטונסטריט), אשר הופכים למעין 'הורים-כלבים' לפעוט של קייטי (אלי קמפר), ליאם. שני הסיפורים הנוספים עוקבים אחר סנובול (קווין הארט) והתוספת החדשה לסרט, דייסי (טיפאני האדיש), המנסים להציל יחדיו נמר מהקרקס; וגם גידג'ט (ג'ני סלייט) מנסה להציל את הצעצוע המצייץ של מקס, אחרי שנתן לה אותו לשמירה. עבור מרבית הסרט, סיפורים אלה הם די מנותקים ומרגישים כאילו מתרחשים באופן נפרד ורופף, כך שלמעשה יש שלוש עלילות. בעוד בשיא הסרט הן מתחברות, הצופה עדיין יוצא בתחושה כאילו צפה בשלושה סרטים במקביל.

סיפורו של מקס, בפרט, מסקרן. "החיים הסודיים הראשונים של חיות מחמד" הראשון היה למעשה "צעצוע של סיפור" עם חיות מחמד, כשמקס ודיוק מחליפים את דמויותיהם של וודי ובאז שנות-אור. עבור סרט ההמשך, התסריטאי הוותיק ומלא הניסיון של סרטי אילומיניישן, בריאן לינץ', הופך את מקס לאב חסר ביטחון שצריך ללמוד לגונן קצת פחות על הילד האנושי שלו. כתוצאה מכך, התפתחות דמותו של מקס בסרט "החיים הסודיים של חיות המחמד 2" היא משהו שרק פונה למבוגרים, ולא מרגישה כמו המשך טבעי של מסעו מהסרט הקודם. הוא מקבל קצת הדרכה מרוסטר (הריסון פורד, המגלם כלב רועה צאן מונפש), אבל עם העצות של רוסטר, מגיעה גם ביקורת רגרסיבית על טכניקות הורות מודרנית, יותר מכל דבר אחר. קווי העלילה הנוספים כאן הרבה פחות משמעותיים, אבל שם "החיים הסודיים של חיות המחמד 2" עובד הכי טוב.

באופן כללי, הבמאי כריס רנו (שישב על כס הבמאי גם בסרט הראשון) שומר על "החיים הסודיים של חיות המחמד 2" מלא בקצב אנרגטי, ונמנע למתוח את הסיפור הכולל או להעמיק בפרטים או במשמעויות. ההנפשה בסרט ההמשך נוצצת ושמחה, אם כי אינו עשיר או אקספרסיבי כמו הוויזואליות שקיימת בסרטים מונפשים שיצאו לאחרונה לבתי הקולנוע. עיצובי האופי של אילומיניישן לא התפתחו הרבה לאורך השנים, ובני האדם בסרט הם רק וריאציות קלות על אלו שאינם בעלי חיים, כפי שהופיעו בסרטים האחרונים של האולפנים. לדוגמה, לדמותו של ניק קרול כבעל הקרקס המרושע יש פחות או יותר את אותו האף המעוקל של גרו ("המיניונים"). בסך הכל, "החיים הסודיים של חיות המחמד 2" הוא תוסס ומלא חיים כקודמו, אבל נראה אותו הדבר כקודמו, מבחינת אסתטיות.

ככלל, לסרט "החיים הסודיים של חיות המחמד 2" (86 דקות) יש את אותה הבעיה כמו ההמשכונים לסרטי "גנוב על הירח", להלן "המיניונים" – אסופה של סרטונים קצרים ומשעשעים, ופחות כסרט באורך מלא. עבור הרבה צופים (במיוחד משפחות), הגיבורים על ארבע בסרט "החיים הסודיים של חיות המחמד 2" הם האטרקציה המרכזית, והסרט בהחלט מביא הרבה מגיבורים אלה. ובכל זאת, בעוד סרטים אחרים מאזנים בין קטעים קומיים לסיפור נוגע ללב, סרט זה נאבק בכוח לעשות את אותו הדבר. האוהדים של הסרט המקורי בוודאי יצפו בהמשכון זה בכל מקרה, אולם יש לקוות כי 'החיים הסודיים של חיות המחמד 3' (אם יקרה) ייתן לכלבים עלילה קצת יותר רצינית ללעיסה…

החיים הסודיים של חיות המחמד 2

___
החיים הסודיים של חיות המחמד 2 | The Secret Life of Pets 2
בימוי: כריס רנו
תסריט: בריאן לינץ'
שחקנים: הריסון פורד, קווין הארט, טיפאני האדיש
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית / עברית
באקרנים בישראל: 27.06.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 86 דקות

צעצוע של סיפור 4

נשלח 25 ביוני 2019, 1:42 על ידי Movie Shy   [ עודכן 25 ביוני 2019, 1:42 ]

"צעצוע של סיפור 4": הסרט הטוב שבסדרה

ביקורת סרט – "צעצוע של סיפור 4" עשיר ברגש ובהומור עדין, ומוציא את הצופים להרפתקה נוספת עם וודי והכנופייה, עת הוא חוקר נושאים מרטיטי לב וקרביים באמצעות צעצועים חדשים וישנים / שי שגב

בשנת 1995, אולפני ההנפשה הצעירים – פיקסאר, הוציאו לאקרנים את סרטם הראשון: "צעצוע של סיפור". מאז, האולפנים הפכו למפעל עצום המייצר סרטים מונפשים איכותיים, שאף מתחרים ומאיימים על החברה שמחזיקה בהם – דיסני. למרות שפיקסאר ידועה בסרטים המקוריים שלה, "צעצוע של סיפור" הוא הנכס היקר והמוכר ביותר של האולפן, כשדור שלם של ילדים גדל, מכיר ומוקיר את וודי, באז ואנדי. לאחר "צעצוע של סיפור 2" בשנת 1999, וכן פרק מסכם ב-"צעצוע של סיפור 3" בשנת 2010, פיקסאר שוב יוצרת הנחת יסוד שבה צעצועים מתעוררים לחיים בסרט "צעצוע של סיפור 4". "צעצוע של סיפור 3" סיכם את סיפור הצעצועים עם אנדי, והסתיים ברגע שהוא העביר את הצעצועים שלו לבוני הצעירה, ועל כן מטרתם התחדשה. עם זאת, "צעצוע של סיפור 4" עשיר ברגש ובהומור עדין, ומוציא את הופים להרפתקה נוספת עם וודי והכנופייה, עת הוא חוקר נושאים מרטיטי לב וקרביים באמצעות צעצועים חדשים וישנים.


"
צעצוע של סיפור 4": מרגש ומחמם לב

בסרט רואים את וודי (קולו של טום הנקס בלועזית ו-דרור קרן בעברית) נאבק לקבל את העובדה כי בוני כבר לא רוצה לשחק איתו, ובמאמץ לעשות כל מה שביכולתו עבור הילדה 'שבטיפולו', הוא לוקח על עצמו את המשימה להגן על הצעצוע החדש והאהוב עליה: פורקי / מזלגוני (טוני הייל באנגלית ו-דני לשמן בעברית). קל יותר להגיד מאשר לעשות, אולם וודי מסרב לעזרתם של הצעצועים האחרים מכנופייתו, כמו באז שנות-אור (טים אלן באנגלית, אלון נוימן בעברית) וג'סי (ג'ואן קיוזאק – אנגלית, מיטל מיטלפונקט – עברית). כאשר פורקי בורח מהחלק האחורי של האוטו-בית של המשפחה בעת נסיעה על הכביש, וודי רודף אחריו והם נעצרים בחנות עתיקות על ידי הבובה גאבי גאבי (כריסטינה הנדריקס באנגלית ו-נועה לפידות בעברית). בעזרתה של בו פיפ (אנני פוטס – אנגלית, אילנית גרשון – עברית) וחבריה גיגל מקדימפלס (אלי מאקי בלועזית ו-ספיר דרמון בעברית) ודיוק קאבום (קיאנו ריבס באנגלית ו-עידו מוסרי בעברית) – כולם צעצועים מיותמי ילדים, החבורה יוצאת להציל את פורקי. לאורך הדרך, לוודי מצטרף גם באז וצעצועי יריד נוספים: דאקי הברווז (באנגלית: קיגן מייקל קי, ובעברית: רובי מוסקוביץ) ובאני הארנב (אנגלית – ג'ורדן פיל, עברית – אסף פריינטא). עם זאת, כאשר המשימה מסתבכת, הצעצועים חייבים להעריך מחדש את מידת הסיכון שהם מוכנים להפוך ילד למאושר, ואם זה מתאים לאושר הפנימי שלהם.

"צעצוע של סיפור 4" נכתב על על ידי תסריטאי הסדרה אנדרסון סטנטון ו-סטפני פולסום ("מלחמת הכוכבים: התנגדות"), וזהו גם סרט הבכורה באורך מלא של הבמאי ג'וש קולי. הסרט הוא המשך משכנע למה שהתרחש ב-"צעצוע של סיפור 3". כמו 3, הסרט הרביעי עוסק ברעיון של מה שקורה לצעצועים כאשר הם כבר לא נחוצים על ידי הילדים שלהם. "צעצוע של סיפור 4" לוקח את זה הרבה יותר עמוק, וחוקר איך 'צעצועים אבודים' עדיין יכולים להגשים את חייהם – עם ילד או בלי… נושא מרכזי בסרט הוא מציאת תפקיד שהופך את הצעצוע למאושר, גם אם זה לא התפקיד שתמיד חלם עליו. כך למשל, בו מוצאת לעצמה חיים בלי ילד, אבל ל-וודי, פורקי וגאבי גאבי יש רעיונות מהותיים למשמעות חייהם, והם נאלצים לשוב ולבחון אם זה באמת יהפוך אותם למאושרים. זהו נושא המציע לקח טוב לילדים בקהל (ובעיקר להורי דור ה-Y), כך שללא ספק ידליק נורה בקרב המבוגרים (פיקסאר תמיד מצאו איזון מושלם בין מבוגרים לילדים, במיוחד בסדרת 'צעצוע של סיפור').

אבל במובנים רבים, "צעצוע של סיפור 4" שובר ממסורת הסדרה, ומתמקד יותר בצעצועים חדשים – מאשר אלה שעברו מחדרו של אנדי לחדרה של בוני. למרות ש-"צעצוע של סיפור 4" הוא סיפורו של וודי, ואליו מצטרף חברו באז, הצעצועים האחרים שייכים לבוני, ואילו וודי מתפלסף על שארית תפקידו בחייה של בוני. אבל עם שובה של בו, והחדרתם של צעצועים חדשים רבים, עולם האנימציה מתמלא לכל אורכו. פורקי והדוכס קאבום גונבים את ההצגה, ללא ספק הודות לקולותיהם של הייל ו-ריבס (בגרסה באנגלית). בינתיים, הנדריקס בתפקידה של גאבי גאבי מגישה בקולה רוע ופגיעות במידה שווה, בעת שהיא מגלמת את הנבל. קי ו-פיל נהדרים כברווז וארנב – ומביאים את הקטעים הכי מצחיקים בסרט. בסך הכל, "צעצוע של סיפור 4" מסתמך על הצעצועים החדשים יותר מאשר על השחקנים החוזרים – למעט הנקס ו-פוטס – אולם כל הדמויות המונפשות זוהרות ומהנות על המסך.

למרות שיהיו אוהדי 'צעצוע של סיפור' שיתמהו מדוע פיקסאר חשה צורך להמשיך את הסדרה מעבר למה שנראה לכאורה פרק מסכם, אבל "צעצוע של סיפור 4" מוכיח שלוודי והכנופייה עדיין יש שיעורים ללמוד – ונותרו גם שיעורים ללמד את קהל הצופים. יתר על כן, זה יפהפה לראות את העולם של "צעצוע של סיפור 4" באנימציה מודרנית, והפרטים בכל אחת מהדמויות עוברים את המונח מדהים. עולם האנימציה עבר כברת דרך ארוכה מאז 1995, ואולפני פיקסאר הוכיח את כישוריו בתחום זה שוב עם "צעצוע של סיפור 4". עם עין חדה לפרטים הכי קטנים, כמו אגלי זיעה, צללים, השתקפויות וכמובן תווי פנים, ההנפשה שובת לב, כשהיא עטופה בהרפתקה מרגשת. באופן זה, "צעצוע של סיפור 4" הוא תוצר פיקסאר מובהק – מתמודד עם נושאים קשוחים, כואבים ולעיתים עצובים, דרך עדשה של רגש, אומץ והומור.

"צעצוע של סיפור 4" הוא סרט חובה עבור אוהדי פיקסאר – גם עבור אלו שחשבו שלסרט "צעצוע של סיפור 3" היה סוף מספק לסדרה. למעשה, "צעצוע של סיפור 4" מביא מסקנה משכנעת הרבה יותר, ועדיין מותיר את הדלת פתוחה להרפתקאות עתידיות. כאמור, הסרט האחרון מבית פיקסאר הוא חוויה קולנועית מהנה לחלוטין לכל הגילאים (עשוי קצת להפחיד את הקטנטנים ביותר), ובשעה ו-40 דקות, לא יהיה ארוך יתר על המידה – גם לילדים חסרי מנוח. בקיץ המלא בסרטים שוברי קופות, שבדרך כלל לא מממשים את הפוטנציאל שלהם, "צעצוע של סיפור 4" מצליח לעלות על הציפיות ולהפוך למקרה מצוין מדוע סדרת סרטים יכולה וצריכה להמשיך.

צעצוע של סיפור 4

___
צעצוע של סיפור 4 | Toy Story 4
בימוי: ג'וש קולי
תסריט: אנדרסון סטנטון, ספטני פולסום
דיבוב: טום הנקס, טים אלן, ג'ואן קיוזאק
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית / עברית
באקרנים בישראל: 20.06.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 110 דקות

גברים בשחור: אינטרנשיונל

נשלח 13 ביוני 2019, 5:18 על ידי Movie Shy   [ עודכן 13 ביוני 2019, 5:19 ]

"גברים בשחור: אינטרנשיונל": יקום מקביל ושטוח

ביקורת סרט: ב-"גברים בשחור: אינטרנשיונל" הכימיה הקומית של השחקנים הראשיים לא מתחברת, וזאת על רקע עלילה פגומה ותסריט לא אחיד באיכותו / שי שגב

הסרט "גברים בשחור" הראשון היה מקורי ומיוחד מאוד, בעת שיצא לבתי הקולנוע בשנת 1997. סרט מדע בדיוני כייפי, שבנה בעיקר על מערכת היחסים שבין וויל סמית' – כקומיקאי, אל מול טומי לי ג'ונס – גיבור פעולה קשוח, מאשר על בניית עולם דמיוני מקביל. יחד עם זאת, הסרט זכה להצלחה גדולה בזכות שחקנים אלה, ואף הוביל לשני סרטי המשך: "גברים בשחור 2" בשנת 2002 ו-"גברים בשחור 3" בשנת 2012, עם ביקורות קצת פחות מתלהבות. כעת סדרת הסרטים מקבלת מעין אתחול עם הפרק החדש: "גברים בשחור: אינטרנשיונל". הסרט מביא צוות יצירתי חדש, כמו גם זוג שחקנים מקוריים לתפקידים המובילים, אבל למרבה הצער – הכימיה הקומית שלהם לא מתחברת, וזאת על רקע עלילה פגומה ותסריט לא אחיד באיכותו.


"גברים בשחור: אינטרנשיונל": היקום המקביל נופל שטוח

כדי להבין כמה התסריט מסורבל ומלא קלישאות, אפשר לספר בקצרה, כי "גברים בשחור: אינטרנשיונל" מציג את מולי (טסה תומפסון), הלומדת במקרה על קיומו של הארגון 'גברים בשחור' בהיותה ילדה, וזו מקדישה את בגרותה לאיתורו. כאשר היא מצליחה במשימתה, היא מבקשת להצטרף אליו ומגויסת על ידי הסוכנת O (אמה תומפסון), טרם היא זוכה לכינוי: הסוכנת M. היא נשלחת ללונדון ונפגשת עם הסוכן H (כריס המסוורת') כדי לחקור אירוע חייזרי, ואף נפגשת עם ראש הסניף בלונדון, הסוכן היי T (ליאם ניסן). במקביל, הסוכן C (רייף ספאל) מתחיל לחשוד שמשהו אינו כשורה בארגון.

עבור "גברים בשחור: אינטרנשיונל", פ. גארי גריי ("מהיר ועצבני 8") קיבל את כס הבימוי מבמאי שלושת הסרטים הקודמים: בארי זוננפלד, והצוות ארט מרקום ו-מאט הולוויי ("איירון מן", "המעניש: אזור מלחמה") זכו לכתוב את התסריט. בהיות שזהו הפרק הרביעי בסדרה, ואחד המגיע יותר משני עשורים לאחר הסרט הראשון וחמש שנים לאחר הסרט האחרון – "גברים בשחור: אינטרנשיונל" מתאמץ בכל כוחו לשמור על מורשת היקום המקביל. ברם, הסרט לא מבזבז את זמן הצופים ומציג מחדש את כל עולמם של 'גברים בשחור', אלא מנסה לבנות על מה שהיה לפני. בנוסף, הסרט מציג כמה רעיונות מעניינים על תפקידו של הארגון בתיווך השלום בין כדור הארץ לבין גזעים זרים רבים, אך רעיונות אלה הולכים לאיבוד בהנחת יסוד, שבשל חפץ זר כלשהו –  האויב צד סוכנים. ואז, כל פיתוח של נושאים מסקרנים ביקום נבלע בעלילת משנה מיותרת שמשתלטת על התסריט. בסך הכל, יש מספיק רעיונות חדשים כדי להבדיל סרט זה מקודמיו בסדרה, אבל בדיוק כמו בסרט המקורי – מה שחשוב הוא שזוג השחקנים הראשיים יישאו על גבם את הצלחת הסרט – וזה לא קורה כאן.

לאחר שעבדו בשני סרטי מארוול יחדיו, "תור: ראגנארוק" ו-"הנוקמים: סוף המשחק", המסוורת' ו-תומפסון הוכיחו שיש כימיה קומית ביניהם, עם מנה בריאה של חמימות. בסרט "גברים בשחור: אינטרנשיונל", הם משחקים דמויות שונות, ונראה שקיימת קירבה מסוימת ביניהם. המסע הקולנועי המשותף, שבו המסוורת' הוא סוכן בוגר, פזיז ויהיר, ואילו תומפסון סוכנת צעירה ונלהבת, פחות דינמי ומלא קצב מהתקופה בה גילמו את תור ו-ואלקירי. בעוד יש רגעים של קומדיה ומספר הבעות רציניות ביניהם, מערכת היחסים משנית לחלוטין, לא משעשעת ובטח שלא מסייעת לדחוף את העלילה קדימה. באשר לשאר השחקנים, הם לא מקבלים זמן מסך מספק, וחלקם שם רק כדי לתת ערך קומי שולי.

למרות שגריי מביא נקודת מבט חדשה ומלהיבה אודות סדרת המדע בדיוני, ולהמסוורת' ותומפסון יש זוגיות קומית בסיסית, "גברים בשחור: אינטרנשיונל" לא מנצל את הפוטנציאל שלו. חלק גדול מהעלילה משחזר סרטים מהעבר, וקיים גם טוויסט נוסחתי, שניתן לנחשו בקלות כבר במערכה השנייה. קטעי הפעולה והאפקטים המיוחדים לא מותירים חותם מיוחד, למעט העיצוב והתלבושות של החייזרים השונים. בסופו של דבר, "גברים בשחור: אינטרנשיונל" הוא סרט ויזואלי – יש לו את כמה רגעים שבהם יש בידור קולנועי, אבל במרבית הנקודות, הסרט מרגיש כאילו נמתח כדי לספק עלילה משמעותית.

ככזה, "גברים בשחור: אינטרנשיונל" הוא לא יותר מסרט פופקורן קייצי, בתקופה שבה יש מבול של סרטים אחרים שניתן לבחור מהם. סביר להניח שהאוהדים של המסוורת' ותומפסון יתבדרו בסרט, יותר מאשר אוהדים של סדרת 'גברים בשחור', ונראה גם כי לאור סרט זה, לא בטוח שהסדרה תמשיך להתפתח. אם בכל זאת החלטתם לגשת לראות כי אתם חובבים סרטי חייזרים, דעו כי זה אינו סרט שדורש בהכרח IMAX או תלת מימד, ולפחות על חלק זה תוכלו לחסוך בכרטיס הקולנוע.

גברים בשחור: אינטרנשיונל


___
גברים בשחור: אינטרנשיונל | Men in Black: International
בימוי: פ. גארי גריי
תסריט: ארט מרקום, מאט הולוויי
שחקנים: כריס המסוורת', טסה תומפסון, ליאם ניסן
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 13.06.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 115 דקות

חסד מופלא

נשלח 7 ביוני 2019, 6:47 על ידי Movie Shy   [ עודכן 7 ביוני 2019, 6:47 ]

"חסד מופלא": לחוש את קולה של אריתה פרנקלין

ביקורת סרט: מוזיקת ​​הגוספל של הסרט "חסד מופלא" מעוגנת בחוויה גולמית של תיאולוגיה קולנועית ומוזיקלית, המוציאה את הצופים מלאי אנרגיה ומאור פנים / שי שגב

המילה 'גוספל' מגיעה מיוונית: Evangelion, ופירושה למעשה הוא 'חדשות טובות'. זו הודעה של שמחה, הכרזה על שלום, הצהרה פומבית על טוב ומילה טובה בפני עצמה. ההגדרה מתאימה למילה, כיוון שהשירה, המילים וההרמוניות כל כך מודגשים בגוספל – שהפכה לסוגה מוזיקלית ששורשיה בכנסייה הנוצרית. כיצירה שמיימית אודות הגוספל, "חסד מופלא" הוא קונצרט תיעודי העונה לכל שורשיו האטימולוגיים – וזאת בזכות קולה האלוהי של אריתה פרנקלין.


"
חסד מופלא": קולה השמיימי של אריתה פרנקלין

"חסד מופלא" מורכב מצילומים שנלקחו מפרויקט נטוש: בשנת 1972, הבמאי סידני פולק וצוות צילום של 'האחים וורנר' תיעדו את פרנקלין כאשר ביצעה את אלבום הגוספל שהוקלט בהופעה חיה: 'Amazing Grace', בכנסיית הבפטיסטים המיסיונרית החדשה בלוס אנג'לס. בלווייתם של הכומר ג'יימס קליבלנד והמקהלה הקהילתית של דרום קליפורניה, פרנקלין שרה שני לילות ברצף לפני קהל חי בכנסייה, בעת שעמדה על הדוכן בתנוחת מטיף הקורא את דרשתו המוזיקלית בלהט אלוהי. הסרט מעולם לא הופץ בגלל קשיים טכניים בסנכרון הקול עם התמונה. המפיק אלן אליוט רכש את גלגלי הסרט הגולמי בשנת 2007 וניסה להפיצו מחדש לאקרנים, אבל הוא נתבע על ידי פרנקלין (פעמיים!), מה שעיכב את הסרט שוב. בעקבות מותה של פרנקלין בשנת 2018, עיזבונה נתן לאליוט רשות להפיץ את הסרט.

בכך, הסרט "חסד מופלא" משמש מעין מזכרת מוזיקלית של הזמרת הענקית. כמו כן, ללא הגזמה, זהו אחד מסרטי ההופעות הגדולים אי פעם. האותנטיות הגולמית של הצילומים הערוכים מלווה באופן מושלם את השירה הטרנסצנדנטית של פרנקלין. "חסד מופלא" הוא לא רק מוזיקה נהדרת, אלא חגיגה רבת עוצמה של מדיום הסרט. סלילי הסרט הנעולים מהכספת של האחים וורנר משמשים כמכונת זמן, דלת קסמים המאפשרת לנו להיכנס מחדש לכנסייה הזו – לפני 40 שנים, ולחוות משהו באמת מיוחד ומשמעותי. צוות המצלמה של פולק נראה בבירור לאורך הסרט, לעתים קרובות בפינה של המסגרת או נע ברקע, אבל בהחלט נוכח. "חסד מופלא" הוא סרט בתוך סרט, או סרט על סרט – ומראה לנו את הקסם של עשייה קולנועית, כפי שאנו צופים בפולק עם מצלמה על כתפו, מצביע בקדחתנות על צלמים אחרים לקבע זוויות צילום מסוימות בניסיון לשמר את המציאות של אותו אירוע.

הזוויות והדימויים האלה נהדרים במלוא מובן המילה, לעתים קרובות בדיוק במקום הנכון וברגע הנכון. המצלמות קולטות את אגלי הזיעה הזורמים על פניה של פרנקלין מקרוב, את רעד שפתיה, את הרוק ואת הדמעות. "חסד מופלא" הוא חוויה רב-חושית; אין לצפות לצילומים חדים או מתוחכמים, זהו קולנוע מתגלגל ולא נקי – חגיגת גוף האדם על כל זיעתו, דמעותיו ורגשותיו. וזה סרט רגשי – הן על המסך והן מחוץ למסך. קליבלנד מזכיר בנאום מקדים לקהל הפוקד את הכנסייה, שאם הוא מקבל 'עיניים מעורפלות, זה בגלל שהוא מאושר'. זהו גם אחד הסרטים המשפיעים והמרגשים ביותר שתחוו אי פעם בקולנוע.

יש רגע מרגש במיוחד ב-"חסד מופלא" שבו אבא של אריתה, הכומר הבפטיסטי סי. אל. פרנקלין, מזנק מהמושב שלו בשורה הראשונה ומשתמש במטפחת כדי לנגב את הזיעה מפני בתו, בזמן שהיא ממשיכה לשיר. זה אינטימי ומשפחתי, מעשה אהבה פשוט. אריתה זוהרת וענווה, שמלתה המסתלסלת והנוצצת אל מול הזיעה המבריקה מעניקים לה זוהר מושלם מתחת לזרקורים הבוהקים. היא נינוחה להפליא מאחורי הדוכן או הפסנתר, עומדת ושרה בתשוקה אקסטטית, בעוד החדר הסובב אותה פורץ לריקודים ומחיאות כפיים, כאילו גופם אינו יכול להכיל את השמחה ואת הטוב המתפרץ מהם. יש כמה שוטים קצרים של מיק ג'אגר מרקד בחלק האחורי של החדר – כנראה הגיע לשמוע אותה, בלי כל הסבר מדוע הוא שם. הזמרת המפורסמת היא רק חלק מהקהל כאן, לצד המקהלה והקהל הרב, תמונותיו של ישו המקשטות את החדר ושאר אמצעי פולחן.

אריתה היא פשוט חסד, קול נבואי המוסמך על ידי רוח האלוהים. כשהיא מזמרת באמונתה, היא גורמת לאלו סביבה ולחלק מהקהל להאמין בזה. ואכן, זהו אחד הסרטים הנוצריים ביותר אי פעם. מוזיקת ​​הגוספל של "חסד מופלא" מעוגנת בחוויה גולמית של תיאולוגיה קולנועית ומוזיקלית. אם אתה ציניים לגבי אלוהים, דת או כנסייה, "חסד מופלא" הוא עדיין חוויה קולנועית יוצאת דופן, אשר בהחלט מוציאה את הצופים מלאי אנרגיה ושמחה גדולה.

חסד מופלא

___
חסד מופלא | Amazing Grace
בימוי: סידני פולק, אלן אליוט
מקור: ארצות הברית
שפה: אנגלית
באקרנים בישראל: 06.06.19
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 120 דקות

1-10 of 105