"העי"ג": מגע קסום של ספילברג

העי"ג הוא סרט נהדר לבלות איתו את הקיץ במזגן הקולנוע: הנפשת מחשב מדהימה, משחק טוב וסיפור משעשע, אם כי כמו בארץ הענקים, לא הכל מושלם / שי שגב

שילוב הכוחות שחברו יחד להפקת "העי"ג" מרגיש כמו משהו שנועד ליצור סרט מושלם. הסיפור מבוסס על ספר מאת רואלד דאל, המוח מאחורי סיפורים כמו "צ'ארלי בממלכת השוקולד" ו-"ג'יימס והאפרסק הענק". התסריט נכתב על ידי מליסה מתיסון (שהלכה לעולמה השנה), שגם כתבה את הסרט "אי.טי. – חבר מכוכב אחר". במאי הסרט הוא סטיבן ספילברג, בשיתוף הפעולה הראשון שלו עם אולפני דיסני. זהו מתכון בטוח להצלחה קולנועית – אם יש מושג כזה בכלל, ובעוד כל המעורבים בהחלט בישלו משהו מיוחד, הסרט אינו משביע את לב הצופים.

מערכת היחסים שבין הענק הגדול הידידותי וסופי – החוויה הכיפית של "העי"ג"

"העי"ג" נפתח עם סופי (רובי בארנהיל), ילדה צעירה המתגוררת בבית יתומים באנגליה. לילה אחד, היא עדה בשוגג לענק המתהלך ברחובות. לאחר שהבין כי ראו אותו, הענק חוטף את סופי ממיטתה, ולוקח אותה אל מדינת הענקים לשארית חייה, כדי שהיא לא תספר לאף אדם שהיא ראתה אותו. בהתאם לשם הסרט, סופי והענק מתיידדים ועובדים יחד כדי להילחם בקבוצה של ענקים עוד יותר גדולים, שמתייחסים לעי"ג (ראשי תיבות של ענק ידידותי גדול) כעבד שלהם, בעת שמגלים שלענקים יש תיאבון ל-'אדשים' (שילוב מילולי של אנשים ועדשים, אם כי באנגלית זה נשמע טוב עוד יותר: Human Beans).

על מנת להסיר ספק, ל"העי"ג" יש קסם וסגנון לאורך כל הסרט. מדינת הענקים מנקודת המבט של סופי הזעירה הוא כיף בלתי פוסק, וגולת הכותרת הוויזואלית של הסרט היא במדינת החלום, שבה העי"ג עושה את עבודתו ואוסף חלומות כדי להפיצם לילדים. מדינת החלום היא מקום יפהפה, שבו חלומות מתעופפים כמו גחליליות. היכולת של ספילברג ליצור עולם של הנאה טהורה היא חיזיון צרוף לעיניים ולאוזניים.

בארנהיל בתפקידה הראשון בסרט קולנוע באורך מלא עושה גם היא עבודה נהדרת. כדמות הראשית החביבה מאוד היא מופיעה 90% מזמן הסרט על המסך, לצד מנעד של ענקים ממוחשבים. הביצוע שלה כה אותנטי, שנראה כי הענקים לצידה אמיתיים לכל עניין ודבר. המשחק של מארק ריילאנס ("גשר המרגלים") כעי"ג מוצק ומבדר כאחד. הדיאלוגים שלו משובצים בג'יבריש מכוון, בהתאם לכתיבתו האותנטית של דאל.

מערכת היחסים בין שתי הדמויות הללו חביבה והיא החלק החשוב בסרט – כיוון שבשאר החלקים יש לא מעט בעיות. כך למשל, סופי והעי"ג משוחחים ביניהם על הדברים הנוראים שהענקים האחרים עושים, אולם אירועים לא מתבצעים על המסך הקולנועי – כאמור, קהל הצופים רק שומע עליהם, ולכן לא ממש מבין אותם או נקשר אליהם רגשית.

הסיבה שהעי"ג לא ממש מתמקד בפתרון הבעיות של עצמו, היא כי הוא לא ממש מעוניין לפתור אותן. מבלי ליצור ספוילרים – הפינאלה של הסרט עטופה בסצנת קרב מאוד מאכזבת וחסרת קתרזיס. הסצנות העוסקות באיך להתמודד עם הענקים המפחידים תופסות פי שלושה זמן מסך מאשר ההתמודדות עצמה איתם. דווקא סצנות ההכנה להתמודדות מאכזבת זו עשירות בהנפשת מחשב מדהימה שבהן העי"ג משתטה, ועושה קטעים מסריחים – רב משמעית, ועל כן הסרט מעדיף להתמקד בנקודות אלו. למען ההגינות, ילדים קטנים מאוד (בני 6-7), שבשבילם הסרט הזה מיועד, ייהנו מן הסתם מקטעים אלו.

בסופו של דבר, אי אפשר שלא ללכת קצת לאיבוד בעלילת "העי"ג". הסרט, כמו הענקים שבו, גדול, מקסים וחמוד. אין שום דבר רע בזה – ובוודאי תיהנו לצפות בו בקולנוע הממוזג ואף בתלת ממד. אבל כמו כל דבר גדול, חסרים בו הרבה דברים קטנים. בסך חלקיו, "העי"ג" הוא חלום יפה, אבל סביר להניח שלא תזכרו אותו כשתתעוררו…

העי"ג

___

העי"ג | The BFG
בימוי: סטיבן ספילברג
תסריט: מליסה מתיסון
שחקנים: מארק ריילנס, רובי בארנהיל, ביל היידר
מקור: ארה"ב
שפה: אנגלית / עברית
באקרנים בישראל: 30.06.16
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 117 דקות