"אבן הסבלנות": יצירת מופת ושחקנית נהדרת

מאישה כנועה ואומללה היא מגלה בעצמה כוחות חדשים ומצליחה לחוות אושר בפעם הראשונה בחייה. אם יש לכם סבלנות ולב חזק – לכו לראות / שי שגב

"אבן הסבלנות" הוא הסרט ששלחה אפגניסטן כמועמדות לאוסקר בפרס הסרט הזר. עובדה מפתיעה, אפגניסטן עושה סרטים? מסתבר, שהסרט האפגאני הראשון יצא בשנת 1946, והתעשייה אף פרחה בשנות ה-60-70 של המאה הקודמת, עד עליית הטליבאן לשלטון. בשנת 1996 הם דאגו להרוס בשיטתיות את כל בתי הקולנוע ולהופכם לבתי תה, להשמיד השמדת עותקים של סרטים ישנים, ואף להוציא להורג כל מי שעסק באמנות חופשית. אלו ששרדו, ברחו לפקיסטן או לאיראן.


בעלה האדיש הוא "אבן הסבלנות" שלה

בשנת 2000, הבמאי הגולה, מוחסן מוחלמבאף, הציג לעולם את "קנדהאר", במטרה להאיר לעולם ארץ חשוכה זו. הסרט אף הגיע לגמר בפסטיבל קאן. לאחר 11 בספטמבר, 2001, וכניסתם של האמריקנים למדינה, נפתחה שוב הדלת לתעשייה, ובשנת 2003, הסרט "אוסמה" זכה במספר פרסים משניים בקאן. בשנת 2003, הבמאי מוחלמבאף השקיע הון ופתח בית ספר ללימודי אמנויות, וביניהן קולנוע, ואף הצליח לדאוג שחלק ניכר מההפקה ההוליוודית, "רודף העפיפונים", תצולם באפגניסטן.

מדי שנה, מיוצרים באפגניסטן כמה סרטים בודדים, ועתה הגיע לארץ "אבן הסבלנות", אשר השחקנית הראשית בו, גולשיפטה פרהאני ("גוף השקרים"), זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל גיחון בספרד עבור משחקה בסרט, בזמן שיוסף כרמון זכה בפרס השחקן הטוב ביותר, עבור הסרט הישראלי "חיותה וברל". "אבן הסבלנות" מבוסס על רב המכר 'אבן הסבלנות' מאת עתיק רחימי, שהוא גם במאי הסרט.

הסיפור מתרחש בתקופת הטאליבן באפגניסטן, והשחקנית פרהאני האיראנית נוטלת את כל העלילה על כתפיה. היא מגלמת אישה אפגאנית, שהיא בעצם כלום. היא צילו של בעלה, אחרי שהייתה צילו של אביה, והיא אף מודה לאללה שמותר לה לנשום. בעלה הפך לאחרונה למשותק בעקבות סכסוך אבסורדי על רקע כבוד המשפחה. בעלה (חמיד דז'וואן) משותק מהצוואר ומטה, ונמצא כל היום על מזרן, ללא ניע, לא רואה או שומע. משימתה העיקרית של אשתו היא לדאוג לו, והיא עושה זאת במסירות רבה, אך היא צריכה גם לדאוג לשתי בנותיה הקטנות. אין אוכל, אין מים, אין חשמל וכמובן אין לה כסף. הגברים במשפחה נמצאים רחוק, יתכן ונלחמים. אין קרובי משפחה, מלבד איזו דודה שנעלמה, ומתברר שהיא עובדת כזונה בבית בושת בעיר.

להגיד שחיי הגיבורה קשים בסיפור קודר זה, לא מרמז למה שעוד עליה לעבור. מדי פעם היא צריכה לצאת החוצה, עטופה בבורקה שלה, כדי למצוא מקום בטוח לבנותיה, כדי לקבל תרופות עבור בעלה בבית המרקחת המקומי,  או כדי להימלט למרתף השכונתי הקרוב, כדי לברוח מפיצוצים ומיריות. הטליבאן סורק את השכונה בג'יפים משוריינים עם תתי מקלע, ומטיל את אימתו וטובח במשפחות שלמות. הנחמה היחידה שלה היא לשבת לצד בעלה האדיש, שהוא בעצם "אבן הסבלנות" שלה, ולספר לו על קורותיה, תוך העלאת זיכרונות מימים עברו. האיש לא נישק אותה פעם אחת בעשר שנות נישואיהם, לא הבחין בה, לא היה סקרן לגביה. בשביל להתקיים, היא חייבת למכור את גופה לחייל צעיר שמביא לה מעט כסף, ואיתו היא לראשונה בחייה חווה הנאה.

הסרט הוא יצירת מופת בתיאור מציאות רגילה ויומיומית של אפגניסטן באותה תקופה. הוא מטפל בנושא בעדינות רבה, הוא לא עוקר לצופים את הלב, והוא גם אינו נושא בשורה או מסר חריף. פרהאני מחזיקה את הסרט בצורה זוהרת, ומעניקה לדמותה אופי ונחישות. אישה אפגאנית במצבה היא היצור הנמוך ביותר בהיררכיה האנושית, והיא נתונה לחסדיהם של נסיבות וגברים סביבה. היא לא ידעה דבר בחייה מלבד אומללות, וכנראה שמעולם לא הכירה באוצר המילים שלה את המושג 'תקווה'. חייה הם רק אוסף של ימים שמטרתם לשרוד. עם זאת, היא עוברת מספר אירועים בלתי צפויים, שבסופם, אפשר לקלוט מפרהאני שמץ של חיוך.

"אבן הסבלנות" הוא אחד הסרטים המסקרנים ביותר שהגיעו בשנה האחרונה לארץ, עשוי במיומנות קולנועית רבה, תוך משחק נהדר של השחקנית הראשית. צריך הרבה סבלנות ולב חזק, אבל זה שווה את כל דקות הצפייה.

אבן הסבלנות

___
אבן הסבלנות | The Patience Stone | Syngué sabour, pierre de patience
בימוי: עתיק רחימי
תסריט: עתיק רחימי
שחקנים: גולשיפטה פרהאני, חסינה בורגן, חמיד דז'וואן
מקור: אפגניסטן
שפה: אפגנית
באקרנים בישראל: 25.07.13
הפצה בישראל: מסחרית
זמן: 102 דקות